באביזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

באביזם או "באביות", באביה", "הדת הבאבית" (פרסית: بابیه‎‎, آئین بیانی או آیین بابی) היא תנועה דתית חדשה ששגשגה בפרס ובחלקים מסוימים של האימפריה העות'מאנית בין השנים 1844–1852. האמונה הבאבית נוסדה ב-1844 על ידי סיד עלי מוחמד שיראזי, שכינה את עצמו "בּאב" ("שער" בערבית ובפרסית), בשל אמונתו כי הוא השער אל האמאם הנעלם, אמונה המתייחסת לנושא מרכזי בתאולוגיה השיעית. מפרס התפשטה האמונה הבאבית גם ברחבי האימפריה העות'מאנית.

בשלב מאוחר יותר, החל הבאב לטעון כי הוא לא רק שער לאמאם הנעלם, אלא כי שער לאלוהות המתגלה ממש. עמדה זו עוררה מחלוקת חריפה עם אנשי דת מוסלמיים והתנגדות עזה מצד השלטונות. חסידי הכת נחשבו על ידי השלטונות המוסלמים לכופרים, הבאב הוצא להורג (1850) והם סבלו רדיפות קשות. לאחר מותו של הבאב, ב-1866 נגלעה מחלוקת בקרב קהילת המאמינים בנוגע לזהות יורשו של הבאב כמנהיג התנועה. מפלג אחד של האמונה הבאבית צמחה האמונה הבהאית, וומן הפלג השני צמחה תנועה המתכנה בפי חבריה באבים-אזלים.

שורשי הדת הבאבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי האמונה הבאבית באמונה בזרם המרכזי של האסלאם השיעי כי האימאם השנים עשר הוא האימאם האחרון, והוא כרגע "נסתר", אך יתחיל לתקשר עם חסידיו שוב. זאת משמעות ה"שער" שמספק ה"באב" (ולא "שער האל"/"האמונה"). סיד כאט'ם רשתי, מנהיגה של האסכולה הדתית השיח'ית בשנות ה-30 של המאה ה-19, מת בסוף שנת 1843. לפני מותו, הורה לתלמידיו לצאת ולחפש את יורשו. רבים מתלמידיו עזבו את בתיהם על מנת לתור אחר היורש המובטח, אשר הופעתו תביא את הישועה הסופית.[1]

אחד מן התלמידים השיח'יים, מולא חוסיין בושרואי ממחוז ח'וראסאן, הגיע לשיראז ב-1844 ונפגש עם סיד עלי מוחמד שיראזי. לאחר שמולא חסיין קרא חיבור פרשני שכתב הבאב ("קַיוּם אל-אסמאא"), הוא הבין שמצא את האדם שחיפש. בושרואי ועוד שבעה עשר שיח'ים שהפכו לחסידיו הראשונים של ה"בּאב", היוו את קבוצת המאמינים הראשונה הנקראת "אותיות הח"י", שחבריה הופקדו על הפצת הבשורה הבאבית. הבאב עצמו הדגיש את החשיבות הרוחנית ואת המשמעות הסמלית של קבוצה זו, שיחד עם הבאב נחשבו ליחידה אחת שלמה (וַאחִד, "אחד" בערבית, שווה ערך בגימטריה למספר 19).[2]

החדר בו הצהיר עלי מוחמד שיראזי כי הוא ה"באב" בערב-22 במאי 1844.

התפשטות הדת הבאבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך חודשים ספורים, נפוצה הדת הבאבית ומתפשטת ברחבי פרס והאזורים הסמוכים לה. אותיות הח"י היו פעילים מאוד ונלהבים בהפצת הדת החדשה. הם הצליחו לסחוף אחריהם תומכים רבים, דבר שעורר חשש והתנגדות בקרב השלטונות.

מולא עלי בסטאמי, השני להאמין בבאב ובשליחותו, הגיע עד נג'ף וכרבלא במסעו להפיץ את הדת הבאבית. בכרבלא הוא נעצר בהנחיית אנשי הדת המוסלמיים, והובא לדין בבגדאד בפני מועצה משותפת של אנשי דת סונים ושיעיים. בפסק הדין הואשם בסטאמי בהפצת דברי כפירה. הוא נידון לעבודות פרך באזור אסטנבול, ושם סיים את חייו (1846).[3]

טאהרה וקודוס הם שניים מהבולטים שבאותיות הח"י. לשניים היה תפקיד מכריע בכינוס הבאבי בבדשת בשנת 1848, שם הוכרע באופן ברור כי הדת הבאבית היא דת חדשה ונפרדת מן האסלאם.[4]

התנגשויות בין באבים ובין השלטונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת הבאבית סבלה מרדיפות לאורך כל זמן פעילותה. שלושה אירועים הם בעלי חשיבות היסטורית מיוחדת:

  • שיח' טברסי - מאוקטובר 1848 ועד מאי 1849, התבצרו כשלוש מאות באבים במתחם שיח' טברסי שליד העיירה בארפרוש במחוז מאזנדראן. מולם עמדו כוחות הצבא הקאג'ארי בהנהגת מהדי קולי מירזא. באירוע הזה השתתפו כמה מאותיות הח"י, ביניהם קודוס ומולא חוסיין בושרואי. הבאבים הובסו לבסוף לאחר שהובטח להם כי יוכלו לצאת ללא פגע. כשיצאו מן המתחם, הרגו אותם חיילי השאה ועצרו את הנותרים.[5]
  • זנג'אן - התרחש בין מאי 1850–ינואר 1851, ונחשב לחמור ביותר מבחינת מספר הנפגעים. הצד הבאבי, בהנהגת מולא מוחמד עלי זנג'אני המכונה "חוג'ת", מנה יותר מאלפיים איש. מולם עמדו כוחות צבא גדולים. במהלך העימות נהרגו בין אלף ל-1,500 באבים,[6] והוא הגיע לסופו רק לאחר התשת הבאבים באופו מוחלט.[7]
  • ניריז - במהלך החודשים מאי-יוני בשנת 1850, התרחש עימות אלים בין הקהילה הבאבית בעיר ניריז שבמחוז פארס בהנהגת סייד יחיא דאראבי המכונה "וחיד" ובין כוחות הצבא שנשלחו מטעם מושל פארס, פירוז מירזא נוסרת א-דוולה. העימות הסתיים במעשה מרמה: הצבא יחוס על חיי הבאבים אם ייכנעו ויצאו מן המתחם. כשיצאו הבאבים, הרגו בהם החיילים.[8]

מות הבאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש ה"באב" בחיפה - מאוזוליאום שבו טמונות עצמותיו של סיד עלי מוחמד שיראזי

ב-9 ביולי 1850 הוצא הבאב להורג בירייה בתבריז. שרידי גופתו הועברו ממקום למקום עד שבשנת 1909 הונחו באופן סופי בהיכל הבאב בחיפה.

במשך יותר מעשור נשארה הקהילה הבאבית ללא מנהיג רשמי, כשהיא חצויה במאבק ירושה בין שני אחים: מירזא חוסיין עלי נורי בהאא אללה ומירזא יחיא נורי סובח-י אזל. בשנת 1863 הכריז בהאא אללה כי הוא יורשו של הבאב, ומרבית המאמינים הבאבים תמכו בו. יתרה מזאת, בהאא אללה טען כי הוא הדמות של "זה שהאל יגלה" שהבאב הרבה להזכיר בכתביו, ולכן הוא למעשה התגלות אלוהית חדשה המבשרת על דת חדשה, היא הדת הבהאית.

השלטונות העות'מאניים הגלו את בהאא אללה לעכו ואת סובח-י אזל לפמגוסטה. סביב סובח-י אזל התקבצה קבוצה קטנה של מאמינים, בעיקר מקרב בני משפחתו, הרואים בעצמם את ממשיכי דרכו של הבאב ובתומכי בהאא אללה מתחזים.[9] פרסום משנת 2001 העריך את מספר האזלים באלפים ספורים. הדת הבהאית מונה, לפי הערכות שונות, בין חמישה לשבעה מיליון מאמינים.[10][11]

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A. Bausani, "Bāb", Encyclopedia of Islam, s.v.
  2. ^ Abbaas Amanat, Resurrection and Renewal: The Making of the Bábí Movement in Iran 1844–1850. Ithaca, NY: Cornell University Press, 1989, p. 191.
  3. ^ Moojan Momen, "'Alí Bastámí, Mullá (d. 1846)," Bahá’í Encyclopedia Project. Evanston, IL: National Spiritual Assembly of the Bahá’ís of the United States, 2009, s.v.
  4. ^ "Denis MacEoin, "Babism," ENCYCLOPÆDIA IRANICA. Online, s.v.
  5. ^ Peter Smith, "Tabarsi, Shaykh," A concise encyclopedia of the Bahá'í Faith, Oxford: Oneworld Publications, 2000. p. 331.
  6. ^ Denis MacEoin, "Babism," ENCYCLOPÆDIA IRANICA. Online, s.v.
  7. ^ Peter Smith, "Zanjan," A concise encyclopedia of the Bahá'í Faith, Oxford: Oneworld Publications, 2000, pp. 368–369.
  8. ^ Denis MacEoin, "Babism," ENCYCLOPÆDIA IRANICA. Online, s.v.
  9. ^ Dennis MacEoin, "Azali Babism," Encyclopædia Iranica, s.v.
  10. ^ Todd M. Johnson and Brian J. Grim, "Global Religious Populations, 1910–2010," The World's Religions in Figures: An Introduction to International Religious Demography. John Wiley & Sons, 2013, pp. 59–62.
  11. ^ כמה בהאים יש? באתר הקהילה הבהאית בארצות הברית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

IconeIslam.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אסלאם ובנושא דת. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.