2G

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

"הדור השני" (2G) הוא כינוי לקבוצה של פרוטוקולי תקשורת לקשר רדיו שהוגדרו על ידי איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU) שקדמו ל-3G‏, 4G ול-5G. הטכנולוגיה הושקה לראשונה בשנת 1991 בפינלנד במסגרת תקן GSM על ידי חברת Radiolinja (כיום חלק מחברת Elisa Oyj).[1] לאחר ההשקה של הדור השני כל המערכות הסלולריות שקדמו לטכנולוגיה זו זכו באופן רטרואקטיבי, לכינוי 1G. בעוד שאותות הרדיו ברשתות הדור הראשון היו אנלוגיות, אותות הרדיו ברשתות הדור השני היו דיגיטליות, אם כי שתי המערכות משתמשות באותות דיגיטלי על מנת לקשר בין מגדלי הרדיו הסלולריים ליתר מערכת הרשת הסלולרית. הטכנולוגיה חוללה מהפכה בדרך בה אנשים מתקשרים, והניח את הבסיס למהפכת המובייל שבאה לאחר מכן.

טכנולוגיית הדור השני הנפוצה ביותר הייתה תקן GSM המבוסס על TDMA, שנמצאה בשימוש ברוב העולם מחוץ ליפן. באמריקה הצפונית תקן Digital AMPS (IS-54 ו-IS-136) וכמו גם תקן CdmaOne ‏(IS-95) היו תקנים דומיננטיים, אך גם תקן GSM היה בשימוש באמריקה הצפונית.[2] ביפן התקן הדומיננטי היה PDC.

תכונה בולטת שהוצגה לראשונה עם טכנולוגיית ה-2G הייתה היכולת לשלוח הודעות SMS, אשר אפשרו לראשונה למשתמשים לשלוח הודעות כתובות קצרות בין מכשירים ניידים עם טכנולוגיית הדור השני. חדשנות זו חוללה מהפכה בתקשורת, והעניקה אמצעי נוח וחסכוני לשמור על קשר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Radiolinja's History". 20 באפריל 2004. אורכב מ-המקור ב-23 באוקטובר 2006. נבדק ב-23 בדצמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "2G Sunset Brings Faster Speeds, Newer Technologies". 16 בינואר 2017. נבדק ב-27 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
ערך זה הוא קצרמר בנושא תקשורת. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.