A-12 אוונג'ר
 | |||||||||||||||
| איור של ה-A-12 אוונג'ר | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס תקיפה חמקן | ||||||||||||||
| פיתוח |
מקדונל דאגלס  | ||||||||||||||
| יצרן |
מקדונל דאגלס, ג'נרל דיינמיקס | ||||||||||||||
| צוות | 2 | ||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 0 | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
  | |||||||||||||||
A-12 אוונג'ר (באנגלית: Avenger; מילולית: "נוקם") הייתה תוכנית אמריקנית של מקדונל דאגלס וג'נרל דיינמיקס לפיתוח מטוס תקיפה חמקן לכל מזג אוויר שיחליף את ה-A-6 אינטרודר בצי האמריקני ובחיל הנחתים האמריקני. התוכנית הייתה לקנות 620 כאלה עבור נושאות המטוסים, ועוד 238 בשביל חיל הנחתים.
המטוס תוכנן ככנף מעופפת בצורת משולש שווה-שוקיים, כאשר תא הטייס מוקם ליד קודקודו. המטוס יועד להיות מונע על ידי שני מנועי טורבו-מניפה מדגם F412-GE-D5F2 מתוצרת ג'נרל אלקטריק, היוצרים דחף של 13,000 ליברות-כוח (58 קילו-ניוטון) כל אחד, ונועד לשאת שני טילי AIM-120 אמראם, שני טילי AGM-88 הארם ופצצות שונות. כל החימוש נישא בארבעה תאים פנימיים, כששניים נועדו לחימוש אוויר-אוויר, הגנה עצמית - ושניים נועדו לפצצות. בסך הכל נשא המטוס 2.3 טונות של חימוש. על הנייר, זה מעט מאוד; מטוסים מ-1947 בגודל דומה נשאו יותר. לשם השוואה, אינטרודרים נושאים 8.2 טונות של חימוש, כולל מטען חורג כמו מוקשים ימיים, מל"טים להטעיית נ"מ ועוד. המטוס יועד לפעול מנושאות מטוסים ולכן כנפיו תוכננו כך שניתן יהיה לקפלן בעת חניה על-מנת להקטין את מוטת הכנפיים.
לצד החמקנות המבנית, קיבל ה־A-12 אוונג'ר עוד ציוד להגנה. בין המפלטים הותקנו כוורות של נורי הטעיה, ולצדן מערכת בשם ALE50, שהיא בעצם פיתיון מכ"ם נגרר: גוף שנפלט מהמטוס ומחובר אליו בכבל ארוך, ועוצב כך שיחזיר היטב קרינת מכ"ם. אם נחשף האוונג'ר ויורים לעברו, יפגע הפיתיון הנגרר ולמטוס לא יאונה כל רע.
החמקנות נתנה לאוונג'ר שני יתרונות התקפיים:
היתרון הראשון הוא היכולת לחדור לשטח אויב בטיסה בגובה רב, בניגוד לפרופיל טיסה נמוך שבו כלי טיס נדרשים לעיתים להיצמד לתוואי השטח (כגון טיסה בעמקים ומאחורי רכסים) כדי להפחית חשיפה לגילוי וליירוט. טיסה בגובה רב מתבצעת בצפיפות אוויר נמוכה יותר, ולעיתים מאפשרת שיוט יעיל יותר מבחינת צריכת דלק ומהירות, וכן מפחיתה סיכונים תפעוליים הקשורים לטיסה קרובה לקרקע ולמכשולים.
היתרון השני הוא היכולת לבצע גילוי, זיהוי ותצפית על מטרות ממרחק גדול יותר עוד בדרך לזירת הפעולה. בפרופיל טיסה נמוך שדה הראייה מוגבל יותר על ידי תוואי השטח, ולכן גילוי איומים או שינויים במרחב (כגון תגבור מטוסי יירוט, פריסת סוללות נ”מ ניידות או נוכחות אזרחית בקרבת המטרה) עשוי להתרחש בשלב מאוחר יותר, ולעיתים רק עם היציאה מעל קו רכס או המעבר לגובה המאפשר תצפית רחבה.
במהלך פיתוח המטוס דווח על קשיים טכנולוגיים ועלויות גוברות, בין השאר בהיבטים הקשורים לחומרים ולתהליכי הייצור. עקב עיכובים והתייקרות, התקציב הכולל הוערך בכ־5 מיליארד דולר (כ־10.5 מיליארד דולר בערכי ימינו), ועלות היחידה הוערכה בכ־165 מיליון דולר. בינואר 1991 בוטל המיזם על ידי תת־מזכיר ההגנה דיק צ’ייני, לאחר שיוצרו מספר מצומצם של אבות־טיפוס/דגמים. בהמשך נטען על ידי גורמים שונים כי התנהלות התוכנית כללה כשלים חמורים, ובמסגרת הליכים משפטיים נדרשו החברות המעורבות לשלם פיצוי בסך כ־2 מיליארד דולר לממשלת ארצות הברית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- A-12 אוונג'ר
- ניצן סדן, החמקן הלבן: A12 אוונג'ר, מטוס מעולם אחר, באתר כלכליסט, 13 בנובמבר 2021