ניין דייז

**ניין דייז**
**Nine Days**
מקום הקמה	ניו יורק
מוקד פעילות	לונג איילנד, ניו יורק, ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1994
סוגה	רוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים	אפיק רקורדס, סוני
	www.ninedaysmusic.com
חברים
	ג'ון המפסון; בריאן דוואוקס; ניק דימיצ'ינו; וינסנט טטנלי; ג'רמי דין

ניין דייז (Nine Days) היא להקת רוק אמריקאית אשר זכתה לראשונה להצלחה בתחילת שנות ה-2000, עם הסינגל Absolutely story of a girl, פרי עטה. הלהקה הוקמה בשנות ה-90 המוקדמות בלונג איילנד, ניו יורק, על ידי שני היוצרים ג'ון המפסון ובריאן דוואוקס, המנהיגים את הלהקה עד היום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת ניין דייז הוקמה בסביבות שנת 1994 בלונג איילנד, ניו יורק, על ידי שני כותבים צעירים, ג'ון המפסון (שירה, גיטרות) ובריאן דוואוקס (שירה גיטרות), אשר החליטו לאחד כוחות ולהקים להקה (לאחר שנות פעילות בנפרד בהרכבים שונים שפעלו בסביבת ניו יורק). ללהקה צורפו הבסיסט ניק דימיצ'ינו, הקלידן ג'רמי דין (שבתקליטיה הראשונים של הלהקה תיפקד גם כסקסופוניסט) והמתופף וינסנט (ויני) טטנלי (אשר החליף את המתופף הראשון של ההרכב לאחר זמן קצר – קית' זברוסקי).

ב-1995 הקליטה הלהקה את תקליטה העצמאי הראשון. הלהקה, שנכנסה לאולפן עדיין ללא שם, הבחינה שביום התשיעי להקלטות, הוקלט השיר Nine Days Of Rain – הם אימצו את צירוף המקרים וכך הלהקה קיבלה את שמה. התקליט, אשר בהקלטתו שימש ויני המתופף גם כאיש הסאונד, קיבל את השם Something To Listen To, ונמכר בהופעותיה של הלהקה. התקליט אופיין בקו שקט ורגוע, רוק עם השפעות בולטות של הקאנטרי (הרבה גיטרות אקוסטיות, מפוחית ואף סולו סקסופון בשיר Miss Alva Maria), והורכב מ-15 שירים, ביניהם Castles Burning, Shipwreck Water, Lost You, ו-Her Own Two Feet.

הלהקה החלה לצבור אוהדים באזור ניו יורק, ואף קיבלה משבצת קבועה להופעה במועדון רוק פופולרי מקומי – בו הם הופיעו כל שבוע בליל יום שני. וכך, שנה לאחר יציאת התקליט הראשון, חזרה הלהקה לאולפן להקליט את תקליטה השני, שקיבל את השם Monday Songs (על שם אותן הופעות בליל יום שני). התקליט, שיצא ב-1996, שמר על אותו קו אקוסטי כמו קודמו, והורכב מ-11 שירים, ביניהם הבלדות My Brother ו-Oklahoma City, שהוקדש לנפגעי פעולת הטרור באוקלהומה. התקליט הופק על ידי הלהקה והמפיק פול אומבך.

הלהקה המשיכה בקו העלייה ואף תחנות הרדיו המקומיות החלו להשמיע אותה, וב-1998 זכתה הלהקה בשתי תחרויות רדיו (תחרות כישרונות של WBAB ותחרות הלהקה העצמאית הטובה ביותר של WLIR) שהפרס בהן היה זמן אולפן. וכך נכנסה הלהקה שוב לאולפן להקליט את אלבומה השלישי, שנקרא בפשטות Three. בעת הכניסה לאולפן היו חסרים ללהקה שירים על מנת להקליט תקליט שלם, וכך חלק מהשירים נכתב בעת השהייה באולפן. התקליט, שהופק בהפקה עצמית, כולל שירים כמו Mexico הקצבי ו-On Her Way To Boston.

ההחתמה בחברת תקליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה חברות התקליטים החלו להתעניין בלהקה, ולבסוף הוחתמה הלהקה בלייבל Epic 550 השייך לקבוצת סוני. תקליטה הראשון של הלהקה בחברת תקליטים גדולה, שהופק על ידי ניק דידייה (אשר עבד קודם לכן עם להקות כמו פרל ג'אם), יצא בשנת 2000 וגרר תגובות נלהבות מהקהל האמריקאי והעולמי. האלבום, שנקרא The Madding Crowd (על שם ספר שקרא ג'ון באותה התקופה – Far From The Madding Crowd מאת תומאס הארדי) קיבל במהרה מעמד של תקליט זהב, והסינגל מתוכו, Absolutely, זכה להשמעות בלתי פוסקות בתחנות הרדיו והטלוויזיה ואף כבש את צמרת המצעד האמריקאי. גם הסינגל השני מתוך האלבום, If I Am, אשר נחשב לאחד השירים המוצלחים והמרגשים ביותר שכתבה הלהקה, זכה להצלחה, אם כי לא בסדר גודל של קודמו. האלבום הכיל גם מספר שירים ישנים יותר: Crazy (שהופיע לראשונה כ-I'd Go Crazy בתקליט Monday Songs ב-1996), Revolve ו-Sometimes (אשר הופיעו לראשונה בקלטת דמו שהוקלטה ב-1994). את החודשים שלאחר יציאת האלבום בילתה הלהקה בדרכים, בסיבוב הופעות בארצות הברית ומחוצה לה. בתקופה זו היא הופיעה עם להקות מצליחות נוספות בעלות אותו קו מוזיקלי כדוגמת ורטיקל הוריזון (Vertical Horizon) ות'ירד איי בליינד (Third Eye Blind). בתקופה זו ראו אור שלושה שירים נוספים של הלהקה: Another Day (שהופיע בפסקול הסרט Summer Catch), וכן שני קאברים – The Price (במקור של להקת Twisted Sister, מתוך אלבום מחווה לאותה להקה) ו-I Love You (קאבר לשיר של Climax Blues Band שהופיע בפסקול הסרט The New Guy).

לאחר סיבוב ההופעות המוצלח התרכזה הלהקה בכתיבת חומר לאלבום חדש, ועד מהרה נכנסה הלהקה שוב לאולפן, הפעם עם המפיק רון אנילו (שעבד קודם לכן עם להקת Lifehouse). האלבום החדש היה במובהק רוקי יותר מקודמיו, ואופיין בצליל של גיטרות חשמליות, דיסטורשן וריפים כבדים שלא נשמעו קודם לכן באלבומי הלהקה. האלבום, שקיבל את השם So Happily Unsatisfied, כלל שירים כמו Favorite Song (דואט של בריאן וג'ון), Emily ו-Don't Look Back (שהשמועה אומרת שנכתב על השחקנית גויינת' פאלטרו). בתקליט גם ניתן למצוא את I Feel Fine – שנכתב תוך שיתוף פעולה בין ג'ון לבין סולן להקת ספלנדר (Splender), ויימון בון, את Ocean – שנכתב תוך שיתוף פעולה בין בריאן לסולן להקת לייפהאוס (Lifehouse), ג'ייסון וייד. בסשנים הוקלטו גם שני שירים שלא היו אמורים להיכנס לאלבום – Dirty Poet ו-Lee Lee (שהוקדש לשחקנית הקולנוע לילי סובייסקי). לרוע המזל, לאחר סיום ההקלטות והמיקסים (כאשר הזכויות שייכות לחברת התקליטים), ולאחר יציאת הסינגל הראשון מתוך האלבום לתחנות הרדיו (Good Friend), עלו היחסים בין הלהקה לחברת התקליטים על שרטון, והחברה החליטה להפר את החוזה עם הלהקה ולא להוציא את האלבום. למרות שניתנה הוראה להשמיד את כל העותקים הקיימים של האלבום, נשארו מספר עותקים בודדים אשר נהפכו למצרך נדיר ויקר בקרב קהילת המעריצים העולמית – עותק מקורי במצב טוב של האלבום יכול להגיע באתרי האינטרנט השונים ל-200$ ויותר. למרות שהאלבום מעולם לא יצא, ניתן למצוא מקורות שונים ברשת להורדה של השירים מתוכו, וחברי הלהקה אף מעודדים זאת.

חזרה לעצמאות וקריירות סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת שנת 2003 עברה במשא ומתן בין הלהקה לחברת התקליטים, במטרה להוציא את האלבום בסופו של דבר, אך המשא ומתן נכשל והאלבום נשאר גנוז עד ימינו אנו. הלהקה נכנסה למשבר ובעקבות האירועים עזבו אותה שניים מחבריה – הקלידן ג'רמי דין והמתופף ויני טטנלי. בתקופה זו החל ג'ון להקליט סולו EP – חמישה שירים שבחר להקליט לבדו, שלא במסגרת הלהקה. ה-EP, שיצא ב-2003 נשא את השם Seventeen Minutes and Thirty Eight Seconds in the Dark (על שם אורכו של ה-EP), ובו ניגן ג'ון לבדו כמעט בכל הכלים. כל העותקים של ה-EP שיוצרו נמכרו עד היום.

המעריצים, שהביעו חשש מפירוק של הלהקה, התבדו עד מהרה, כאשר הלהקה (אשר נשארה כבר שלישייה) נכנסה שוב לאולפן כדי להקליט שוב תקליט עצמאי. מכיוון שהיה חסר ללהקה מתופף, הם שכרו לצורך ההקלטות את המתופף ג'ון מיצ'לי (המתופף של Meat Loaf), ויצאו עם 9 שירים חדשים. ביניהם Reality TV, שלועג לתרבות תוכניות המציאות ולחברות התקליטים התעשייתיות, הבלדה The Moment, ו-29 Year Old Girls. האלבום, שקיבל את השם Flying The Corporate Jet ויצא בסוף 2003, הופק על ידי הלהקה ודייב מקנייר, ועטיפתו עוצבה על ידי לא אחר מאשר קלידן הלהקה בעבר – ג'רמי דין, שאף התארח בנגינה בשיר Wonderful. האלבום לקח צעד אחורה והתקרב יותר לסאונד השורשי של הלהקה מאשר לרוק הכבד והמחוספס ב-So Happily Unsatisfied.

הצעד הבא מבחינת בריאן דוואוקס, היה להקליט EP משלו, ולאחר שנאספו אצלו מספר שירים, הוא נכנס לאולפן, כאשר הוא מנגן כמעט בכל הכלים (מלבד תופים), וב-2004 יצא ה-EP בשם Alive Today. ה-EP הכיל חמישה שירים חדשים, ועוד שלושה שירים שהופיעו גם בתקליט האחרון של הלהקה (Reality TV, Wonderful ו-Catch Me If You Can בגרסה חדשה). לאחר זמן מה, הקליט בריאן גרסאות אקוסטיות ל-30 משיריו ואיפשר הורדה חוקית חינם מאתר האינטרנט שלו. גרסאות אלו כללו שירים שכתב בכל התקופות לצד שירים חדשים וכן קאברים לאמנים מהם הושפע (ברוס ספרינגסטין, U2).

שנת 2005 עברה בסימן קריירות סולו, כאשר מלבד הופעת איחוד חגיגית של הלהקה לציון 10 שנים ליציאת תקליטם הראשון, הן בריאן והן ג'ון (שהפך בינתיים לאב לתאומים) עבדו על חומרי סולו והופיעו עם הרכבים שונים או ביצעו הופעות סולו אקוסטיות. מדי פעם אף פורסמו באתרי האינטרנט דמואים של שירים חדשים. בשלהי 2006 חזרה הלהקה לעבוד, לכתוב ולהופיע יחד שוב (בהרכבה המקורי, כולל המתופף ויני והקלידן ג'רמי דין). הלהקה נכנסה לאולפן עם חומר חדש ובצעד נועז החליטה להוציא את אלבומה החדש, Slow Motion Life, בשני חלקים - החלק הראשון, אשר מכיל 6 שירים, יצא ב-19 בינואר 2007.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1995 – Something To Listen To
1996 – Monday Songs
1998 – Three
2000 – The Madding Crowd
2002 – So Happily Unsatisfied (נגנז)
2003 – Flying The Corporate Jet
2007 – Slow Motion Life - Part I

את שלושת אלבומיה הראשונים של הלהקה, הסולו של ג'ון המפסון וכן את So Happily Unsatisfied לא ניתן לרכוש, ולכן הלהקה מעודדת הורדה של שירים אלו דרך האינטרנט.