Relayer

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: דורש עריכה לשונית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Relayer
Relayer cover.jpg
אלבום אולפן מאת YES
יצא לאור 28 בנובמבר 1974
הוקלט אוגוסט-אוקטובר, 1974 ב-סארי, אנגליה
סוגה רוק מתקדם, רוק אקספרימנטלי, ג'אז פיוז'ן
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 40:31
חברת תקליטים Atlantic Records
הפקה יס, אדי אופורד
כרונולוגיית YES
Tales from Topographic Oceans
(1973)
Relayer
(1974)
Going for the One
(1977)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

Relayer הוא אלבום האולפן השביעי של להקת הרוק המתקדם, יס, שיצא לאור בשנת 1974 בחברת אטלנטיק רקורדס. זהו האלבום היחיד של הלהקה בו משתתף הקלידן פטריק מוראז שהצטרף באוגוסט, לאחר שריק ווייקמן עזב את ההרכב בשנת 1973 כמה זמן אחרי אלבומה השישי של הלהקה, Tales from Topographic Oceans לקריירת סולו. האלבום מורכב משלוש יצירות. Relayer הראה בצלילו התנסות בג'אז פיוז'ן שנשמע היטב ביצירות The Gates of Delirium ו-Sound Chaser. האלבום נסגר ביצירה To Be Over, שהיא בניגוד לשתי היצירות הקודמות לה, יותר מלודית.

האלבום המשיך את ההצלחה המסחרית של קודמיו, בכך שהגיע למקום ה-4 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-5 במצעד האלבומים של בילבורד. החלק הסוגר של The Gates of Delirium, נקרא Soon ויצא כסינגל בינואר 1975. האלבום הגיע למעמד של אלבום זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אלבומה השאפתני של הלהקה Tales from Topographic Oceans בשנת 1973, קלידן הלהקה ריק ווייקמן החליט לעזוב את הלהקה לאחר סיבוב ההופעות האירופאי והצפון אמריקאי שלה שהתרחש בשנים 1973-74. לאחר עזיבתו במאי 1974 יס ערכה מבחני בד והקרוב שבהם היה הקלידן היווני ואנגליס שהחליט לבסוף שלא להצטרף. בהצעתו של מבקר המוזיקה כריס וולך, הלהקה צירפה את הקלידן השווייצרי פטריק מוראז שניגן בלהקות Refugee ו-Mainhorse בתחילת העבודה על האלבום ב-1974.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Relayer הוקלט בביתו של בסיסט הלהקה כריס סקווייר בסארי בין אוגוסט לאוקטובר 1974. תהליך המיקסינג נעשה באולפני אדוויז'ן על ידי טכנאי הקול של הלהקה, אדי אופורד שגם הפיק יחד עם חברי הלהקה.

ההקלטה כללה שימוש בסינתסייזרים וצלילים הקשתיים שלא נשמעו עוד באלבום של יס. פטריק מוראז השתמש בציוד שהיה עדיין בשלב של אבטיפוס (למשל קלידי Vako Orchestron שסימפלו צלילים של כלי קשת לכל אורך האלבום) כדי לגוון בצלילים של המעבר האינסטרומנטלי של The Gates of Delirium. לדוגמה צלילי הצפצופים שנשמעים באמצע היצירה נוצרו על ידי סינתסייזר אחד מסוג זה. ג'ון אנדרסון אמר בראיון שנמצא בהוצאה המחודשת לאלבום משנת 2003 שהוא ואלן ווייט קנו מחצר גרוטאות ליד ביתו של סקווייר חלקי מתכת והשתמשו בהם ככלי הקשה בקטע הקונקרטי בThe Gates of Delirium.

כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל-Relayer יש את אותו מבנה של האלבום Close to the Edge משנת 1972. יצירה אפית ארוכה בצד הראשון, ושתי יצירות בנות 9 דקות בצד השני. "The Gates of Delirium" היא יצירה בת 22 דקות שנכתבה בהשפעת ספרו של לב טולסטוי, מלחמה ושלום. הליריקה של היצירה עוסקת בחוסר התועלת במלחמה, ובאמצעה מתנגן קטע הממחיש 'קרב' עם מקצבים דוהרים, מנגינות צבאיות, הרמוניות צורמות, ואפקטים של התנגשות. החלק האחרון שמתחיל בדקה ה-16, מחליף את הצליל של החלקים הקודמים במלודיה עדינה ותפילה לירית לשלום, יצא לאור כסינגל תחת השם Soon בשנת 1975. "Sound Chaser" היא יצירה שרובה אינסטרומנטלית וצלילה מושפע בעיקר מהרכבי ג'אז פיוז'ן כגון מהוושינו אורקסטרה וReturn to Forever יחד עם השפעות של רוק אקספרימנטלי, דיסקו ופאנק (Funk). "To Be Over" היא יצירה שכוללת עיבודים מלודים מורכבים של גיטרה וסיטאר חשמלי (בשלב מסוים גם ציטוטים מTales from Topographic Oceans), ומילים פשוטות יחסית.

כל הגיטרות ב-"The Gates of Delirium" הן פנדר טלקסטר, לפי סטיב האו, אף על פי שלפני ההקלטות, האו בדרך כלל היה משתמש בגיטרת גיבסון. ב-"To Be Over" ובחלקים האחרונים של "The Gates of Delirium" נשעה שימוש בגיטרת פלדה. סקווייר משתמש בבס פנדר ב-"To Be Over" ולא בריקנבייקר בו הוא משתמש בדרך כלל. ביל מרטין (בספרו המוזיקה של יס) סיפר איך כמתבגר, ראה הופעה של הלהקה באטלנטה בשנת 1974. כשהם פתחו ב-"Sound Chaser" שעדיין לא יצא לאור ולא נשמע כמו חומרים שיס הקליטה בעבר, מרטין בהתחלה חשב שהלהקה השתגעה.[1]

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל אלבומיה של יס, גם עטיפת האלבום הזה עוצבה על ידי רוג'ר דין. הוצאת האלבום על תקליטור כוללת שני איורים של דין.

הוצאה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Relayer יצא לאור בבריטניה ב-28 בנובמבר 1974 במהלך סיבוב ההופעות בו הלהקה הופיעה בבריטניה ובצפון אמריקה בשנים 1974-75. האלבום יצא לאור בארצות הברית ב-5 בדצמבר 1974. האלבום המשיך את ההצלחה המסחרית של קודמיו, בכך שהגיע למקום ה-4 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-5 במצעד האלבומים של בילבורד. החלק הסוגר של The Gates of Delirium, נקרא Soon ויצא כסינגל בינואר 1975. האלבום הגיע למעמד של אלבום זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.

תקליטון מיוחד בו הודבקה מדבקה לבנה בה היה רשום "לשידור ברדיו", נשלח לחברות רדיו אמריקאיות ב-1974. התקליטון כלל את "The Gates of Delirium" מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון הווקאלי, חלק ה'קרב' האינסטרומנטלי, והחלק האחרון "Soon". בין כל חלק נשמע פייד אאוט. זה נעשה כדי לקדם את האלבום, כיוון שברדיו לא השמיעו שירים של 22 דקות.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות לאלבום היו מעורבות בעובדה שמבקרים רבים הגיבו עליו כמו קודמו, על כך שהוא יומרני וארוך מדי. אך בכל זאת, נחשב האלבום כהצלחה מסחרית כמו קודמיו ועד היום נחשב מאחד מהאלבומים החשובים ברוק המתקדם.

הוצאות מחודשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Relayer עבר תהליך רימסטר (איכות סאונד משופרת יותר) ועוצב מחדש על ידי חברת Rhino Records בשנת 2003, עם שלוש רצועות בונוס, ביניהן גם הקלטה מוקדמת לGates of Delirium עם מבנה וליריקה שונה. 10 שנים לאחר מכן, האלבום נארז מחדש כחלק ממארז הלהקה הכולל את כל אלבומיה מ-1969 עד 1987.

רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס' שםכותב(ים) משך
1. The Gates of Delirium ג'ון אנדרסון, סטיב האו, כריס סקווייר, אלן ווייט, פטריק מוראז 21:50
2. Sound Chaser אנדרסון, האו, סקווייר, ווייט, מוראז 9:26
3. To Be Over אנדרסון, האו, סקווייר, ווייט, מוראז 9:06
רצועות בונוס בהוצאה מחודשת משנת 2003
מס' שםכותב(ים) משך
4. Soon(עריכת סינגל) אנדרסון 4:18
5. Sound Chaser(גרסת סינגל) אנדרסון, האו, סקווייר, ווייט, מוראז 3:13
6. The Gates of Delirium (Studio Run-Through)אנדרסון, האו, סקווייר, ווייט, מוראז 21:16

ביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bill Martin, The Music of Yes. Open Court Books, Chicago IL, 1997