לדלג לתוכן

איברהים ביי (ממלוכי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איברהים ביי
إبراهيم بك
İbrahim Bey
ציור מ-1804 מאת ז'אן-דומיניק ויוואן דנון
ציור מ-1804 מאת ז'אן-דומיניק ויוואן דנון
לידה 1735
טביליסי, ממלכת כארתלי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1817 (בגיל 82 בערך)
קארמה, סודאן עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אברם שינג'יקאשווילי - აბრამ შინჯიკაშვილი
מדינה האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
ביילרביי מצרים
1780–1781
(כשנה)
Raif Ismail Pasha
Damat Melek Mehmet Pasha
1784–1785
(כשנה)
מוראד ביי
Yeğen Hacı Mehmed Pasha
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אחוזתו של איברהים ביי באי אל-רודה (אנ') בשולי קהיר, איור מתוך "תיאור מצרים", סביבות 1800

איברהים בייטורקית עות'מאנית ובערבית: إبراهيم بك, בטורקית:İbrahim Bey) נולד כאברם שינג'יקאשווילי; 1735 - 1816/1817) היה מנהיג ממלוכי ושליט של מצרים.

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איברהים ביי נולד בגאורגיה בשם אַבְּרָם שִׁינְגִּ'יקָאשְׁווִילִי לכומר נוצרי אורתודוקסי במרטקופי (אנ') שבפרובינציה הדרומית של קאחתי.[1][2][3] בילדותו, הוא נתפס על ידי פושטי עבדים (אנ') עות'מאנים ונמכר במצרים, שם המיר דתו לאסלאם והוכשר כממלוכי. הוא שרת בנאמנות את מוחמד ביי אבו אל-דהב (אנ'), השליט הממלוכי של מצרים, ועלה במעלה הדרגות והגיע למעלת ביי.

עם הזמן הוא התגלה כאחד המפקדים הממלוכים המשפיעים ביותר, וחלק את השליטה בפועל במצרים עם חברו מוראד ביי (אנ'), שהיה אף הוא ממוצא גאורגי. שני הגברים הפכו בפועל שליטי הדיארכיה, מוראד ביי ניהל עניינים צבאיים בעוד איברהים ביי ניהל המינהל האזרחי. הם שרדו למרות הניסיונות העות'מאניים המתמשכים להפלת המשטר הממלוכי וסכסוכים אזרחיים.[2] הם שימשו כקאימקאמים (מושלים בפועל) במצרים מדי פעם, אף שהחזיקו למעשה בשלטון במשך עשרות שנים, גם תחת המושל העות'מאני של מצרים (אנ').[4][5][6] בשנים 1771 עד 1773, שימש איברהים ביי כ"אמיר אל-חג'" (אנ') (ער') – מפקד שיירות העולים לרגל למכה היוצאים ממצרים.[7]

בשנת 1786, הסולטן העות'מאני אבדילהמיט הראשון שלח את קפודן פאשה (אנ') צ'זיירלי גאזי חסן פאשה (אנ') לגרש את איברהים ומורד ביי.[8][9] חסן פאשה היה נלהב ויסודי במאמציו והצליח בטווח הקצר, להקים מחדש את השליטה הישירה של האימפריה העות'מאנית על מצרים.[8] איסמעיל ביי (אנ') מונה למנהיג הממלוכי החדש ושייח' אל-בלד שלה (מושל אזרחי ושליט בפועל). עם זאת, בשנת 1792, שש שנים בלבד לאחר גירושם על ידי חסן פאשה, חזר הדיארך לקהיר ממקום מחבואו בדרום מצרים והחזיר לעצמו את השליטה בפועל.[10]

כאשר פלשו הצרפתים למצרים ב-1798, נלחם איברהים נגד צבאות נפוליאון בקרב הפירמידות ב-1798 ובקרב הליופוליס (אנ') ב-1800, אך הובס בשניהם. תבוסות אלה סיימו למעשה את שלטונו על המדינה, והוא מת באלמוניות ב-1816 או 1817, לאחר ששרד את הטבח של מוחמד עלי פאשה במנהיגי הממלוכים ב-1811 (ער').[2]

  • עבד א-רחמן אל-ג'ברתי, Thomas Philipp ומשה פרלמן (1994)" Abd Al-Rahmann Al-Jabarti's History of Egypt (באנגלית), ISBN 9781558764460‏ Vol. 2., ‏Franz Steiner Verlag Stuttgart (אנ')

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איברהים ביי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Ibrāhīm Bey באנציקלופדיה של האסלאם THREE‏, ISSN 1873-9830: איברהים ביי (בערך 1148–1228/1735–1813), שחווה קריירה ארוכה בצורה יוצאת דופן בפוליטיקה הממלוכית במצרים העות'מאנית, מילא תפקיד מרכזי כמעט בכל האירועים המרכזיים שפקדו את מצרים הזה במהלך שלושת העשורים האחרונים של המאה השמונה עשרה. נולד בשם אברם שינג'יקאשווילי, בנו של כומר גאורגי אורתודוקסי מכפר מרטקופיי, גאורגיה. הוא נרכש על ידי מוחמד ביי אבו ל-דהאב (נפטר ב-1189/1775) בסביבות 1178/1765. יחד עם מוראד ביי, ממלוכ גאורגי אחר שנרכש בערך באותו זמן (...)
  2. ^ 1 2 3 אלכסנדר מִכַּאבֵּרִידְזֶה (אנ'), הערך "Ibrahim Bey", ‏גרגורי פרמונט-בארנס‏ (Q119945494) (ed., 2006), The Encyclopedia of the French Revolutionary and Napoleonic Wars מסת"ב 9781851096466, Vol. 2, p. 471-2. בהוצאת ABC-CLIO, Inc. (אנ')
  3. ^ ‏דניאל קרקליוס‏ (Q113769324) וגּוֹצָ'ה גָ'פָּרִידְזֶה (גאו'), Relations of the Georgian Mamluks of Egypt with Their Homeland in the Last Decades of the Eighteenth Century, Journal of the Economic and Social History of the Orient, Vol. 45, No. 3 (2002), pp. 320-341 (22 pages), in JSTOR
    וגם כאן
  4. ^ #אל-ג'ברתי, p. 93
  5. ^ #אל-ג'ברתי, p. 138
  6. ^ #אל-ג'ברתי, p. 156
  7. ^ Creighton, Ness. Dictionary of African Biography. p. 133.
  8. ^ 1 2 #אל-ג'ברתי, p. 181
  9. ^ Mehmet Süreyya (1996) [1890], Nuri Akbayar; Seyit A. Kahraman (eds.), Sicill-i Osmanî (בטורקית), Beşiktaş, Istanbul: Türkiye Kültür Bakanlığı and Türkiye Ekonomik ve Toplumsal Tarih Vakfı, ISBN 9789753330411
  10. ^ #אל-ג'ברתי, p. 317–322, 373