אלכסנדר סוקורוב

אלכסנדר סוקורוב
Алекса́ндр Соку́ров

לידה	14 ביוני 1951 (בן 73) Podorvikha, רוסיה
מדינה	ברית המועצות, רוסיה
תקופת הפעילות	1975–2017 (כ־42 שנים)
מקום לימודים	המכון לקולנוע על שם גרסימוב (1979)
פרסים והוקרה	פרס אריה הזהב (2011) Dmitry Likhachev Foundation Prize (2014) פרס מפעל חיים של האקדמיה האירופית לקולנוע (2017) פרס הפדרציה הרוסית (2014) מסדר האמנויות והספרות קצין מסדר האמנויות והספרות מסדר השמש העולה פרס TEFI אמן העם של הפדרציה הרוסית פרס ניקה אמן כבוד של הפדרציה הרוסית בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
http://www.sokurov.spb.ru/isle_en/isle_mnp.html
פרופיל ב-IMDb

אלכסנדר ניקולאייביץ' סוקורוב, NAR (ברוסית: Алекса́ндр Никола́евич Соку́ров; נולד ב-14 ביוני 1951) הוא במאי קולנוע רוסי. יצירותיו המשמעותיות ביותר כוללות את הסרט עלילתי, תיבה רוסית (2002), שצולם בצילום יחיד ללא עריכה ופאוסט (2011), שזכה באריה הזהב, הפרס הגבוה ביותר לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה.

קריירה

סוקורוב נולד בפודורביחה, מחוז אירקוטסק, בסיביר, למשפחה של קצין צבא. הוא סיים את לימודיו במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת ניז'ני נובגורוד ב-1974 ונכנס לאחד מאולפני VGIK בשנה שלאחר מכן. שם התיידד עם טרקובסקי והושפע עמוקות מסרטו "מראה" ובהמשך בהמלצת טרקובסקי הצליח סוקורוב להתקבל לעבודה באולפני לנפילם. רוב יצירותיו המוקדמות של סוקורוב נאסרו על ידי השלטונות הסובייטיים. בתקופתו המוקדמת, הוא הפיק סרטים תיעודיים רבים, כולל "דיאלוגים עם סולז'ניצין" ודיווח על דירתו של גריגורי קוזינצב בסנקט פטרבורג. סרטו "חוסר דאגה נוגה" היה מועמד לפרס דוב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-37 בברלין בשנת 1987.

"אם ובנה" (1997) היה סרטו העלילתי הראשון שזכה לשבחים בינלאומיים. הוא התמודד בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-20 במוסקבה, שם זכה בפרס גאורגי הקדוש. הסרט בלבל את המבקרים בהומואירוטיות המרומזת שלו (אם כי סוקורוב עצמו מתח ביקורת על פרשנות מסוימת זו). סוזן סונטג כללה שני מאפיינים של סוקורוב בין עשרת הסרטים האהובים עליה בשנות ה-90, ואמרה: "אין במאי פעיל היום שאת סרטיו אני מעריצה כל כך". בשנת 2006, הוא קיבל את פרס אמן הקולנוע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי מנהיים-היידלברג.

סוקורוב הוא משתתף קבוע בפסטיבל קאן, כאשר ארבעה מסרטיו עלו שם לראשונה. עם זאת, עד 2011, סוקורוב לא זכה בפרסים מובילים בפסטיבלים בינלאומיים גדולים. במשך זמן רב, סרטו המצליח ביותר מבחינה מסחרית וביקורתית היה "תיבה רוסית" התיעודי למחצה (2002), שזכה לשבחים בעיקר בזכות התמונות המהפנטות חזותית והצילום היחיד שלו ללא עריכה.

סוקורוב צילם טטרולוגיה החוקרת את ההשפעות המשחיתות של הכוח. שלושת הפרקים הראשונים הוקדשו לשליטים בולטים במאה העשרים: "מולוך" (1999), על היטלר, "טאורוס" (2001), על לנין, ו"השמש" (2005) על הירוהיטו. ב-2011 צילם סוקורוב את החלק האחרון בסדרה, "פאוסט", המהווה שחזור לטרגדיה של גתה. הסרט, המתאר אינסטינקטים ותוכניות של פאוסט בתאוות הכוח שלו, הוקרן בבכורה ב-8 בספטמבר 2011 בתחרות בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-68 של ונציה. הסרט זכה בפרס אריה הזהב, הפרס הגבוה ביותר של פסטיבל ונציה. המפיק אנדריי סיגל אמר על הסרט: "לסרט אין רלוונטיות מיוחדת לאירועים עכשוויים בעולם - הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19 - אבל משקף את ניסיונותיו המתמשכים של סוקורוב להבין את האדם ואת כוחותיו הפנימיים."

העולם הצבאי של ברית המועצות לשעבר הוא אחד מתחומי העניין המתמשכים של סוקורוב, בשל קשריו האישיים לנושא ומפני שהצבא סימן את חייהם של חלק גדול מאוכלוסיית ברית המועצות. שלוש מיצירותיו, "קולות רוחניים: מיומני מלחמה", "וידוי: מיומנו של המפקד" ו"חלום חייל" סובבים סביב חיי הצבא. וידוי הוקרן במספר פסטיבלי קולנוע עצמאיים, בעוד ששני האחרים כמעט ולא ידועים לקהל.

ב-1994 ליווה סוקורוב את החיילים הרוסים למוצב בגבול טג'יקיסטן-אפגניסטן. התוצאה הייתה קולות רוחניים: מיומני מלחמה, מדיטציה קולנועית בת 327 דקות על המלחמה ורוח הצבא הרוסי. צילומי נוף מופיעים בסרט, אבל גם המוזיקה (כולל יצירות של מוצרט, מסיאן ובטהובן) והסאונד חשובים במיוחד. ז'רגון החיילים והשילוב של צלילי חיות, אנחות ושאר צלילי מיקום בערפל ואפקטים ויזואליים נוספים נותנים לסרט תחושה פנטסטית. הסרט מאגד את כל המרכיבים המאפיינים את סרטיו של סוקורוב: טייקים ארוכים, שיטות צילום ועיבוד תמונה משוכללות, שילוב של תיעודי ובדיוני, חשיבות הנוף ותחושת הקולנוען המביא התעלות למחוות היומיומיות.

במסע מרוסיה לעמדת הגבול, בסרט, הפחד לא עוזב את פניהם של החיילים הצעירים. סוקורוב לוכד את עמלם הפיזי ואת השממה הנפשית שלהם, כמו גם טקסים יומיומיים כמו ארוחות, התחלקות בטבק, כתיבת מכתבים וחובות ניקיון. אין התחלה או סוף לדיאלוגים; סוקורוב שולל את המבנה הנרטיבי המקובל. החלק האחרון של הסרט חוגג את בוא השנה החדשה, 1995, אבל האושר חולף. למחרת הכל נשאר אותו דבר: ההמתנה האינסופית בעמדת גבול, הפחד והשממה.

ב"ווידוי: מיומנו של המפקד", סוקורוב צילם קצינים מהצי הרוסי, מראה את המונוטוניות וחוסר החופש בחיי היומיום שלהם. הדיאלוג מאפשר לעקוב אחר השתקפויותיו של מפקד ספינה. סוקורוב וצוותו עלו על ספינת סיור ימית לכיוון קובשינקה, בסיס ימי באזור מורמנסק בים ברנץ. מרותקים במרחב המצומצם של ספינה שעוגנת במימי הקוטב הצפוני, הצוות צילם את המלחים כשהם יוצאים לפעילותם השגרתית.

חלומו של חייל הוא סרט נוסף של סוקורוב שעוסק בנושאים צבאיים. הוא אינו מכיל דיאלוג. הסרט יצא למעשה מחומר שנערך עבור אחת הסצנות בחלק השלישי של "קולות רוחניים". הוקרן בפסטיבל אוברהאוזן בגרמניה ב-1995 כמחווה של סוקורוב למבקר האמנות וההיסטוריון הנס שלגל, כהוקרה על תרומתו לתמיכה ביוצרי קולנוע ממזרח אירופה.

הוא סובל מבעיות ראייה קשות.

במהלך פגישה בדצמבר 2016 של המועצה לתרבות ואמנויות פנה סוקורוב לנשיא ולדימיר פוטין בבקשה לשקול מחדש את פסק הדין נגד הקולנוען אולה סנצוב (שפוטין סירב לו). בדצמבר 2021, במהלך ישיבת המועצה הנשיאותית לזכויות אדם, הציע סוקורוב לאפשר למחוזות כמו צ'צ'ניה להכריז עצמאות מרוסיה, הצעה שספגה ביקורת נוקבת מפוטין עצמו שביקר אותו על ההצעה להביא לפירוק רוסיה.

פילמוגרפיה

סרטים עלילתיים

שנה	שם	קרדיט		הערות
		בימוי	תסריט
1987	חוסר דאגה נוגה	כן		הופק בשנת 1983
1987	הקול הבודד של האדם	כן	כן	הופק בשנת 1979
1988	ימים של ליקוי חמה	כן
1989	שמור והגן	כן
1990	המעגל השני	כן
1992	האבן	כן
1994	דפים לוחשים	כן	כן
1997	אם ובנה	כן
1999	מולוך	כן
2001	טאורוס	כן		גם צילם
2002	תיבה רוסית	כן	כן
2003	אב ובנו	כן
2005	השמש	כן		גם צילם
2007	אלכסנדרה	כן	כן
2011	פאוסט	כן	כן
2015	פרנקופוניה	כן	כן

עבודות אחרות

• המודח (Разжалованный, 1980)
• סונטה לוויולה. דמיטרי שוסטקוביץ' (1981)
• אימפריה (Ампир, 1986)
• אלגיה (1986)
• ולא יותר (1987)
• קורבן ערב (1987)
• סבלנות העבודה (1987)
• מריה (אלגיית איכרים) (1988)
• אלגיה מוסקבאית (1988)
• סונטה להיטלר (1989)
• אלגיה סובייטית (1989)
• אלגיה פטרבורגית (1990)
• לאירועים בטרנסקוואזיה (1990)
• אלגיה פשוטה (1990)
• מבט לאחור של לנינגרד (1957–1990) (1990)
• דוגמה לאינטונציה (1991)
• אלגיה מרוסיה (1992)
• חלום חייל (1995)
• קולות רוחניים (1995)
• אלגיה מזרחית (1996)
• רוברט. חיים בני מזל (1997)
• חיים צנועים (1997)
• יומן סנט פטרבורג: חנוכת אנדרטה לדוסטויבסקי (1997)
• יומן סנט פטרבורג: הדירה של קוסינצב (1998)
• וידוי (1998)
• דיאלוגים עם סולז'ניצין (1998)
• דולצ'ה... (1999)
• אלגיה של מסע (2001)
• יומן סנט פטרבורג: מוצרט. אשכבה (2004)
• אלגיה של חיים: רוסטרופוביץ', וישנבסקיה (2006)

לקריאה נוספת

• В центре океана. — СПб.: Амфора, 2011. — 319 с. — ISBN 978-5-367-02002-1.
• The Cinema of Alexander Sokurov (Kino – The Russian Cinema), ed. by Birgit Beumers and Nancy Condee, London: Tauris I B, 2011

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר סוקורוב בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אלכסנדר סוקורוב (באנגלית וברוסית)
• אלכסנדר סוקורוב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אלכסנדר סוקורוב, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• אלכסנדר סוקורוב, באתר AllMovie (באנגלית)
• אלכסנדר סוקורוב, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• עמוד הבית של סוקורוב
• האי סוקורוב סטיבן מ. נוריס, רוסיה מעבר לכותרות, 23 בדצמבר 2009