פסטיבל הקולנוע בקאן

פסטיבל הקולנוע בקאן
Festival de Cannes
סוג	פסטיבל קולנוע
מדינה	צרפת
מיקום	קאן
מייסדים	Jean Zay
מועדים
תאריכי פעילות	1946–הווה (כ־77 שנים)
קואורדינטות	43°33′03″N 7°01′02″E / 43.550861111111°N 7.01725°E
	www.festival-cannes.com

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בקאן (בצרפתית: le Festival international du film de Cannes) או פסטיבל קאן (le Festival de Cannes) הוא פסטיבל קולנוע יוקרתי שנערך בעיר הנופש קאן שבדרום צרפת. הפסטיבל, הסגור לקהל הרחב, מקבל תשומת לב גדולה מהתקשורת, ועקב כך פוקדים אותו כוכבי קולנוע רבים. מפיקים רבים משיקים בו את סרטיהם החדשים, ומנסים למכור אותם למפיצים מכל העולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסטיבל היה יוזמה של שר החינוך והתרבות הצרפתי ז'אן זאי (Jean Zay), על פי הצעתם של ההיסטוריון פיליפ ארלנגר ועיתונאי הקולנוע רוברט פאבר לה ברט. ניתן לייחס את הקמתו בעיקר לרצון הצרפתי להתחרות בפסטיבל הסרטים של ונציה, שהיה אז פסטיבל הקולנוע הבינלאומי היחיד והפגין חוסר משוא פנים עם ההטיה הפשיסטית שלו באותן שנים.

בפסטיבל ונציה 1937 היו טענות על כך שהמשטר הנאצי הפעיל לחץ כל מנת למנוע מהסרט הפציפיסטי הצרפתי "האשליה הגדולה" את הזכייה בפרס הגדול (הסרט, שמוסוליני התלהב ממנו, זכה בפרס 'הסרט האמנותי' החשוב פחות). ב-1938 מוסוליני ואדולף היטלר ביטלו את החלטת השופטים^[^{דרוש מקור]}, על מנת להעניק את פרס "הקופה מוסוליני" (גביע מוסוליני) לסרט שהופק בהשגחת בנו של מוסוליני, ויטוריו, ואת פרס גביע מוסוליני לסרט הזר הטוב ביותר ל"אולימפיה" סרט דוקומנטרי גרמני של לני ריפנטנשטאל אודות אולימפיאדת הקיץ בברלין 1936, שהופק בשיתוף עם המשרד הנאצי לתעמולה ציבורית, למרות העובדה שהתקנות אסרו באותה תקופה להעניק פרס לסרט תיעודי^[^{דרוש מקור]}. במחאה החליטו חברי צוות השופטים הצרפתים, הבריטים והאמריקאים לפרוש מהפסטיבל.^[1]

ב-31 במאי 1939 נבחרה העיר קאן כמיקום לפסטיבל, בגלל היותה עיר נופש פופולרית בריביירה הצרפתית וגם משום שעיריית קאן סיפקה מימון לאירוע, כולל ההתחייבות להקמת אולם ייעודי לפסטיבל.

הפסטיבל החדש, פרי שיתוף פעולה בינלאומי בתמיכה רחבה של תעשיית הקולנוע האמריקנית. כוכבי הוליווד של דוגמת: גארי קופר, קארי גרנט, טיירון פאוור, דגלאס פיירבנקס ג'וניור, מיי ווסט, נורמה שירר, פול מוני, ג'יימס קאגני, ספנסר טרייסי וג'ורג' רפט הגיעו לעיר באוניית נוסעים ששכרו אולפני מטרו גולדווין מאייר. ב-31 באוגוסט התקיים ערב הפתיחה, עם הקרנה פרטית של הסרט האמריקני הגיבן מנוטרדאם. הפסטיבל עצמו היה אמור להיפתח יום אחר כך, ב-1 בספטמבר 1939. פלישת גרמניה הנאצית לפולין בדיוק בתאריך זה, הביאה לביטול הפסטיבל. הרעיון נדחה אך התקיים אחרי מלחמת העולם השנייה, בין ה-20 בספטמבר ל-5 באוקטובר 1946 ומאז הוא נערך מדי שנה בחודש מאי, מלבד במספר מקרים יוצאי דופן.^[1]

בראשית שנות החמישים החל הפסטיבל למשוך תיירות רבה ותשומת לב עיתונאית. במקביל, גם הצד האמנותי של הפסטיבל החל להתפתח. בגלל המחלוקות בנוגע לבחירת הסרטים, נוצר "פרס המבקרים" לסרטים מקוריים ויוצרי קולנוע נועזים. בשנת 1954 הוענק לראשונה פרס חבר השופטים המיוחד. בשנת 1955 נוצר פרס דקל הזהב (Palme d'Or) לסרט הטוב ביותר, שהחליף את פרס גרנד פרי, שהיה לפרס השני בחשיבותו.

בשנת 1959 נוסד "מארש דו פילם" (שוק הסרטים), המעניק לפסטיבל אופי מסחרי ומשמש כזירת מסחר בין מוכרים לקונים בתעשיית הקולנוע. שוק הסרטים בפסטיבל הוא האירוע הבינלאומי החשוב בעולם למסחר בסרטים.^[2]

בשנת 2020, בעקבות התפרצות מגפת הקורונה, הפסטיבל לא התקיים ובהמשך לכך הוכרזה רשימת 56 הסרטים שהיו מיועדים לאקרנה במהלכו; זהו הביטול הראשון מאז שנת 1968.^[3]

צוות הפסטיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוות הקבוע המונה כ-30 אנשים, ומתרחב לכמה מאות לקראת קיום האירועים השונים.^[4]

ז'יל ג'אקוב כיהן כנשיא הפסטיבל משנת 2001.

החל מ-2015, מכהן כנשיא, העיתונאי, פייר לסקור.^[5]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרס היוקרתי ביותר שמוענק בפסטיבל הוא פרס דקל הזהב לסרט הטוב ביותר. לעיתים מספר סרטים חולקים פרס זה בשנה אחת. חבר השופטים של הפסטיבל, אשר מורכב ממומחים בינלאומיים לקולנוע, בוחר את הזוכים בפרס דקל הזהב ובעוד מספר פרסים. הפרס השני בחשיבותו המוענק לסרטים הוא פרס גרנד פרי והשלישי בחשיבותו הוא פרס חבר השופטים.

פרסי התחרות הרשמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס דקל הזהב (Palme d'Or)
פרס גרנד פרי (Grand Prix)
פרס חבר השופטים (Prix du Jury)
פרס הסרט הקצר (Palme d'Or du court métrage)
פרס השחקנית (Prix d'interprétation féminine)
פרס השחקן (Prix d'interprétation masculine)
פרס לבימוי (Prix de la mise en scène)
פרס לתסריט (Prix du scénario)

פרסים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס לכישרון צעיר (Prix Un Certain Regard)
פרס מצלמת הזהב (Caméra d'Or) מוענק לסרטי ביכורים
"סינפונדסיון" - פרס לסרט סטודנטים (Cinéfondation), בשנת 2022 שונה שם המסגרת ל-La Cinef.
פרס דקל הזהב על מפעל חיים

פרסים הניתנים על ידי גופים עצמאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי ״שבוע המבקרים״ (Semaine de la Critique)
פרסי "שבועיים של במאים" (Quinzaine des Réalisateurs)

הישגים ופרסים ישראליים בפסטיבל קאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 2021, מספר סרטים ישראליים הועמדו לזכייה בפרס דקל הזהב, מתוכם ארבעה מסרטיו של עמוס גיתאי. גיתאי גם שימש כנשיא פאנל שופטי הפרס ב-2019.^[6]

ב-יולי 2021, זכה ״הברך״ סרטו של הבמאי נדב לפיד בפרס חבר השופטים. את הפרס הוא חלק עם הבמאי התאילנדי אפיצ'טפונג ווירסתקול וסרטו "ממוריה", בכיכובה של טילדה סווינטון.^[7]
שני סרטים ישראליים זכו בפרס מצלמת הזהב המוענק לסרטי ביכורים: "אור" של קרן ידעיה (2004),^[8] ו"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן (2007),^[9] והסרט "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי (2009) זכה בציון לשבח במסגרת התחרות על פרס מצלמת הזהב.^[10]
הסרט "ביקור התזמורת" (2007) זכה ב-3 פרסים בפסטיבל. פרס חביב השופטים, פרס השופטים הצעירים ופרס פיפרסקי (המוענק על ידי איגוד מבקרי הקולנוע הבינלאומי).^[11]
עודד קוטלר זכה ב-1967, בפרס השחקן הטוב ביותר על משחקו ב"שלושה ימים וילד".^[12]
חנה לסלאו זכתה ב-2005, בפרס השחקנית הטובה ביותר על משחקה ב"אזור חופשי".^[13]
הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר זכה ב-2011 בפרס התסריט.^[14]
מני יעיש זכה ב-2012 בפרס איגוד הבמאים והתסריטאים על סרטו "המשגיחים".^[15]
סרטי סטודנטים ישראליים רבים התמודדו בתחרות ה״סינפונדסיון״ המתקיימת משנת 1998 ואף זכו בפרסים בה: בשנת 1999 זכה ״עם חוקים״ של דובר קוסאשווילי בפרס השני. בשנת 2000 זכה "קינוח", סרטו של עמית סקומסקי בפרס השני. בשנת 2002 זכה "שאלות של פועל מת" של איה סומך בפרס השלישי. בשנת 2005 זכה "ביקור חולים" של מיה דרייפוס בפרס השני. בשנת 2008 זכה ״המנון״ של אלעד קידן בפרס הראשון. בשנת 2016 זכה ״אנה״ של אור סיני בפרס הראשון.^[16]