אני פאצ'ן
 | |
| לידה |
1933 מחוז גונג'ו, טיבט  |
|---|---|
| פטירה |
2 בפברואר 2002 (בגיל 69 בערך) דרמסאלה, הודו |
| מדינה | טיבט, הודו |
| עיסוק | נזירה טיבטית וראשת שבט. מנהיגת כוחות גרילה טיבטים בהתנגדות לכיבוש הסיני |
  | |
אני פאצ'ן (1933–2 בפברואר 2002) הייתה מנהיגה, לוחמת חופש ופעילה טיבטית. היא הייתה נזירה טיבטית אשר נודעה בשל מנהיגותה בהתנגדות לכיבוש הסיני בטיבט בשנות ה-1950, ובשל מאסרה ארוך השנים בגין פעולותיה.
תחילת דרכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פאצ'ן דולמה נולדה ב-1933 בגונג'ו, חאם, שבמזרח טיבט. היא הייתה הילדה היחידה של פומדה גונור, ראש השבט למדהא, משושלת פהומדה צאנג.[1]
בגיל 8, פאצ'ן החלה להתחנך לנזירות על פי פרקטיקת פורבה, ממסורת נאינגמה.[2] בגיל 17, היא גילתה שאביה מתכנן להשיא אותה, והיא ניסתה להימלט, וברחה למנזר בטרומחוג. אך כעבור מספר ימים הסכימה לחזור תמורת הבטחתו של אביה שיבטל את הנישואים. היא עדיין הייתה בהכשרתה הדתית כשסין פלשה לטיבט ב-1950.
פאצ'ן הייתה בסביבות גיל 18 כאשר חתם טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14, על ההסכם עם הרפובליקה העממית של סין, המכונה "הסכם 17 הסעיפים" (אנ') אשר העניק לסין ריבונות בפועל על טיבט. המתח הגובר בין הטיבטים לסינים הוביל את אביה ללמד אותה שימוש בנשק, ולהתחיל לארגן התנגדות מיליטנטית.
במהלך השנים הבאות, פאצ'ן השתתפה בישיבות של אביה עם ראשי השבטים האחרים. בשנת 1954, פאצ'ן ואמה שהו כשישה חודשים במנזר גיאלסיי רינפוצ'ה, שבמהלכם היא השלימה את הנגונדרו, השלב הראשון של הכשרתה הדתית. אך היא חזרה הביתה לבקשתו של אביה, שרצה ללמד אותה באופן רשמי את חובותיה בתור היורשת של הצ'יף.
המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד סוף שנת 1956, עשרות אלפי חמושים עלו להרים כדי לקיים התנגדות מזוינת. כאשר אביה נפטר ב-1958, היא נטלה לידיה את תפקידה כראשת השבט. ב-1959, היא רכבה בראש 600 לוחמי הלמדהא להרים כדי להצטרף לכוחות הגרילה שחנו שם.
כשהגיעה הידיעה שהסינים עומדים לתקוף, פאצ'ן חזרה ללמדהא כדי להזהיר את משפחתה, ולסייע להם לאסוף את חפצי הערך שלהם ולהימלט. הקבוצה שלהם גדלה לכדי אלפי משפחות מהעיירות דרג', לינגחה שיפה, ומרחאם. כוונתם הייתה להצטרף לכוחות הגרילה צ'ושי גנגדרוק, שהתרכזה בעיר להסה. לאחר שפאצ'ן ופליטי שבטה התאחדו עם הלוחמים שהצטרפו עוד קודם למאבק, פאצ'ן לקחה חלק בחלוקת הפליטים לקבוצות קטנות יותר, גלויות פחות, וארגנה סיורים להגנתם. היא ואנשיה נטלו חלק פעיל בלוחמה נגד הכוחות הסינים. במהלך המסע של הפליטים לאזור המקלט, הקבוצה שלה הסתייעה בידי ה-CIA.
המלחמה ארכה חודשים רבים, בהם הלוחמים והפליטים סבלו מחוסר במזון וקשיים אחרים, כשהם נלחמים בצבא מאורגן שעולה על מספרם בעשרות מונים. לקראת סוף 1959, הביסו הכוחות הסינים את צ'ושי גנגדרוק, ואז השתלטו על אזור רחב. פאצ'ן, אמה וסבתה הסתתרו ביער סמוך, ואז צעדו לעבר הודו כדי למצוא שם מקלט. הן התקדמו בהצלחה במשך 25 ימים, אך לבסוף נלכדו על ידי הצבא הסיני, יחד עם עוד 300 פליטים.
כליאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שנלקחו בשבי, פאצ'ן ומשפחתה הוחזקו בבתים נטושים בקרבת מקום, אשר שימשו כבתי מעצר זמניים. במהלך שבוע, פאצ'ן נחקרה ועונתה. זמן קצר לאחר מכן, רבים מהפליטים שוחררו, בעיקר ילדים, נשים וקשישים (כולל אמא שלה, דודתה, סבתא). פאצ'ן הועברה ל'מרכז איסוף", שם הוחזקה במשך חודש. היא הייתה האישה היחידה שנכלאה שם.
אחרי זה, פאצ'ן הועברה למנזר בצ'מדו ששימש ככלא סיני. במשך 10 חודשים, היא נחקרה והוחזקה בתנאים קשים בתא תת-קרקעי, ואז הועברה חלק אחר של המנזר הידוע כדיונג נאנג, שם המשיכו לחקור ולהכות אותה, והחזיקו אותה באזיקי רגליים למשך יותר משנה. היא הוחזקה שם מ-1961 עד 1963.
בשנת 1963, היא הועברה לבית הכלא סילטהוג טהאנג, שנחשב למקום אליו נשלחים אלה שאשמים בפשעים החמורים ביותר. הכלא ממוקם בין נהר המקונג (המכונה זאצ'ו בטיבט[3]) ונהר נגומצ'ו.[4] בכלא זה, מיינו את האסירים על פי מגדר וכן על פי מידת הדבקות שלהם בבודהיזם הטיבטי. פאצ'ן, גם כאשר עונתה למטרה זו, סירבה לוותר על דתה והפרקטיקות שלה. היא הוחזק בבידוד למשך 9 חודשים אחרי שסירבה להוקיע את דתה. אך במקום לוותר, כשהיא לבד בחושך, פאצ'ן השלימה 100,000 סגידות. במהלך כל תקופת השבי שלה, היא המשיכה את הפרקטיקה הבודהיסטית הטיבטית של טונגלן - בקשה לקחת על עצמה את סבלם של אחרים.
כששמעה שאמה חיה ועובדת בקונגפו, ושיש תוכניות לשלוח לשם מספר אסירים, הצליחה פאצ'ן לשכנע את סוהריה לשלוח אותה לשם. היא שהתה שם שנה, ואז הועברה לכלא דראפצ'י, אחד הידועים ביותר לשמצה מבין בתי הכלא הסינים, בשנת 1965. היא הוחזקה שם במשך 11 שנים. בדראפצ'י, האסירים לבשו מדים סינים, ונאסר עליהם לדבר טיבטית, להתפלל, או לקיים כל פולחן טיבטי, דתי או מסורתי.
לאחר פטירתו של מאו דזה-דונג ב-1976, פאצ'ן הועברה שוב, בפעם האחרונה. בעקבות רגיעה ביחסים בין הסינים והטיבטים, אסירים רבים שוחררו, והיא ביניהם. היא שוחררה מן הכלא ב-1981, לאחר כליאה של 21 שנים. היא הייתה בת 48.
שחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שחרורה מן הכלא בינואר 1981, מצאה פאצ'ן שביתה נהרס, ומשפחתה איננה. היא קיימה אז עלייה לרגל, וביקרה במנזרים בסרה, דרפונג, וגנדן, אשר כולם נהרסו במהלך המהפכה התרבותית, בזמן שהייתה כלואה. במהלך השנה הבאה, היא ביקרה במנזרים להוחה, שדרה, דרולמה להגאנג, ודהלחאמפו, ונשארה למשך שמונה חודשים במנזר סאמייה, שם היא למדה פרקטיקות בודהיסטיות חדשות. אז, היא החליטה לחזור ללהסה כדי להמשיך לפעול למען עצמאותה של טיבט.
היא השתתפה בשלוש הפגנות בלתי-אלימות בולטות; ב-27 בספטמבר ו-1 באוקטובר 1987 וב-5 במרץ 1988. ב-1989, היא גילתה שיצא נגדה צו מעצר, והכינה תוכנית מילוט לנפאל דרך הר קאילאש. לאחר 25 ימים, היא הוטסה לדרמסאלה. חלומה לפגוש את הדלאי לאמה התגשם, כאשר הוא העניק לה מפגש אישי זמן קצר לאחר הגעתה. היא התיישבה במנזר גאדן צ'ולינג בלדהרמסלה, הודו.
המשך חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האוטוביוגרפיה של פאצ'ן, Sorrow Mountain: the Journey of a Tibetan Warrior Nun, יצא לאור בשנת 2000, והיא יצאה לסיור השקה בארצות הברית ואירופה. בשנת 2001, היא ביקרה בממלכה המאוחדת בהזמנתו האגודה הטיבטית, והובילה את המצעד השנתי דרך מרכז לונדון כדי להנציח את התקוממות להסה.
במשך שארית חייה, היא המשיכה להשתתף במצעדים ואירועים למען שחרור טיבט בארצות הברית, צרפת, איטליה, שווייץ, ועוד. היא נאמה בפני הקונגרס האמריקאי ובפני ממשלות אחרות, כמו שהייתה גם מדברת עם אנשים ברחוב.[5]
היא פעלה לשימור המסורת הטיבטית, כמו גם לשימור סיפורה "כשאמות, כל מה שיישאר ממני זה הסיפור שלי". היא כתבה בספרה, שכשהוחזקה בבידוד בכלא, היא הרגישה דיכאון כשלא התפללה, וכשלא הרגישה דיכאון היא הרגישה זעם. אך "נזכרתי בדבריו של [הלאמה] גיונסיי רינפוצ'ה, 'אין הבדל בין חבר לאויב. זה חשוב להתייחס לשניהם אותו דבר. האויב שלך הוא המורה שלך'. התחלתי לדמיין, שאבי עומד מימיני, ואמי משמאלי, ומאו דזה-דונג לפניי. אבי כדי להעניק לי כוח ואומץ, אמי כדי להעניק לי רוך ואכפתיות, ומאו דזה-דונג כי לא יכלתי לתאר אדם בעל חטא גדול יותר משלו. הוא הרס במדיניותו אלפי מקדשים, אלפי לאמות אבדו חייהם. עשרות אלפי טיבטים הורעבו, הוכו, ונהרגו. איזה מצבור של חטאי קארמה היו לו, שהובילו אותו לנהוג כך. אך לא הצלחתי להשתחרר מכעסי, ברגע שהפסקתי לדמיין, הוא חזר."[6]
מותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פאצ'ן נפטרה בדהרמסלה ב-2 בפברואר 2002 בעקבות אי ספיקת לב. היא הייתה בת 69.[7]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Pachen; Donnelley, Adelaide (2000). Sorrow Mountain: The Journey of a Tibetan Warrior Nun. New York: Kodansha International.
- ^ Dorje
- ^ Leonard, Thomas M. (18 באוקטובר 2013). Encyclopedia of the Developing World. Routledge. p. 1548.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Chellaney, Brahma (25 ביולי 2013). Water: Asia's New Battleground. Georgetown University Press. p. 103.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Ani Pachen Dolma (1933-2002), Adelaide Donnelley, Tricycle Magazine, Summer 2002
- ^ Sorrow Mountain: The Journey of a Tibetan Warrior Nun, 2000 by Ani Pachen and Adelaide Donnelley, Published by Kodansha America.
- ^ Martin, Douglas (18 בפברואר 2002). "Ani Pachen, Warrior Nun in Tibet 21 Years, Dies". New York Times.
{{cite news}}: (עזרה)
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "אני פאצ'ן".