ארס נובה

שיר חילוני מאת גיום דה מאשו, כתב-יד על קלף.

ארס נובה היה תקופה סגנונית במוזיקה של ימי הביניים המאוחרים. סגנון הארס נובה היה מבריק ויצירתי ונבע מתנועה, שראשיתה באיטליה וששמה לה למטרה לשחרר את המוזיקה מכבליה הנוקשים. מאיטליה התפשטה התנועה במהירות לצרפת. היא הקיפה את השנים שבין פרסום ה-Roman de Fauvel (שנת 1310 ו-1314) ומות גיום דה מאשו (1377). לעיתים נוקטים שימוש חופשי יותר במונח, כמתייחס לכל המוזיקה האירופית במאה ה-14, ואז הוא כולל דמויות כמו פרנצ'סקו לאנדיני, שעבד באיטליה. מדי פעם משמש המונח "ארס נובה איטלקית" לציון המוזיקה של לאנדיני ובני ארצו (ראו מוזיקה של הטרצ'נטו לתנועה המוזיקלית המקבילה באיטליה). פירוש המונח ארס נובה הוא "אמנות חדשה" או "טכניקה חדשה", והוא הופיע לראשונה בחיבור מאת פיליפ דה ויטרי, הנושא אותו שם (בסביבות 1322).

המונח ארס נובה משמש בדרך כלל יחד עם מונח אחר, ארס אנטיקווה, המתייחס למוזיקה של תקופת השנים הקודמת, ונמשך בדרך כלל אחורה לכלול את תקופת הפוליפוניה של אסכולת נוטרדאם (ומכסה אם כן את התקופה שבין 1170 עד 1320, פחות או יותר). באומדן גס אפשר אפוא להגיד, שארס אנטיקווה היא המוזיקה של המאה ה-13 וארס נובה היא המוזיקה של המאה ה-14; בתולדות המוזיקה נוטים להשתמש בהגדרה זו, הכללית יותר.

המוזיקה, שהייתה שנויה במחלוקת בכנסייה הקתולית-רומית, נתקלה בדחיה ברורה ונחרצת מצד האפיפיור יוהאן ה-XXII, אך האפיפיור קלמנט השישי אימץ אותה בשמחה. המזמור המונופוני, המהורמן כבר באורגנום פשוט, עבר שינויים, נקטע ופורק והוסתר מתחת לנעימות חילוניות. מילים של שירי אהבה הושרו מעל טקסטים דתיים, או שהטקסט הדתי היה מושר במלודיה חילונית מוכרת. לא רק הפוליפוניה היא שפגעה באוזניים של ימי הביניים, אלא גם רעיון המוזיקה החילונית, המתמזגת עם הקדושה ומחלחלת אל תוך המוזיקה הליטורגית.

סגנונית, נבדלה המוזיקה של הארס נובה מקודמתה בכמה מובנים. השימוש במקצב היה חופשי פי כמה, לאחר שהשתחרר מכתונת הכפיה של התבניות הרתמיות, שהיו שכיחות במאה ה-13; המוזיקה החילונית אימצה לה הרבה מן התחכום הפוליפוני, שנמצא עד אז רק במוזיקת קודש; וטכניקות וצורות חדשות, כמו האזוריתמוס והמוטט האזוריתמי, נכנסו לשימוש תדיר. התוצאה האסתטית של תמורות אלה הייתה יצירת מוזיקה עתירת ביטוי ומגוונת, בהשוואה לזו של המאה ה-13. למעשה, אפשר להשוות את התמורה ההיסטורית הפתאומית, שחוללה העלייה המרשימה בעומק ההבעה המוזיקלית, להופעת הפרספקטיבה בציור, וכדאי לזכור, שהתמורות באמנות המוזיקה בתקופת הארס נובה חלו במקביל למהפכות הגדולות של ראשית הרנסאנס בציור ובספרות.

ארס נובה

מייצגו העיקרי והגדול ביותר של הסגנון המוזיקלי החדש היה, ללא ספק, גיום דה מאשו, שניהל גם קריירה מכובדת לא פחות ככומר וכמשורר. סגנון הארס נובה מוצג בשלמות שאין דומה לה במערך רב הממדים של מוטטים, לאי, ויראליי, רונדו ובאלאדות של מאשו. בתקופת כהונתו של האפיפיור אורבן החמישי מאביניון חיבר מאשו את המיסה הפוליפונית הראשונה, שנקראה "מיסה דה נוטר דאם".

אסכולת מלחינים, שמרכזה באביניון שבדרום צרפת, התפתחה; המוזיקה המסוגננת לעילא ולעילא של תקופה זו נקראת לעיתים קרובות ארס סובטיליור, אם כי יש מלומדים הבוחרים לראות בה פיתוח מאוחר של הארס נובה, במקום לפצל אותה כאסכולה נפרדת. הרפרטואר המוזר אך המעניין הזה של מוזיקה, המוגבל בתפוצתו הגאוגרפית (דרום צרפת, אראגון ובהמשך, קפריסין), שנועד בבירור לביצוע של מומחים לאוזני קהל של מביני דבר אניני טעם, כמוהו כהערת סיכום לימי הביניים בשלמותם.

מראי מקום וקריאה נוספת

• Article "ars nova", in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
• Richard H. Hoppin, Medieval Music. New York, W.W. Norton & Co., 1978. ISBN 0-393-09090-6

ראו גם

פיליפ דה ויטרי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארס נובה בוויקישיתוף