גיום דה מאשו

**גיום דה מאשו**
**Guillaume de Machaut**
לידה	סביב 1300; ריימס, צרפת
פטירה	1377; ריימס, צרפת
מוקד פעילות	צרפת
זרם	מוזיקה קלאסית, מוזיקת ימי הביניים
סוגה	ארס נובה
שפה מועדפת	צרפתית
	פרופיל ב-IMDb

גיום דה מאשו (בצרפתית: Guillaume de Machaut; נולד בסביבות 1300 – 1377) היה משורר ומלחין צרפתי בימי הביניים.שירתו זכתה לחיקויים מצד משוררים אחרים, ביניהם ג'פרי צ'וסר ועוד.

מאשו חיבר בקשת רחבה של סגנונות וצורות ותפוקתו הייתה עצומה. כמו כן, היה המייצג המפורסם והחשוב ביותר מבחינה היסטורית של התנועה המוזיקלית הידועה בשם ארס נובה.

השפעתו של מאשו הייתה גדולה במיוחד בפיתוח המוטט והשיר החילוני ("בייחוד התבניות הקבועות, הלאי, הווירלאי והבלדה). מאשו כתב את "מיסה דה נוטר דאם", הראשונה שנכתבה בשלמותה לטקסט של המיסה כיצירה שאפשר לייחס למלחין יחיד ואשר השפיעה על מלחינים במאות הבאות.^[1]

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאשו נולד כנראה ולמד באזור ריימס (שם משפחתו נגזר, סביר להניח, ממקום הולדתו, העיר מאשו, 30 קילומטרים מזרחית לריימס, בחבל הארדנים). הוא עבד כמזכיר ליוהאן הראשון, רוזן לוקסמבורג ומלך בוהמיה, מ-1323 עד 1346; נוסף לכך היה לכומר במהלך התקופה הזו. סביר להניח, שנלווה אל המלך יוהאן במסעותיו השונים, רבים מהם סיורים צבאיים, ברחבי אירופה (כולל פראג). הוא התמנה לפקיד קתדרלה (קנון) בוורדון ב-1330, אראס ב-1332 וריימס ב-1333. בשנת 1340 חי מאשו בריימס, לאחר שוויתר על שאר משרותיו הקנוניות לבקשת האפיפיור בנדיקטוס השנים עשר. ב-1346 נהרג המלך יוהאן כשהשתתף בקרב קרסי ומאשו, שהיה מפורסם ומבוקש מאוד, נכנס לשירותם של אצילים ושליטים שונים, ביניהם בתו של המלך יוהאן, בון, שרל השני מנאווארה, ז'אן דה ברי ושארל, רוזן נורמנדיה, שיהיה בשנת 1364 למלך שארל החמישי.^[2]

מאשו יצא בשלום ממגפת הדבר שעשתה שמות באירופה ובילה את שנותיו האחרונות בריימס, בהלחנה ובהעתקת כתבי היד הקודמים שלו. יש אומרים, כי הפואמה שלו, Le Voir Dit (כנראה 1361 - 1367) היא אוטוביוגרפית ומתארת אהבת סתיו שלו לנערה בת 19, פרון ד'ארמנטירה, אם כי יש החולקים על כך. במותו בשנת 1377 כתבו מלחינים אחרים, כמו פרנסואה אנדריו, אלגיות לקונן על מותו.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוקתו הלירית של גיום דה מאשו מקיפה כ-400 שירים, ביניהם 235 באלאדות, 76 רונדו, 39 וירלאי, 24 לאי, 10 קינות ו-7 שאנסון רויאל ומאשו הרבה לעשות לשכלול ומיון התבניות הקבועות הללו. הרבה מתפוקתו הלירית שובץ בפואמות הסיפוריות שלו, ה-dits, כמו Le Remède de Fortune (מרפא לגורל דווה) ו-Le Voir Dit (סיפור אמיתי). רבים משיריו של מאשו נעדרים מוזיקה ומאשו פסק שבשבילו, כתיבת השיר קודמת תמיד לחיבור המוזיקה (וגם חשובה ממנה). מלבד המוטטים בלטינית, בעלי אופי דתי, וכמה שירים המדברים על אימי המלחמה והשבי, רובם הגדול של שיריו הליריים של מאשו עוסקים בחיזורי אהבים נאמנים למוסכמות ומכילים הצהרות אמונים לגבירה ותענוגות המשורר ומכאוביו. במונחים טכניים, מאשו היה אמן בסכימות חריזה משוכללות ובכך הוא מבשר את הרטוריקנים הדגולים של המאה ה-15.

על מכלול כתיבתו הסיפורית של דה מאשו שולט ה"דיט" ("דיבורי", בתרגום מילולי, כלומר, שיר שאינו מיועד לזמרה). שירי העלילה האלה, המסופרים בגוף ראשון (כולם פרט לאחד כתובים בבתים מחורזים בני שמונה הברות, בדומה ל"רומן" של אותה תקופה) נאמנים לרבים מכללי "רומן הוורד", לרבות השימוש בחלומות אלגוריים (songes), דמויות אלגוריות והסיטואציה של המספר-מאהב, השואף לחזור אל גבירת לבבו או לרצות אותה. מאשו גם אחראי לכרוניקה של מעללי אבירות (ה-Prise d'Alexandrie) וליצירות פיוטיות של נחמה וחוכמת מוסר.

באחרית ימיו כתב מאשו מסה פיוטית על אומנותו (הפרולוג שלו).

לשירתו של מאשו הייתה השפעה ישירה על יצירותיהם של אסטש דשאן, ז'אן פרואסר, כריסטין דה פיזאן, רנה הראשון מנאפולי וג'פרי צ'וסר, לצד רבים אחרים.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאשו היה ללא עוררין המלחין המפורסם והמשפיע ביותר במאה ה-14. שיריו החילוניים כוללים לאי ווירלאי מונופוניים, הממשיכים, בצורות מעודכנות, חלק ממסורת הטרובאדורים. עם זאת, לכתיבתו בצורות הפוליפוניות, הבלדה והרונדו, נודעה חשיבות היסטורית רבה יותר והמוזיקה שחיבר לטקסט של המיסה היא הראשונה, שאפשר לייחס למלחין יחיד. מאשו היה הנציג האחרון החשוב של מסורת הטרובר.

מוזיקה חילונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות מאשו נשאו, ברובן הגדול, אופי חילוני. מילות שיריו עסקו כמעט תמיד בגינוני אהבה בנוסח חצרות האצילים. יצירות ספורות נועדו להנצחת אירוע מסוים, כמו מ'Bone Pastor/Bone Pastor/Bone Pasto" 18 " מאשו הלחין בחמש סוגות עיקריות: לאי, וירלאי, מוטט, בלדה ורונדו. בסוגות אלה שימר מאשו את "הצורות הקבועות",formes fixees, אבל בעיקר במקרים רבים עשה שימוש יצירתי בהלחנת טקסט ובקדנצות. לדוגמה, רוב פסקאות הרונדו מסתיימות במליסמה ארוכה על ההברה האחרונה. לעומת זאת, כמה מן הרונדו של מאשו, כמו ר'18, "Puis qu'en oubli," כתובים הברות-הברות. המוטטים של מאשו מכילים במקרים רבים טקסטים דתיים בקול הטנור, כמו מ'12 "Corde mesto cantando/Helas! pour quoy virent/Libera me." בניגוד לכך, ביצירות לשלושה קולות, שני הקולות העליונים שרים טקסטים חילוניים בצרפתית בעוד הקול התחתון שר טקסט דתי בלטינית, כך שנוצרת הקבלה מעניינת בין המקודש לחילוני. בשאר הסוגות, מכל מקום, אין מאשו עושה שימוש בטקסטים דתיים.

מוזיקת קודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיסה המחזורית של מאשו, "מיסה דה נוטר דאם" ("המיסה של גברתנו") חוברה ככל הנראה בשביל קתדרלת ריימס בראשית שנות ה-60' של המאה ה-14. אף כי לא הייתה זו המיסה המחזורית הראשונה - קדמה לה "מיסה טורנאי" - היא הראשונה שנכתבה על ידי מלחין יחיד ונתפסה כיחידה אחת. נראה שמאשו הכיר היטב את מיסה טורנאי, כיוון שהרבה מאפייני סגנון משותפים לה ול"מיסה דה נוטר דאם", כולל פרקי ביניים ללא טקסט.^[3]

השאלה, אם המיסה של מאשו מחזורית או לא, לא הוכרעה לפי שעה; למעשה, גם אחרי דיון ממושך, מוזיקולוגים עודם חלוקים בדעותיהם. עם זאת, מוסכם כי מיסה זו יכולה להיחשב לכל היותר כמבשרת המיסות המחזוריות המאוחרות יותר, שכתבו במאה ה-15 מלחינים כמו ז'וסקן דה פרה ודומיו. המיסה של מאשו שונה מהן במובנים הבאים: ראשית, הוא איננו שומר על מרכז טונאלי לכל אורך היצירה, כיוון שהמיסה משתמשת בשני מודוסים נבדלים. (אחד ל"קיריה", "גלוריה" ו"קרדו", אחר ל"סנקטוס", "אגנוס" ו"איטה מיסה אסט"). שנית, אין נושא מלודי מורחב העובר בבירור בכל הפרקים, והמיסה איננה משתמשת בטכניקת הפרודיה. שלישית, יש ראיות משמעותיות לכך, שהמיסה הזאת לא חוברה בפעולה יצירתית אחת; ייתכן אומנם שהפרקים צורפו יחדיו, אך אין זאת אומרת, שהם חוברו כך מלכתחילה. (ראו בהרבעון המוזיקלי, "המיסה המחזורית כביכול של גיום דה מאשו: ראיה חדשה לדיון ותיק" - אליזבת קייטל.)

בהמשך לאמור לעיל, מבחינה סגנונית אפשר להגיד, שהמיסה עקבית ולכידה, ואין ספק, שהמזמורים שנבחרו לה הם כולם שירי הלל לאם מריה. משקל נוסף לטענת המחזוריות של המיסה תורמת האפשרות, שהמיסה נכתבה או חוברה יחדיו לביצוע באירוע מסוים. האפשרות, שהיא יועדה להכתרתו של קרל החמישי, שהייתה מקובלת ברבים לפנים, נחשבת לבלתי סבירה בחוגי החוקרים בני ימינו. מקובל להניח, שכוונת המלחין לבצע את היצירה כמיסה אחת שלמה מצדיקה את הגדרת ה"מיסה דה נוטר דאם" יצירה מחזורית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Article on "Guillaume de Machaut," in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
Lawrence Earp, Guillaume de Machaut: A Guide to Research, New York: Garland Publishing, 1995.
Elizabeth Eva Leach, ed. Machaut’s Music: New Interpretations, Boydell Press, 2003. ISBN 1-84383-016-7; ISBN 978-1-84383-016-0
Daniel Leech-Wilkinson, editor, La Messe de Nostre Dame, Oxford University Press, 1990.
Daniel Leech-Wilkinson, Machaut's Mass: An introduction, Oxford University Press, 1992.
Geneviève Hasenohr and Michel Zinc, eds. Dictionnaire des lettres françaises: Le Moyen Age. Collection: La Pochothèque. Paris: Fayard, 1992.
Richard H. Hoppin, Medieval Music. New York, W.W. Norton & Co., 1978. ISBN 0-393-09090-6
Harold Gleason and Warren Becker, Music in the Middle Ages and Renaissance (Music Literature Outlines Series I). Bloomington, Indiana.
"The Works of Guillaume de Machaut". La Trobe University Library. 2003-06-02. נבדק ב-2008-02-08.
"Author: Guillaume de Machaut (c1300-1377)". The Lied and Art Song Texts Page. אורכב מ-המקור ב-2012-05-08. נבדק ב-2008-02-08.

מאמר על "גיום דה מאשו" במילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים, עורך סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, מקמילן, 1980.
לורנס ארפ, "גיום דה מאשו: מדריך למחקר", ניו יורק: הוצאת גרלנד, 1995.
אליזבת אווה ליץ', עורכת, "המוזיקה של מאשו: פרשנויות חדשות", הוצאת בוידל, 2003.
דניאל ליץ'-וילקינסון, עורך, "מיסה דה נוטר דאם", הוצאת אוניברסיטת אוקפורד, 1990.
דניאל ליץ'-וילקינסון, "המיסה של מאשו: מבוא", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1992.
ז'נבייב אסנור ומישל צינק, עורכים. "המילון הצרפתי: ימי הביניים". אוסף: לה פושוטק, פריז: פאיאר, 1992.
ריצ'רד ה. הופין, "מוזיקה של ימי הביניים", ניו יורק, נורטון ושות', 1978.
הרולד גליסון ווארן בקר, "מוזיקה בימי הביניים והרנסאנס" (מתווים לספרות מוזיקה סדרה I). בלומינגטון, אנדיאנה.