בני ערובה יהודים ברומניה של אנטונסקו

בתקופת מלחמת העולם השנייה כלאו שלטונות רומניה בני ערובה מבין ראשי הקהילה היהודית, כערובה להתנהגות צייתנית של האוכלוסייה היהודית, באיום מפורש של הוצאתם להורג על כל גילוי אי צייתנות.

מודעה חתומה על ידי ראש עיריית פשקאן ובה איומים להוציא להורג בני ערובה יהודים

לאחר פלישת הוורמכט והצבא הרומני לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, פנה ב-30 ביוני משרד הפנים הרומני אל צבא רומניה ודרש לבצע מעצרים של יהודים עשירים או בעלי השפעה בתוך הקהילה היהודית ולכלוא אותם במחנות ריכוז בעריהם. במסגרת מעצרים אלה נכלאו בערי רומניה יהודים רבים, נשיאי קהילות, רבנים, וביניהם הרב הראשי של העדה הספרדית ברומניה, ד"ר שבתאי ג'אין, ומשמשים בקודש אחרים, אינטלקטואלים ואנשי תרבות, בעלי מקצוע וסוחרים. העצורים, שהיו בני 18 עד 60 נדרשו לכיבוד ותמיכה בחוקים ובצווים שהוציא השלטון ואיימו עליהם בהוצאה להורג על כל מעשה חבלה, ריגול, טרוריזם או פגיעה כלשהי באנשי הצבא הרומנים והגרמנים או על הימלטות ממחנות העבודה שהוקמו.

בני הערובה נכלאו במבנים של הקהילה היהודית, דוגמת בתי ספר ובתי כנסת, בתנאיים סניטרים קשים, כשהם ישנים על הרצפה החשופה, ללא שמיכות בחורף הרומני הקשה. לא סופק מזון לבני הערובה וקבלת חבילות מזון, ביגוד ותרופות מהמשפחות הייתה תלויה בתשלום שוחד לשומרים. מסביב למבנים הוצבה גדר תיל דוקרני ובכניסה שמרו שוטרים מקומיים.

מספר בני הערובה נקבע על ידי השלטונות המקומיים תוך התייעצות עם המשטרה והז'נדרמריה. בערים בוזאו, פוקשאן, ברלד וחוש נעצרו אלפי גברים יהודים. בפיאטרה ניאמץ נעצרו 1,500, בברשוב 500. בבקאו נעצרו 500 גברים ונשים, אך בהמשך מספרם צומצם ל-70 ואחרי זה ל-20. בבוטושאן, וסלוי וטקוץ' נעצרו פחות ממאה בכל מקום ובמקומות קטנים יותר, כמו בוצ'צ'אה, סוליצה ושטפנשט, נעצרו רק עשרה מכל יישוב והם הועברו למעצר בבוטושאן. לקראת סוף יוני 1941 נכלאו בגאלאץ 3,700 גברים יהודים, בגילאי 18 עד 60, באולם של בית קולנוע. המעצר הוצג כהחלטה זמנית עד שיתרחק קו החזית מהעיר וכדי למנוע פוגרום דוגמת פרעות יאשי. ביום המעצר השלישי הועברו הכלואים לכפר פילשט, במרחק 4 קילומטרים מהעיר. מאוחר יותר, לאחר שהופצה שמועה זדונית שיהודי הרג גרמני, הובאו למעצר גם נערים שמעל גיל 15. כלואים אלה שהו יותר משלושה חודשים בתנאיים קשים ביותר ונלקחו לעבודות פיזיות מפרכות.

הסופרים היהודים

בנובמבר 1941 פורסמו ברחבי רומניה, שתי כרזות, מטעם השלטונות, שנשאו את הכותרת "Scriitori evrei" (ברומנית: "סופרים יהודים"). בכרזות פורסמה רשימת 42 שמות של סופרים בשפה הרומנית, שמות המקור (עבור אותם סופרים שהשתמשו בשם עט או שהחליפו את שמם) שלהם, שמות הוריהם ומקום לידתם הספרים מפרי עטם שראו אור. הכרזות הודיעו על איסור מכירת ספרי הסופרים היהודים בחנויות (פרט לחנויות של יהודים) והצגתם או השאלתם בספריות למיניהן ובמוסדות אחרים. כמה ימים לאחר פרסום הכרזות זומנו הסופרים היהודים לתחנות המשטרה במקומות מגוריהם והודיעו להם שנבחרו להיות בני ערובה להתנהגות הטובה של הציבור היהודי והתנהגות לא הולמת של היהודים יכולה להביא בתגובה להוצאתם להורג. נמסר להם שאסור להם לשנות את מקום מגוריהם. הסופר היהודי רומני מריוס מירקו, שנכלל ברשימה, שאל מדוע שישאו באחריות אם פרחח יהודי יעשה מעשה נפשע כלשהו ועל כך השיב לו גנרל שנכח באותו מעמד, שהם ראשי הציבור היהודי וכשהיהודים יידעו שעלול לקרות להם משהו רע, יהססו מלעשות מעשים נפשעים.

לפי עדותו של מירקו במכתב לירחון הישראלי בשפה הרומנית, MINIMUM, היו גם צדדים חיוביים להיותו כלול ברשימה, בחנויות הספרים היהודיות גדל מאוד הביקוש לספריו והם אזלו תוך זמן לא רב ובשני מקרים, כשרצו לגייס אותו לגדודים של עובדי כפייה יהודים, שנשלחו לבסרביה, הודיע שבגלל היותו כלול ברשימת בני הערובה, אסור לו לשנות מקום מגורים ולא גויס.

לקריאה נוספת

• יעקב גלר - Rezistenţa spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului (העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה) Editura Hasefer, 2004.
• Ovidiu Morar "Scriitori evrei și corectidudinea politică din România" (ברומנית)