ג'ון סלואן
 | |
| לידה |
2 באוגוסט 1871 לוק הייבן, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
7 בספטמבר 1951 (בגיל 80) הנובר, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
אסכולת אשקאן |
| הושפע על ידי |
תומאס פולוק אנשוץ, רוברט אנרי |
| יצירות ידועות |
חוף הים, גלוסטר, John French Sloan Self-Portrait, John French Sloan letter to Walter Pach, 1920 June 9, Monument in the Plaza |
| בן או בת זוג |
Helen Farr Sloan |
  | |
ג'ון סלואן (באנגלית: John Sloan; 2 באוגוסט 1871 – 7 בספטמבר 1951) היה צייר וחרט אמריקאי. הוא נחשב לאחד ממייסדי אסכולת האמנות אמריקאית אשקאן. הוא גם היה חבר בקבוצה המכונה "השמונה". הוא ידוע בעיקר בזכות סצנות הז'אנר האורבני שלו ויכולתו לתפוס את תמצית חיי השכונה בעיר ניו יורק.[1] הוא היה "צייר ריאליזם מוקדם במאה העשרים שאימץ את עקרונות הסוציאליזם" והעמיד את כישרונותיו האמנותיים לשירות אמונה זו."[2]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ון סלואן נולד בלוק הייבן, פנסילבניה, ב-2 באוגוסט 1871, לג'יימס דיקסון סלואן, אדם עם נטיות אמנותיות שהכנסתו לא הייתה יציבה, והנרייטה אירלנד סלואן, מורה בבית ספר ממשפחה אמידה. סלואן גדל בפילדלפיה, פנסילבניה, שם התגורר ועבד עד 1904, כשעבר לעיר ניו יורק. שתי אחיותיו (אליזבת ומריאנה) עודדו אותו לצייר מגיל צעיר.
בסתיו 1884 נרשם לתיכון היוקרתי המרכזי בפילדלפיה, שם כללו חברי כיתתו את ויליאם גלקנס ואלברט סי בארנס.
באביב 1888 חווה אביו התמוטטות נפשית שהשאירה אותו ללא יכולת לעבוד, וסלואן הפך אחראי, בגיל שש עשרה, לתמיכה בהוריו ואחיותיו. הוא עזב את בית הספר כדי לעבוד במשרה מלאה כעוזר קופאית אצל ״פורטר וקואטס״, חנות ספרים והדפסים. תפקידו היה קל, מה שאיפשר לו שעות רבות לקרוא את הספרים ולבחון את העבודות במחלקת הדפוס של החנות. שם סלואן יצר את עבודותיו המוקדמות ביותר ששרדו, ביניהן העתקי עט ודיו של ציורי דירר ורמברנדט. הוא גם החל לבצע תחריטים, שנמכרו בחנות בסכום צנוע. בשנת 1890 עבר לחנות אחרת במשכורת גבוהה יותר. שם עיצב סלואן כרטיסי ברכה ולוחות שנה והמשיך לעבוד על תחריטיו. באותה שנה הוא גם השתתף בשיעור רישום לילי שסיפק לו את הכשרתו הראשונה הפורמלית.
עד מהרה הוא עזב את החנות בתקווה להתפרנס כאמן מסחרי פרילנסר. בשנת 1892 החל לעבוד כמאייר במחלקת האמנות של המגזין The Inquirer בפילדלפיה. בהמשך אותה שנה החל סלואן להשתתף בשיעורי ערב באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה בהנחייתו של הצייר תומאס פולוק אנשוץ. בין חבריו לכיתה היה גם חברו מבית הספר ויליאם גלקנס.
בשנת 1892 פגש סלואן את רוברט אנרי, צייר מוכשר וכריזמטי, שדגל בעצמאות אומנותית והפך לחונך ולחברו הקרוב ביותר. אנרי עודד את סלואן בעבודותיו הגרפיות ובסופו של דבר שכנע אותו לפנות לציור. הם חלקו השקפה אמנותית משותפת ובשנים הבאות קידמו סגנון חדש של ריאליזם, המכונה "אסכולת אשקאן" באמנות אמריקאית. בשנת 1893 הקימו סלואן והאנרי יחד את "מועדון הפחם" שחבריו כללו גם את גלאקנס, ג'ורג' לוקאס ואברט שין. לקראת סוף 1895, סלואן החליט לעבוד במחלקת האמנות של העיתון ה"פילדלפיה פרס". לוח הזמנים שלו היה עכשיו פחות עמוס, מה שאפשר לו יותר זמן לצייר. אנרי הציע לו עידוד ולעיתים קרובות שלח רפרודוקציות לסלואן של אמנים אירופאים, כמו מאנה, הלס וגויה.[3]
בשנת 1898, סלואן הוצג בפני אנה מריה (דולי) וול (ילידת 1876), והשניים התאהבו מייד. הם נישאו ב־5 באוגוסט 1901, וחייהם סבלו ממשברים תכופים בגלל חוסר היציבות הנפשית שלה. בשנות חייהם בניו יורק, עזר לבני הזוג להתמודד עם רבים מהמשברים הללו, האמן ג'ון באטלר ייטס, אביו של המשורר ויליאם באטלר ייטס.
בשנת 1903 ייצר סלואן כמעט שישים ציורי שמן אך טרם ביסס לעצמו שם בעולם האמנות. באפריל 1904 הוא ודולי עברו לעיר ניו יורק ומצאו מגורים בגריניץ' וילג', שם צייר כמה מיצירותיו הידועות ביותר. הוא נהיה פורה יותר ויותר, אך מכר מעט, והמשיך להסתמך על הכנסותיו כפרילנסר של המגזין "פילדלפיה פרס", שבגינו המשיך לצייר חידות שבועיות עד שנת 1910. בשנת 1905 הוא השלים הכנסה זו על ידי ציור איורים לספרים וכתבי עת שונים.
סלואן השתתף בתערוכה המפורסמת בשנת 1908 בגלריית מקבת בניו-יורק של קבוצה שכללה ארבעה אמנים נוספים ממועדון הפחם בפילדלפיה (אנרי, גלקנס, לוקס ושין) וכן שלושה אמנים שעבדו בסגנון פחות ריאליסטי, ויותר אימפרסיוניסטי, מוריס פרנדרגאסט, ארנסט לוסון וארתור דייוויס. הקבוצה נקראה אחר כך באופן קולקטיבי בשם "השמונה". תערוכת גלריית מקבת נועדה למחות על התנאים המגבילים של האקדמיה הלאומית לעיצוב השמרנית. לאחריה ארגן סלואן תערוכה נודדת של הציורים בכמה ערים מניוארק לשיקגו, שזכתה להד רב בעיתונות על גישות פחות אקדמיות לאמנות.[4]
חוסר שביעות הרצון ההולך וגובר של סלואן ממה שכינה "ממשלת הפלוטוקרטיה" הוביל אותו להצטרף למפלגה הסוציאליסטית בשנת 1910. דולי סלואן גם הייתה פעילה בפרויקטים סוציאליסטיים בתקופה זו. ג'ון סלואן הפך לעורך האמנותי של המגזין " Masses " מגיליון דצמבר 1912 ותרם רישומים אנטי-מלחמתיים ואנטי-קפיטליסטים רבי עוצמה גם לפרסומים סוציאליסטים אחרים. מכיוון שסלואן מעולם לא היה שלם לחלוטין עם ציורי תעמולה, עבודתו למגזינים אלה לא תמיד הכילה תוכן פוליטי גלוי. אמונתו כי "Masses" הפך לתעמולתי מדי הביאה אותו למחלוקת עם עורכי העיתון מקס איסטמן ופלויד דל, וגרמה לו להתפטר מתפקידו בכתב העת בשנת 1916.
הוא מעולם לא תמך במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, אף על פי שקיווה שברית המועצות תצליח ליצור חברה שוויונית. לאורך חייו, הוא הזדהה עם גורמים פוליטיים שמאליים והביע הסתייגות נחרצת מחוסר השוויון במערכת הכלכלית האמריקאית. הוא היה גם פציפיסט, והתנגד לכניסה האמריקאית למלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1913, סלואן השתתף בתערוכת המודרניזם החשובה תערוכת הארמורי (Armory) . הוא שימש כחבר בוועד המארגן והציג גם שני ציורים וחמישה תחריטים. באותה שנה רכש האספן החשוב אלברט סי בארנס את אחד מציוריו של סלואן. זו הייתה רק המכירה הרביעית של ציור של סלואן. מבחינת סלואן, החשיפה ליצירות המודרניסטיות האירופאיות שנראו בתערוכת ״הארמורי״, הביאה להתרחקות הדרגתית מהנושאים האורבניים הריאליסטיים שצייר בעשר השנים הקודמות. בשנים 15–1914, בקיץ כשבילה בגלוסטר, מסצ'וסטס, הוא צייר נופים בסגנון חדש, זורם וצבעוני יותר, שהושפע מואן גוך.
החל משנת 1914 לימד סלואן בליגת סטודנטים לאמנות, שם במשך שמונה עשרה השנים הבאות הפך למורה כריזמטי ואקסצנטרי. תלמידיו כיבדו אותו בגלל הידע המעשי ויושרו, אך חששו מלשונו. כצייר ידוע שמכר בכל זאת מעט מאוד ציורים, הוא יעץ לתלמידיו, "אין לי מה ללמד אותך שיעזור לך להתפרנס." הוא הטיף לתלמידיו למצוא שמחה בתהליך היצירה בלבד.
קיץ 1918 היה האחרון שבילה בגלוסטר. במשך שלושים השנים הבאות הוא בילה ארבעה חודשים בכל קיץ בסנטה פה, ניו מקסיקו, שם הנוף המדברי העניק השראה לריכוז חדש ביצירת הצורה. רוב יצירותיו הושלמו בניו יורק.
כתוצאה מתקופתו בדרום-מערב, הוא ודולי פיתחו התעניינות רבה באמנויות וטקסים של ילידים אמריקאים, וכשחזרו לניו יורק, הפכו לחסידי האמנים האינדיאנים. בשנת 1922 ארגן תערוכת עבודות של אמנים ילידי אמריקה בניו יורק. הוא גם תמך בפעולתו של דייגו ריברה. ״אגודת האמנים העצמאיים״, שסלואן הקים בשנת 1916, העניקה לריברה וחוסה קלמנטה אורוזקו את אפשרות התצוגה הראשונה בארצות הברית בשנת 1920.
בשנת 1943 נפטרה דולי סלואן ממחלת לב כלילית. בשנה שלאחר מכן התחתן סלואן עם הלן פאר, סטודנטית לשעבר שהייתה צעירה ממנו בארבעים שנה, עמה היה מעורב רומנטית תקופה ארוכה משנות השלושים.
ב־7 בספטמבר 1951 נפטר סלואן מסרטן בעת חופשתו בהאנובר, ניו המפשייר.
בינואר שלאחר מכן הציג מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית תערוכה רטרוספקטיבית שהתקבלה היטב. הלן פאר סלואן, שהפכה לפילנתרופית ידועה בשנותיה המאוחרות, פיקחה על הפצת עבודותיו שלא נמכרו למוזיאונים מרכזיים ברחבי הארץ.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעות מוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגיל צעיר נחשף סלואן לספרים ורפרודוקציות רבות דרך דודו, אלכסנדר פריסטלי, שהחזיק אוסף נרחב בספרייתו. השפעה עיקרית הייתה של ג'ון לייק, קריקטוריסט אנגלי. כבר בשנת 1894 החל למשוך תשומת לב בעזרת איורים דקורטיביים בסגנון גרפי חדש. עבודות אלה שילבו את השפעותיהם של אמנים אירופאים בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כולל וולטר קריין, וחושפים את מחקרו של סלואן על בוטיצ'לי והדפסים יפניים.
בשנת 1893 סלואן הוכשר בסטודיו של רוברט אנרי, שעודד את הצעירים לקרוא את וויטמן ועודד דיונים בספרים כמ "ציור מודרני של ג'ורג' מור" ושיחותיו של ויליאם מוריס האנט על אמנות. אנרי האמין בצורך ליצור אמנות אמריקאית חדשה, פחות עדינה, שהתאימה יותר לרוח התקופה השקפה שהתאימה לסלואן.
אסכולת אשקאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמי שצייר סצינות עירוניות סלואן הוא אחד האמנים המזוהים ביותר עם אסכולת אשקאן. עם זאת, לדעתו זה היה מונח כוללני מדי. הוא הרגיש שהמונח מאחד יותר מדי ציירים שונים, וריכז את תשומת ליבם של הצופים בתוכן ולא בסגנון הציור.
שלא כמו אנרי, סלואן לא היה צייר קליל ועמל הרבה על עבודתו. גישתו השיטתית כלפי רישומים הועברה לציור שלו. "הגישה של סלואן ליצירת אמנות ריאליסטית אורבנית התבססה על תמונות שראה וזכר ולא שרטט אותן ברחוב, למרות שהטיפול האוטוגרפי שלו בצבע ובמדיה המודפסת מעביר את המראה של רישום מהיר. האפקט הוא רעיוני. מראה הרישום המהיר היה מאפיין עיקרי בסגנונו, ותואם את מטרת אסכולת אשקאן להציג נושא לצופה כרישום תמונה רגעית מהירה.
סלואן אהב לראות את תושבי הערים מקיימים אינטראקציה. תלמיד שלו כתב, "הוא התעניין במה שמכנים ז'אנר סצנות רחוב, חיי מסעדה, ציורי סלונים, סירות מעבורת, גגות, חצרות אחוריות וכן הלאה, דרך קטלוג שלם של נושאים שבשגרה."[5] כמו אדוארד הופר, סלואן השתמש לעיתים קרובות בפרספקטיבה של החלון בציור שלו, כדי ליצור מיקוד. תשומת הלב של סלואן לאירועים בסביבה העירונית מזכירה את טכניקות העלילה ששימשו בסיפורת הריאליסטית ובסרטים ההוליוודיים שמהם נהנה.
בכל פעם שסלואן נשאל על ההקשר החברתי בציוריו או על הסוציאליזם שלו, הוא אמר שציוריו נעשו מתוך "אהדה, אך ללא תודעה חברתית ... מעולם לא התעניינתי להכניס תעמולה בציורים שלי, כך שזה מרגיז אותי כאשר היסטוריונים לאמנות מנסים לפרש את תמונות חיי העיר כ"מודעות חברתית ". ראיתי את חיי היומיום של האנשים, ובסך הכל תיארתי אותם."
בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, כשנוצר שוק לתמונות העיר שלו והוא היה עשוי להתפרנס מהן, סלואן שינה את הטכניקה שלו ונטש את הנושא העירוני האופייני לו לטובת ציורי עירום ודיוקנאות. עצמאות זו הייתה אופיינית לו לחלוטין, למורת רוחו של סוכניו.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ציוריו של סלואן נמצאים כמעט בכל המוזיאונים הגדולים באמריקה.[6]
בשנת 1971, הודפס ציור שלו מ-1907 על בול דואר בארצות הברית לכבודו.
תלמידיו כללו את פגי בייקון, אהרון בוהרוד, אלכסנדר קלדר, רג'ינלד מארש, ברנט ניומן, ונורמן ראבן. בשנת 1939 פרסם ספר על תורת הציור Gist of Art, שהופיע בדפוס במשך למעלה משישים שנה.
בלובי של משרד הדואר של ארצות הברית בברונקסוויל, ניו יורק, מוצג ציור קיר של סלואן שצויר בשנת 1939 וכותרתו "הגעת הדואר הראשון" בברונקסוויל בשנת 1846 בהזמנת אגף האוצר לאומנויות יפות.[7] סניף הדואר והציור קיר רשומים בפנקס הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1988.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Lobel, Michael, John Sloan: Drawing on Illustration, Yale University Press; 1st Edition, 2014. מסת"ב 978-0300195552
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ון סלואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'ון סלואן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ג'ון סלואן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'ון סלואן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ון סלואן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Grant Holcomb, John Sloan and "McSorley's Wonderful Saloon", American Art Journal 15, 1983, עמ' 5–20 doi: 10.2307/1594332
- ^ Loughery, John. John Sloan: Painter and Rebel . New York: Henry Holt, 1995.
- ^ Bruce St. John, John Sloan in Philadelphia, 1888-1904, American Art Journal 3, 1971, עמ' 80–87 doi: 10.2307/1593910
- ^ Seeing the City: Sloan's New York (באנגלית)
- ^ Aaron Bohrod, On John Sloan, College Art Journal 10, 1950, עמ' 3–9 doi: 10.2307/772361
- ^ Leeds, Valerie Ann. The World of John Sloan. Orlando, Florida: Mennello Museum of American Art, 2009
- ^ US Post Office--Bronxville, web.archive.org, 2012-10-15