לדלג לתוכן

דה הבילנד קנדה דאש 7

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דה הווילנד קנדה DHC-7
de Havilland Canada Dash 7 (DHC-7)
המטוס בשירות חברת ארקיע
המטוס בשירות חברת ארקיע
המטוס בשירות חברת ארקיע
מאפיינים כלליים
סוג מטוס נוסעים
ארץ ייצור קנדהקנדה קנדה
יצרן DeHavilland Canada
טיסת בכורה 27 במרץ 1975
תקופת שירות 3 בפברואר 1978 – הווה (46 שנים)
צוות 2
נוסעים 50–54
יחידות שיוצרו 113
משתמש ראשי
ממדים 
אורך 24.58 מטר
גובה 7.98 מטר
מוטת כנפיים 28.35 מטר
משקל ריק 12,540 ק"ג
משקל המראה מרבי 20,000 ק"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביצועים 
מהירות מרבית 436 קמ"ש (235 קשר)
טווח טיסה מרבי 1,240 ק"מ (700 מייל ימי)
סייג רום 21,000 רגל (6,400 מטר)
אורך מסלול מינימלי 366 מטר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנעה 
ארבעה מנועי טורבו פרופ PT6A-50 תוצרת פראט אנד וויטני קנדה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דה-הווילנד קנדה DHC-7, הידוע יותר בשם דאש 7, הוא מטוס בעל ארבעה מנועים מסוג טורבו פרופ אשר משמש לטיסות קצרות טווח והמסוגל להמריא ולנחות ממסלולים קצרים במיוחד (STOL). טס לראשונה בשנת 1975 ויוצר עד שנת 1988 כאשר חברת האם (דה-הווילנד קנדה) נקנתה על ידי בואינג ובהמשך נמכרה לבומברדיה אירוספייס. בומברדיה מכרה את זכויות הייצור והעיצוב ל"ויקינג אייר" בשנת 2006.

עיצוב ופיתוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60, חברת דה-הווילנד הייתה ידועה בעולם כחברה אשר מייצרת מטוסים המסוגלים להמריא ולנחות ממסלולים קצרים במיוחד. מטוס ה"דגל" שלהם היה הדאש 6, אך המטוס היה קטן ושירת בנתיבים משניים כאשר מטוסים אחרים שירתו בקווים העיקריים יותר בחברות התעופה המקומיות כמו הפוקר F27.

דה-הווילנד קנדה סברו כי בזכות הידע שלהם בייצור מטוסים המסוגלים להמריא ולנחות ממסלולים קצרים, יוכלו לייצר מטוס המסוגל להתחרות באופן ישיר בחברות האחרות ואף לעקוף אותן בגלל תכונה זו. היתרון הבולט שרצו ליצור הוא בכך שהמטוס יוכל לשרת בשדות תעופה קטנים יותר שמטוסים אחרים לא יוכלו לנחות בהם, במרכזי הערים ולכן חברות תעופה יעדיפו לרכוש את המטוס. הרעיון הראשוני היה לבנות מטוס המכיל 40 נוסעים ולטווחים של עד 400 ק"מ שיוכל להשתמש במסלולים של 600 מטר (2000 רגל).

לבסוף יוצר מטוס שהיה גדול יותר מהדאש 6 בעל ארבעה מנועים. צורתו הכללית נשארה זהה לדאש 6 עם תוספת של זנב גדול בצורת T, אשר נמצאה כעדיפה על מנת שההגה הגבוה לא יושפע מזרם האוויר החזק של המדחפים במהלך הטיסה. שינויים נוספים שבוצעו הם באף המטוס ובתא הטייס, בנוסף הוסיפו מערכת לדיחוס המטוס לצורך טיסה בגבהים גבוהים יותר מהדגם הקטן. כני הנסע הראשיים מתקפלים לתוך גומחה מיוחדת בשני המנועים הפנימיים והקדמי באף המטוס.

הפיתוח החל בשנת 1972 והאב טיפוס הראשון טס ב-27 במרץ 1975. טיסות הניסוי עברו בהצלחה ללא תקלות מיוחדות. מסירת המטוס הראשון בוצעה ב 3 בפברואר 1978 לחברת Rocky Mountain Airways. מאה מטוסים נמסרו ב-1984 עד שהייצור הוקפא לצורך פיתוח המטוס החדש "דאש 8". 13 מטוסים נוספים נמסרו בין השנים 1984–1988 ואז נפסק הייצור כשחברת בואינג רכשה את חברת דה-הווילנד.

סדרת דאש 7–100 המקורית הגיעה בשתי גרסאות: הנוסעים (102) והמעורב, נוסעים ומטען (103) שהותקן בו דלת רחבה יותר לצורך העמסת המטען. בהמשך יוצרה סדרת ה-110 שהתאימה לדרישות התעופה הבריטית הכוללות את ה-110 וה-111 ולבסוף את סדרת 150 הכוללת מכלי דלק גדולים יותר ותא נוסעים משופר.

תכונות הדאש 7 לא תרמו להצלחה המסחרית של המטוס. רב המטוסים שנרכשו על ידי חברות הופעלו בשדות תעופה ראשיים, שבהם תכונת ההמראה ונחיתה הקצרה לא באה לידי ביטוי. בנוסף משום שלדאש 7 היו ארבעה מנועים, פעולות האחזקה למטוס עלו פי שניים מהמטוסים הרגילים (בעלי שני מנועים). שדות התעופה הקטנים שלשמם נוצר המטוס המשיכו להשתמש בדאש 6 הקטן יותר.

בנוסף להזמנות מחברות התעופה האזרחיות, דאש 7 הוזמן גם לשימושים צבאיים. 2 הראשונים הוזמנו לכוחות הביטחון הקנדיים שהיו צריכים מטוס המסוגל להוביל נוסעים ומטען בין הבסיסים שלהם באירופה, מטוסים אלה קיבלו את השם CF [1].

צבא ארצות הברית מפעיל מספר מטוסי דאש 7 כמטוסי ביון ומעקב, האלה קיבלו את השם EO-5C (RC-7B לפני 2004) [2] under the Airborne Reconnaissance Low program.

פיתוח מטוס בעל שני מנועים החל בשנת 1978, בדגם דאש 8. ייצור הדאש 7 הגיע לבסוף ל-113 יחידות, מהן ארבע התרסקו במהלך השנים.

המטוס בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת ארקיע הפעילה בתחילת שנות השמונים ועד 2010, 13 מטוסים מסוג דאש 7 שהיו העיקריים בצי המטוסים שלה. הם שירתו את הקווים הפנימיים של החברה משדה דב לאילת ולחיפה. בנוסף הפעילה קווים מראש-פינה, קריית שמונה, יטבתה ובן-גוריון.

דאש 7 של חברת לונדון סיטי איירוויז מבצע גישה חדה בזמן שדאש 7 אחר מעמיס מטען בדרכו להולנד בשנת 1988
דאש 7 של צבא ארצות הברית
דאש 7 של חברת אייר גרינלנד מדגם 103 בעל דלת מטען רחבה
DHC-7-1
אב טיפוס, נבנו שניים.
DHC-7-100
תצורת נוסעים עם 54 מקומות ישיבה (משקל המראה מרבי של 43,000 ליברות / 19,504 ק"ג)
DHC-7-101
תצורת "קומבי" (נוסעים ומטען ביחד) עם 50 מקומות ישיבה ודלת מטען קדמית שמאלית רחבה (משקל המראה מרבי של 43,000 ליברות / 19,504 ק"ג)
DHC-7-102
תצורת נוסעים עם 54 מקומות ישיבה (משקל המראה מרבי של 44,000 ליברות / 19,960 ק"ג)
DHC-7-103
תצורת "קומבי" (נוסעים ומטען ביחד) עם 50 מקומות ישיבה ודלת מטען קדמית שמאלית רחבה (משקל המראה מרבי של 44,020 ליברות / 19,970 ק"ג)
DHC-7-110
זהה לדגם DHC-7-102 אך עם שינויים לדרישות התעופה בבריטניה
DHC-7-111
זהה לדגם DHC-7-103 אך עם שינויים לדרישות התעופה בבריטניה
DHC-7-150
גרסה משופרת עם אפשרות להעמסת משקל גבוה יותר, הגדלת כמות הדלק ושיפור תא הנוסעים
DHC-7-150IR
נגזר מגרסת ה-150 ונמסר לפטרול הארקטי הקנדי לצורך פיקוח ובקרה על זיהום הקרחונים.
CC-132
יוצר לצבא קנדה, נגזר מהדגמים, 102/103
EO-5B
יוצר לצבא ארצות הברית נגזר מדגם ה-102

ניתן להשוות ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דה הבילנד קנדה דאש 7 בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "de Havilland CC-132 Dash 7." Canada's Air Force, April 6, 2004. Retrieved: August 27, 2008.
  2. ^ "Non-Standard DOD Aircraft Designations." designation-systems.net. Retrieved: October 18, 2009.