האופוזיציה השמאלית
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
האופוזיציה השמאלית (ברוסית: Левая оппозиция) הוא מונח שמאגד בתוכו קבוצות פוליטיות בתוך המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 וגם ברוסיה מאז התפרקות ברית המועצות. מנהיג הקבוצות בתחילת המאה היה לאון טרוצקי ותומכיו היו כריסטיאן רקובסקי, קארל ראדק, אדולף יופה ותקופה מסוימת גריגורי זינובייב, לב קמנייב, נאדז'דה קרופסקיה ורבים נוספים.
מאז 1990 אופוזיציה זו מיוצגת על ידי מפלגות, תנועות וארגוני שמאל רוסים כמו המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית, רוסיה הוגנת ואחרים.
ויכוח אוקטובר 1923–ינואר 1924
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוויכוח היה בין תומכי לאון טרוצקי וחותמי "הצהרת 46" מצד אחד לבין תומכי יוסיף סטלין, גריגורי זינובייב, לב קמנייב מנגד.
במחצית 1923 הכלכלה הסובייטית הייתה במשבר קשה. כתוצאה מכך החל גל שביתות ברחבי מדינת הפועלים. ב-8 באוקטובר 1923 לאון טרוצקי הוציא פניה לחברי הוועד המרכזי עם תיאור הבעיות בכלכלה ודרישה להתחיל בניהול מתוכנן של המשק ותחילת תיעוש המדינה. הוא ציין שהפוליטביורו לקח על עצמו מציאת פתרון לכל הבעיות במדינה. לדעתו הדבר הביא לקבלת החלטות לא שקולות שעומדות ביסוד המשבר הנוכחי. ב-15 באוקטובר הגיעה לפוליטביורו הצהרה של 46 חברי מפלגה ותיקים שהתלוננו על העדר חופש הביטוי במפלגה. בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה שהתקיימה במהלך אוקטובר, הצהרה זו הועלתה לדיון והוגדרה כמסוכנת ואנטי-מהפכנית. עם זאת, לא היה ניתן לעצור את הוויכוח שפרץ לסניפי המפלגה, ולכן ב-7 בנובמבר 1923 גריגורי זינובייב פרסם מאמר מערכת בעיתון פראבדה. בהמשך העיתון פרסם מאמרים גם של מתנגדי הקו הרשמי של המפלגה.
ב-5 בדצמבר 1923, בישיבה של הפוליטביורו, התקבלה החלטה שתמכה ברוב סעיפי מכתב של טרוצקי וב"הצהרת 46". אומנם טרוצקי הבין מייד שהרוב המפלגתי לא מתכוון ליישם את ההחלטה ורק "זרק עצם" לאופוזיציה בעייתית. בדצמבר 1923 הוא פרסם בפראבדה סדרת מאמרים בשם "הנתיב החדש". במאמרים אלו הוא ניסה לשכנע שחופש הביטוי פנים-מפלגתי מהווה תנאי להמשך קיום השלטון וניהול המשק.
במקביל בישיבות סניפי המפלגה נערכו דיונים קולניים בנושאים השנויים במחלוקת ונערכו הצבעות. תוצאות ההצבעות אינן ידועות עד היום. ניתן לשער שהתוצאות לא תאמו את ציפיות הרוב המפלגתי והשלישייה השולטת בראשות יוסיף סטלין. ידוע שבסניפי המפלגה במוסקבה לטרוצקי ותומכיו היו כ-30% בהצבעות[דרושה הבהרה].
בינואר 1924 התכנסה הוועידה ה-13 של המפלגה. בוועידה זו דעות האופוזיציה שהוצגו על ידי לאון טרוצקי, קארל ראדק, גאורגי פיאטקוב ותומכיהם הוכרזו כאנטי-מהפכניות ונקבע שהן לא עולות בקנה אחד עם החלטת המפלגה על העדר סיעות. הוויכוח הסתיים בהפסד של טרוצקי ובהמשך ירידת השפעתו על הפוליטיקה הסובייטית.
הוויכוח הספרותי: אוקטובר–דצמבר 1924
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסתיו 1924 פרסם לאון טרוצקי את המאמר "שיעורי אוקטובר", בו תיאר את הוויכוח הפנים מפלגתי במהלך ההכנות למהפכת אוקטובר. הוא הגדיל[דרושה הבהרה] את תפקידו במהלך זה וכן תיאר בהרחבה ויכוחים שהיו לולדימיר לנין עם חברי ההנהגה הנוכחית ובמיוחד עם לב קמנייב וגריגורי זינובייב. בתגובה למאמר זה, ניקולאי בוכארין פרסם את מאמרו "איך לא צריך לכתוב היסטוריה של מהפכה". גם חברי מפלגה אחרים שהיו עדים למהלך המהפכה פרסמו מאמרים שבהם הביעו ביקורת על התיאור שנתן טרוצקי במאמרו.
בינואר 1925 הכריזה ישיבת הוועד המרכזי על המאמר של טרוצקי כמסוכן וכלא תואם את העובדות. הפסד זה של טרוצקי הקטין עוד יותר את השפעתו על הפוליטיקה הסובייטית. תומכי שלישיית סטלין-זינובייב-קמנייב החלו לארגן ישיבות קדם לישיבות פוליטביורו, בהן היו מגיעים להסכמות על הנושאים החשובים במטרה להגיע לפוליטביורו בעמדה משותפת ואחידה.
האופוזיציה החדשה: 1925–1926
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1925, במהלך הוועידה ה-14 של המפלגה, אלכסיי ריקוב, שהיה יושב ראש מועצות הקומיסרים העממיים (ראש הממשלה), נשא נאום בו הציע מדיניות חדשה בהקשר לאיכרים. הוצע להפחית את המיסים ב-40%, לתת אפשרות לשכירת אדמות וכו'. הוא ציין שהמדיניות החדשה תביא לחלוקת הכפר ל"עשירים יותר" ול"עניים יותר", אך טען שבמשטר הסובייטי אין בכך סכנה של ממש. במקביל לכך, יוסיף סטלין פיתח תאוריה חדשה לפיה ניתן לבנות משטר סוציאליסטי במדינה בודדת, זאת בניגוד לדעה של לאון טרוצקי.
תאוריות אלו הביאו לפיצול בשלישייה השולטת ולהתרחקות של יוסיף סטלין מלב קמנייב וגריגורי זינובייב. הדבר הביא לעליה של "האופוזיציה החדשה" שהתבססה בעיקר על הסניף הלנינגרדי של המפלגה. עמדות הסיעה מצאו ביטוי ב"מסמך ה-4" (זינובייב, קמנייב, גריגורי סוקולניקוב ונאדז'דה קרופסקיה). בדצמבר 1925 התקיים הכנס ה-14 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. יוסיף סטלין נתן לראשונה דיווח פוליטי וגריגורי זינובייב נתן דיווח מקביל ובו תיאור עמדות האופוזיציה. לאחר ויכוח נוקב הוחלט ברוב קולות לדחות את עמדות האופוזיציה. זינובייב וקמנייב סולקו מתפקידיהם בסניפי המפלגה במוסקבה ובלנינגרד ולא חזרו בהמשך לעמדות מפתח במפלגה ובממסד הסובייטי.
האופוזיציה המאוחדת: 1926–1927
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנת 1926 תומכי לאון טרוצקי התאחדו עם פעילי האופוזיציה החדשה ועם קבוצת אופוזיציה מגאורגיה. 13 חברי הוועד המרכזי חתמו על עצומה בה ציינו שביורוקרטיזציה של המנגנון המפלגתי מהווה סיבה למשבר מפלגתי. עם זאת, במהלך ישיבות הפוליטביורו ביוני ואוקטובר 1926, נציגי האופוזיציה הובסו בהצבעות; כתוצאה מכך, טרוצקי, קמנייב וזינובייב הוצאו משורות הפוליטביורו.
בסתיו 1927 התקיימו הכנות לכנס המפלגתי. הוועד המרכזי סירב לאפשר את פרסום דעות האופוזיציה והיה צורך להפיץ את המסמכים בצורה לא לגאלית. במקרים רבים, נציגי אופוזיציה לא הורשו להשתתף בישיבות המפלגה. באוקטובר 1927 סולקו תומכי האופוזיציה האחרונים מהוועד המרכזי, ובנובמבר 1927 טרוצקי, זינובייב וקמנייב הוצאו משורות המפלגה.
ב-7 בנובמבר 1927 תומכי האופוזיציה ניסו לארגן הפגנות שפוזרו בכוח על ידי השלטונות. בדצמבר 1927, הכנס ה-15 של המפלגה הכריז על דעות האופוזיציה כבלתי מקובלות ו-75 מפעיליה הוצאו משורות המפלגה. זמן קצר לאחר מכן הוצאו משורות המפלגה עוד 8,000 תומכי האופוזיציה.
גורל האופוזיציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנת 1928 הוגלו אלפי פעילים לאזורים מרוחקים של המדינה. בפברואר 1929 גורש לאון טרוצקי מברית המועצות. במהלך הטיהורים הגדולים, כל ראשי האופוזיציה ורוב תומכיה הוצאו להורג או נשלחו לשנות מעצר רבות.