ואלטר דיאקו
 | |
| לידה |
19 ביוני 1909 Mühlau, אוסטריה  |
|---|---|
| פטירה |
9 בינואר 1978 (בגיל 68) Reutte district, אוסטריה |
| תקופת הפעילות | 1939–1945 (כ־6 שנים) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| יצירות ידועות | אחראי על בניית תאי גז ומשרפות במחנה אושוויץ |
  | |
ואלטר דיאקו (בגרמנית: Walter Dejaco; 19 ביוני 1909 אינסברוק – 1978) היה אדריכל אוסטרי, אחראי על בניית תאי גז ומשרפות במחנה אושוויץ[1].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיאקו היה בנו של פקיד דואר. הוא למד בבית ספר יסודי וכן בחטיבה גרמנית עליונה. לאחר מכן החל לימודי אדריכלות בעיר הולדתו, וסיים את לימודיו בשנת 1930. לאחר שנתיים שבהן תכנן מבנים עבור חברת בנייה ועבד כאדריכל, עיסוקו נפגע קשה כתוצאה מהשפל הכלכלי, והוא מצא את פרנסתו כמדריך טיפוס הרים, מדריך סקי וכחייל מילואים. בשנת 1933 הצטרף לשורות המפלגה הנאצית, שהייתה בלתי חוקית באוסטריה. על חברותו בארגון הוא נידון לחמישה חודשי מאסר. לאחר שחרורו חי במשך תקופה באיטליה ובצרפת, שכן ידע לדבר גם איטלקית וצרפתית. בשנת 1937 היגר לגרמניה, שם התפרנס כמורה לחינוך גופני וכמדריך סקי. לאחר האנשלוס, סיפוחה של אוסטריה לידי גרמניה הנאצית במרץ 1938, חזר לאוסטריה ושב לעבוד כאדריכל. בתקופה זו קיבל מספר חבר קבוע במפלגה הנאצית (6256697). במאי 1939 הוא נישא להרטה אלסלר.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, דיאקו התגייס בנובמבר 1939 לשורות הוואפן אס אס, והוצב בקרקוב כחלק מיחידות גולגולת המת. ב-6 ביוני 1940 הוצב במחנה אושוויץ, ומנובמבר 1941 עמד בראש מחלקת התכנון של המחנה. הוא נשפט על ידי בית דין נאצי בעקבות קטטה שבה היה מעורב ונידון לתקופת מאסר של שלושה חודשים. היינריך הימלר חנן אותו והעלה אותו בדרגה. דיאקו לקח חלק חשוב בתכנון, בבנייה ובתחזוקה של תאי הגזים והמשרפות באושוויץ. הנס קאמלר, מהנדס וקצין בכיר באס אס, כינה אותו "מומחה לבנייה".
ב-16 בספטמבר 1942, מפקד מחנה אושוויץ רודולף הס, קצין נוסף בשם פרנץ הסלר ודיאקו נסעו למחנה חלמנו כדי לחקור שיטות להיפטר מקברי אחים, שיטות שפותחו ונוסו על ידי פאול בלובל. הרקע לביקורם במחנה היה החשש להרעלת מזון ולהתפרצות מחלות, שכן אלפי גופותיהם של קורבנות אושוויץ היו קבורים באדמה בקברי המונים. בלובל הציע להם לשרוף את הגופות מעל לעצי הסקה ספוגים בדלק. דיאקו תכנן משרפות שלתוכן יוכנסו בולי עץ ובהן נשרפו גופות האסירים. הגופות הוצאו מהבורות על ידי יחידות זונדרקומנדו והושלכו למשרפות.
בין השנים 1943–1944 קודם דיאקו בתפקידו באושוויץ, ונותר שם עד לצעדת המוות מן המחנה. באוגוסט 1944 הגיע לדרגת אוברשטורמפיהרר (דרגת אס אס המקבילה לסגן)[2][3].
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תום המלחמה הוא נלכד ונלקח לשבי הסובייטי, ממנו שוחרר רק בין השנים 1949–1950. לפי רודולף ורבה, דיאקו עבד בחברת בנייה קטנה שמנתה 15 עובדים והם בנו בית תפילה לכומר המקומי בעיר קטנה במערב אוסטריה.
הרמן לנגביין זיהה את דיאקו ואת פריץ ארטל בשנת 1961 והם הועמדו לדין. ההליך המשפטי של גביית עדיות והגשת תביעה החל בשנת 1962 ונמשך עד לשנת 1971.
המשפט נפתח ב-18 בינואר 1972, כחלק ממשפט אושוויץ הראשון שנערך באוסטריה, בפני בית דין בווינה. האישום העיקרי היה ביצוע פשע השואה על ידי "תכנון, בנייה ותחזוקה של תאי הגזים והמשרפות של מחנה אושוויץ בירקנאו". כמו כן, דיאקו הואשם ברציחתם של 12 אנשים במחנה בהם ירה בשנים 1940 עד 1942. התביעה ציינה גם את תאי המגורים של האסירים שתוכננו במכוון להיות בלתי כשירים למגורי אדם בהיותם מעודדים התפרצות מחלות וחסרי אוורור ראוי.
משפטם הסתיים ב-10 במרץ 1972 בזיכוי, מאחר שארטל ודיאקו לא היו בעליהם ה"רשמיים" של תאי הגזים. לאחר המשפט העניין הציבורי והתקשורתי בהם דעך[4][5].