חרסינת מייסן
חרסינת מייסן או פורצלן מייסן הייתה תערובת הפורצלן האירופאי הראשון העשוי מפצלת השדה וקאוליניט, אשר נשרפו בטמפרטורה של כ-1400 מעלות צלזיוס. ניסויים ראשונים נעשו בשנת 1708. בשנת 1710 החל יצור הפורצלן במפעל המלכותי במייסן במימון של אוגוסט השני, מלך פולין, והוא משך אליו אמנים ובעלי מלאכה להקמת יצרנית הפורצלן המפורסמת בעולם. לוגו החברה, של החרבות המוצלבות, הוצג בשנת 1720 כסימן מסחרי, והוא נחשב לאחד מהסימנים המסחריים העתיקים ביותר. מפעל הפורצלן במייסן פיתח בין היתר את סגנון פסלוני החרסינה, והכנסת סגנונות דקורטיביים אירופאים שיחליפו את העיטור האסייתי המסורתי. מאז 1991, מפעל הפורצלן במייסן הוא בבעלות מדינת סקסוניה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החרסינה הסינית התפתחה בהדרגה במשך מאות שנים, ועד המאה השבע עשרה יובאו לאירופה מוצרי חרסינה סינית ויפנית על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית ומקבילותיה במדינות אחרות. זה היה מוצר יקר מאוד, וייצג באירופה עושר, חשיבות וטעם מעודן. ניסיונות אירופיים לייצר פורצלן למשל על ידי מדיצ'י בפירנצה נכשלו. בתחילת המאה ה-18 ניסה המתמטיקאי והמדען טשירנהאוס (Ehrenfried Walther von Tschirnhaus), ליצר זכוכית ופורצלן תוך שימוש ב קאוליניט שהוא המרכיב החיוני ביצור פורצלן אמיתי, ולשם כך הסתייע באלכימאי יוהאן פרידריך בטגר. לאחר מותו של טשירנהאוס המשיך בטגר בשיפור הנוסחה ביחד עם עמיתים הולנדים מנוסים בשריפת וצביעת אריחים והקים את מפעל היצור בטירת אלברכטסבורג במייסן שהחל בייצור באופן רשמי בשנת 1710.
בתחילת הדרך יוצרו כלים מעודנים וקשים במיוחד בצבע חום-אדמדם, שהועתקו מדגמים סיניים עבור קנקני תה וקפה. בשנים הבאות פותחו ויוצרו כלים של חרסינה לבנה קשה שניתן לזגג ולצבוע, ואלה שווקו לראשונה ב-1713. כלי החרסינה מתוצרת מייסן זכו במהירות להכרה בשל איכותם אך נחשבו לנחותים בהיבטי העיטור והצבעוניות. בשנת 1720 התמנה הצייר הרולד (Johann Gregor Herold) כמנהל המפעל ובשנת 1723 הציג צבעי זיגוג מבריקים שהפכו את פורצלן מייסן למפורסם, עם פלטת צבעים רחבה יותר שסימנה את תחילת השלב הקלאסי של פורצלן מייסן. צבעי האמייל שלו משמשים עד ימינו לצבעי קרמיקה. בתחילה חיקה בעיקר את העיצובים המזרחיים המוכרים מפורצלן היצוא הסיני והיפני, אך בהמשך נוספו תמונות נוף אירופאיות.
בשנים הבאות הציג המעצב קוטיג (Friedrich August Köttig) את שיטת העיטור המכונה "כחול מייסן" שבה מתבצע העיטור על הכלי לפני שלב הזיגוג והשריפה (תהליך תת-זיגוג). על הכלים החלו להופיע נופים וסצנות נמל, בעלי חיים, פרחים, סצנות חצר אלגנטיות ועיטורים בהשראה סינית וכן עיטור פרחוני של אגרטלים וכלי תה המשלב סגנון עיטור יפני וסיני ליצירת סגנון הידוע בשם "פרחים אינדיאנים". החל משנת 1730 החלו להופיע על הכלים ציורים צבעוניים על משטחים לבנים כגון ציורים של אנטואן ואטו שהועתקו.
בשנת 1756, במהלך מלחמת שבע השנים, כבשו כוחות פרוסיה את מייסן, ופרידריך השני, מלך פרוסיה העביר חלק מבעלי המלאכה להקמת מפעל הפורצלן המלכותי בברלין. בתחילת המאה ה-19 מוצרי מייסן פחתו מעט באיכותם, וכמות היצור ירדה במידה ניכרת, מכיוון שאוסטריה ופרוסיה אסרו יבוא של מוצרי פורצלן, ובריטניה, צרפת ורוסיה הטילו מכסים גבוהים על יבוא במטרה להגן על תעשיות הפורצלן שלהן. בשנת 1829 הציגה מייסן את טכנולוגיית הליתופן (Lithophane), פורצלן חדיר לאור אשר זכה להצלחה מסחרית גדולה. בשנת 1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוגבל החופש האמנותי של האמנים על ידי מדינת סקסוניה בהתאם לדרישות המשטר. כמה אמנים כגון ארנסט ברלך שתרמו למייסן בסגנון החופשי של תקופת ויימאר הוחרמו. לאחר מלחמת העולם השנייה ותחת השלטון הקומוניסטי, התקשה מפעל הפורצלן לפעול מכיוון שנתפס כמי שמייצר עבור העשירים, ועלה החשש שיאולץ לייצר סחורה באיכות ובעלות נמוכה עבור ההמונים.
סימנים מסחריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקום המפעל בתוך טירת אלברכטסבורג איפשר להגן על סודות הייצור. כאמצעי זהירות נוסף, מעט מאוד עובדים ידעו את הרכב החומרים המדויק להכנת תערובת הפורצלן, ורק חלק מהתהליך. בדרך זו שמרה מייסן את המונופול שלה על ייצור פורצלן קשה באירופה. למרות זאת נמכרו הסודות ובעיקר הייחוד של שימוש בתערובת עם קאוליניט, כך שעד 1760 פעלו באירופה כשלושים יצרני פורצלן, אולם רובם ייצרו חרסינה רכה על בסיס החומר פריט (Frit).
על מנת לזהות את המוצרים המקוריים של מייסן, פותחו סימנים שבתחילה צוירו עליהם, ובהמשך נצרבו בשיטת "כחול מייסן" בתהליך תת-זיגוג. סימונים מוקדמים כללו שימוש בראשי תיבות כגון AR (ר"ת של שם המלך), KPM (יצרן פורצלן מלכותי), MPM (יצרן פורצלן מייסן), KPF (מפעל פורצלן מלכותי) . ראשי תיבות אלה הוחלפו בסופו של דבר בלוגו החרבות המוצלבות, המבוסס על על סמלה של נסיכות הבוחר מסקסוניה, ארכי-מרשל של האימפריה הרומית הקדושה. סימן מסחרי זה הוצג בשנת 1720, ומשנת 1731 נעשה בו שימוש קבוע על פי צו רשמי.
התפתחות אמנותית
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
המעצב קירשנר (Johann Jakob Kirchner), היה הראשון שיצר פסלים ופסלונים בקנה מידה גדול, במיוחד של קדושים מתקופת הבארוק. לאחר התפטרותו בשנת 1733 נכנס לתפקיד עוזרו קנדלר (Johann Joachim Kändler), שהפך למפורסם ביותר מבין מעצבי מייסן. בהשראתו פיתחה מייסן את סדרת הפסלונים הקטנים, שהוציאו את המיטב מהחומר החדש. מאגר החיות שלו בקנה מידה גדול ובצבע לבן, הם משיאי ייצור הפורצלן האירופאי. עבודתו הביאה לייצור פסלונים מעודנים בסגנון הרוקוקו שהשפיעו על ייצור הפורצלן בכל אירופה. הרוזן קמילו מרקוליני (Count Camillo Marcolini), ניהל את המפעל מ-1774 עד 1813, בתקופה זו הוצגו עיצובים בסגנון סבר (Sèvres) והשפעות של נאו-קלאסיציזם כגון כלי חרסינה לא מזוגגים הדומים לשיש לבן.
במאה התשע-עשרה ערך המעצב האומנותי לויטריץ (Ernst August Leuteritz), מודרניזציה עיצובית של רבים מפסלוני הרוקוקו, בסגנון שכונה "רוקוקו שני" המאופיין בפרטי תחרה ופרחים מזוגגים. אחד מציירי הפרחים היה גיאורג פרידריך קרסטינג . ב־1829 הוצגה טכניקת עם טכניקת הליתופאן, יצירת תמונה באמצעות פורצלן חדיר לאור. בשנת 1903 מונה אריך הוסל למעצב הראשי. הוא חידש באמצעות פרשנות מודרנית סגנונות אמנותיים ישנים כולל שיחזור דגמים מהמאה השמונה עשרה. נוצרו יצירות בסגנון אר-נובו, אבל עמוד התווך של מייסן המשיך להיות ייצור מתמיד של דגמים מהמאה השמונה-עשרה. ב-1969, בתקופת השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה מונה קרל פטרמן למעצב הראשי, ומפעל הפורצלן מייסן חזר להתמקד במסורות הישנות שלו וגם קיבל ביטוי אמנותי חופשי יותר לאחר ההגבלות בנושאי העיצוב שהוטלו עליו החל משנות ה-30 בתקופת המשטרים הטוטליטרים של הנאצים והקומוניסטים.
עיצוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצוב דמויות החל בתקופתו של המעצב בטגר, כאשר יצר דמות לבנה קטנה של אוגוסט השני. יוהאן יואכים קנדלר עיצב רבות מהדמויות המפורסמות ביותר, אשר שימשו בתחילה לקישוט השולחנות בארוחות מפוארות, בדרך כלל בלבן, ואשר החליפו עיצוב דמויות באמצעות פסלי סוכר. עד מהרה הפכו פסלוני דמויות לפופולריים מאוד כקישוטים לחדרי מגורים וגם היו זולים יותר מממערכת כלים מעוצבת לשולחן שלם. עובדה זו הפכה את פסלוני הדמויות לזמינים לשוק רחב יותר, הן מבחינת גאוגרפית והן מבחינת המעמד החברתי.
הדמויות האנושיות היו בעיקר של בעלי מקצוע אנשי חצר המלוכה, רועים ורועות צאן, דמויות מתוך הקומדיה דל'ארטה, חיות, והאנשות סמליות כגון עונות השנה, תכונות אופי או היבשות, ודמויות בתלבושות סיניות וטורקיות. בנוסף לדמויות הפנטזיה הפסטורליות, היו גם כמה דמויות ריאליסטיות יותר של פועלים עירוניים, כפי שמתוארים בספרים אודות חיי העיר של פריז, לונדון וערים אחרות.
קנדלר עיצב קבוצה גדולה של דמויות בעלי חיים אשר הוזמנה על ידי אוגוסט השני לארמון היפני שבנה. רובם היה בקנה מידה של גודלם האמיתי, ויצורם יצר בעיות טכניות גדולות. למרות זאת, כשראו אותם כקבוצה הם היו מחזה שהדהים והרשים את המבקרים. דמויות קטנות יותר של בעלי חיים, במיוחד ציפורים, היו גם הן פופולריות מאוד. סדרה אחרת מוכרת בשם "תזמורת הקופים", קבוצה קומית של דמויות של נגנים קופים, ומנצח גדול יותר, כולם בתלבושות מהודרות. הם עיצבו לראשונה על ידי קנדלר ורייניקה בשנים 1753-54. הם הועתקו על ידי פורצלן צ'לסי ואחרים.
מערכות הגשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטגר חזה כבר בשלב מוקדם של פעילותו במפעל החרסינה את השימוש בכלי פורצלן כמערכות הגשה וככלי אוכל. כבר בתחילת הדרך הוא עיצב סדרה של מערכות כאלה שהיו פשוטות מבחינה עיצובית אך לאחר מכן הציג קנדלר מערכות שלמות של כלי אוכל והגשה עם עיטורים תואמים. בתחילה היו כלי ההגשה של תה וקפה קטנים יחסית, המיוצרים ביותר, אך תוך זמן לא רב החלו לייצר מערכות שלמות עבור ארוחות ערב גדולות מפורצלן, בתחילה עבור אוגוסט השני, ובמשך הזמן לקונים אחרים בגרמניה ומחוצה לה. מערכות שלמות לשולחנות שימשו גם כמתנות דיפלומטיות. מריה אמליה מסקסוניה, נכדתו של אוגוסט השני, נישאה לקרלוס השלישי, מלך ספרד, והנדוניה שלה כללה 17 מערכות שולחן עשויות פורצלן מייסן, שהעניקו השראה לזוג לייסד את מפעל הפורצלן קאפודימונטה בנאפולי .
מערכת השולחן המפורסמת ביותר מכונה "מערכת הברבורים" שיוצרה בשנים 1737-1743, עבור מנהל המפעל, הרוזן היינריך פון ברוהל. היא כללה יותר מאלף חלקים. בתום מלחמת העולם השנייה פוזרו חלקיה בין אספנים ומוזיאונים. עם זאת, תבניות היצור עדיין קיימות, והעיצוב ממשיך להיות מיוצר גם כיום. מערכת השולחן המכונה " הבצל הכחול" (שהיא למעשה העתקת עיצוב סיני) נמצאת בייצור קרוב לשלוש מאות שנים. היא עוצבה על ידי הורולדט בשנת 1739 כנראה בהשראת קערה סינית מתקופת קאנגשי. העיצוב הזה הועתק על ידי למעלה משישים חברות, וכמה מהן אפילו השתמשו במילה מייסן כסימון. העיצוב הפך כל כך פופולרי ונרחב, עד שבית המשפט העליון הגרמני קבע ב-1926 שמדובר בנחלת הכלל. מערכות השולחן מסדרת "דרקון חצר" ו"דרקון אדום" מציגות דרקונים סיניים, בדרך כלל באדום תחת זיגוג עם פרטים מוזהבים שמתעופפים סביב שפת הצלחת ועם מדליון במרכז. גרסה של עיצוב זה שימשה את היטלר כמערכת שולחן בקן הנשרים .
בעלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה היה מפעל הפורצלן של מייסן בבעלות מלך סקסוניה . ב-1830 הוא עבר לבעלותה של מדינת סקסוניה. לאחר מלחמת העולם השנייה, רוב הציוד המשמש ליצור נלקח לברית המועצות כחלק מפיצויי המלחמה. למרות זאת הצליחו הפועלים תוך שימוש בכלים ותנורים מסורתיים, לחדש את הייצור עד 1946. החברה הפכה לחברת מניות סובייטית בגרמניה. כמעט כל תפוקת המפעל נשלחה לברית המועצות, אך היצור השוטף איפשר את שימור הידע של האמנים. לאחר הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, החברה הועברה ב-1950 לבעלות גרמנית. מייסן פורצלן נחשבה לאחת החברות הרווחיות הבודדות במערכת הכלכלית המזרח-גרמנית ואיפשרה תזרים של מטבע זר. לאחר איחוד גרמניה בשנת 1990, החברה הוחזרה למדינת סקסוניה שהיא כיום הבעלים היחיד.
אוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1916 נפתח בקרבת המפעל אולם תצוגה של מוצרי החברה. במשך השנים הורחבה התצוגה והוקם מוזיאון ומרכז מבקרים וסדנאות יצירה אשר פעל באופן עצמאי עד 2014 . במוזיאון מוצגת תוצרת המפעל החל מ-1710 ועד היום בסדר כרונולוגי הממחיש את ההתפתחות העיצובית לאורך התקופות השונות. משנת 2015 הועברו נכסי המוזיאון לבעלותה של מנהלת קרן הפורצלן מייסן.
האוסף ההיסטורי החשוב ביותר של פורצלן מייסן נמצא בגלריות המקושתות בארמון צווינגר בדרזדן. אוסף הליבה שלו כולל פריטים של הפורצלן המזרח אסיאתי והסקסוני של אוגוסט השני החל משנת 1715. הוא הוצג במקור בארמון ההולנדי על הגדה הצפונית של האלבה, שהורחב והפך לארמון היפני בין 1727 ל-1733. האוסף כולל כ-20,000 פריטים.
האוסף המיוחד הנרחב והחשוב ביותר אחרי דרזדן מוצג בארמון שלייסהיים ליד מינכן. לאחר שיפוץ נרחב בשנת 1971, הוקם שם אוסף הפורצלן המפורסם של מייסן על ידי התעשיין ארנסט שניידר כמוזיאון הסניף הראשון של המוזיאון הלאומי של בוואריה. מוצגים בו למעלה מ-2000 פריטי חרסינה
הרייקסמוזיאום באמסטרדם מחזיק באוסף החשוב ביותר של פורצלן מייסן מחוץ לגרמניה, והוא כולל כ-1400 פריטים שמקורו בבנקאי פריץ מאנהיימר.
מוזיאון הקרמיקה הגרמני Hetjens בדיסלדורף, מציג את מה שנחשב כאוסף הפרטי הגדול בעולם של פורצלן מייסן מסדרת "בצל כחול" מהמאות ה-18 וה-19 אותו הרכיב חובב הפורצלן ממינכן הרטמוט לובקה במשך תקופה של יותר מ-25 שנים.
הנדירות והעלות הגבוהה של מוצרי הפורצלן של מייסן גרמו לכך שבתחילת הדרך רכשו אותם רק בני המעמדות הגבוהים. במהלך המאה ה-19 עם עליית מעמד עשירים חדש בארצות הברית, החלו משפחות של אילי ההון החדשים כגון משפחת ונדרבילט ביצירת אוספים משלהן. רבים מהאוספים הללו מצאו את דרכם במשך השנים למוזיאונים הגדולים בעולם. גלריית דיקסון בממפיס מחזיקה באוסף הגדול ביותר בארצות הברית של פורצלן מייסן.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Greenberger, Michael (2019). Early Meissen Porcelain: The Michael Greenberger Collection.
- Honey, W. B. (1934). Dresden China: An Introduction to the Study of Meissen Porcelain.
- Battie, David, ed., Sotheby's Concise Encyclopedia of Porcelain, 1990, Conran Octopus, ISBN 1850292515
- Greenberger, Michael. Early Meissen Porcelain: The Michael Greenberger Collection. New York, NY, 2019.
- Roentgen, R.E.: The Book of Meissen. Schiffer Publishing, Atglen, PA, USA 2nd edition, 1996.
- Rückert, R. Meissner Porzellan 1710–1820. 1966.
- Walcha, O. Meissner Porzellan 1975.
