לדלג לתוכן

יעקב אבוקארא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב אבוקארא
רבי יעקב אבוקארא (באדיבות:אלבום יהדות תוניס, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן-צבי)
רבי יעקב אבוקארא (באדיבות:אלבום יהדות תוניס, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן-צבי)
לידה 15 במרץ 1843
תוניס, תוניסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בינואר 1941 (בגיל 97) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות בורג'ל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הבייליק של תוניסיה, תוניסיה הצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 1 בינואר 1941 עריכת הנתון בוויקינתונים
שם השושלת משפחת אבוקארא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבי יעקב אבוקארא (נקרא גם בוקרה; ג אדר ב' תר"ג, 15 במרץ 1843 – ב' בטבת תש"א, 1 בינואר 1941) היה רב ומנהיג ציוני בתוניסיה. שמש כדיין בית הדין של יהודי תוניסיה ומשנת 1914 ועד פטירתו שימש כרב הראשי של קהילת יוצאי ליבורנו בתוניסיה (גראנה).
בנו של רבי אליהו אבוקארא ממשפחת אבוקארא, ובן לשושלת רבנים שישמשו בהנהגה של קהילת יוצאי ליבורנו. אבוקארא נולד ופעל בעיר תוניס. ניקבר בבית הקברות בורג'ל. בשנת 1984 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בהר הזיתים.

שימש כציר בקונגרס הציוני העשירי בשנת 1911, כנציג יהדות תוניסיה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודי תוניסיה יוצגו בקונגרס הציוני[1]. יסד את האגודה הציונית "אגודת ציון" ביחד עם אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי[2]. ב 1914 הקים את האגודה הציונית "יושבת ציון" בגלל הרצון להקים אגודה ציונית עם אוריינטציה יותר דתית ברוח המזרחי. וזאת, כנראה בעקבות חילוקי דעות עם המייסדים האחרים של "אגודת ציון" שהיו משכילים. אגודת "יושבת ציון שמה דגש על לימוד העברית[3].

פעל להבנה וקשרים בין הדתות וניהל קשרים עם הבישופ של תוניסיה. בשנת 1930 השתתף כנציג יהודי תוניסיה, ביחד עם הרב הראשי של קהילת התואנסה הרב יוסף גז, בקונגרס האויכריסטי הבינלאומי בעיר קרתגו. היה זה הקונגרס האוכריסטי הראשון שנערך על אדמת באפריקה. בעקיבות פעילותו זו קיבל מדליית הוכרה מהאפיפיור פיוס האחד עשר[4].

הוציא לאור את הספר "בן אברהם" שחיבר רבי אברהם אבוקרא. וכן את הספר "אסור והיתר" של רבנו ירוחם שכתב ידו היה בעיזבונו של רבי אברהם אבוקרא[5].

הדוברת ואשת התקשורת איילת פריש היא צאצאית שלו מצד אמה.

  • "חידושים על התלמוד" - פרשנות על התלמוד בבלי.
  • "ספר שם יעקב" - דרושים בסדר פרשיות השבוע מפרשת בראשית עד פרשת תרומה.
  • "חסד ואמת" - דרשות והספדים.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • יצחק אברהמי (הדיר),פנקס הקהילה היהודית הפורטוגזית בתוניס 1710-1944, לוד : אורות יהדות המגרב, תשנ"ז 1997

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מיכאל אביטבול, ירחמיאל כהן (ע), הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה, מחקרים בתולדות ישראל : בעת החדשה - בעת החדשה ב' (חלק שני), ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1998,תשנ"ח
  2. ^ מיכאל אביטבול, הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת-העולם השנייה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 2, 1979
  3. ^ ישי ארנון, ציונות דתית בארץ מבוא השמש : מ'אהבת ציון' בצפון אפריקה לאתוס של ‘תורה ועבודה' בישראל (1956-1943), רעננה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 27
  4. ^ Magas pápai kitüntetést kapott két rabbi Tunisz két Plusrend tüntették k ke adta át nagy ünnepségek közepette a IrÁt rahhinnlf Ax títjtAáai íinnpns^B'pk al-, Uj Kelet, 13 באוקטובר 1931
  5. ^ ישנם חוקרים הסוברים שיחוסו של הספר לרבנו ירוחם בטעות יסודו. ראה סיפרו של ישראל תא-שמע, כנסת מחקרים : עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים - כרך א - אשכנז