הקונגרס הציוני העולמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרצל נואם בקונגרס הציוני השני בבזל, 1898.
תצלום קבוצתי של קבוצת צירים מקרב ציוני רוסיה, משתתפי הקונגרס הציוני השביעי בבזל, 1905. צירים אלה הצטלמו על רקע הבניין שבו נערך הקונגרס. בשורה הראשונה, יושבים, מימין לשמאל: ישראל יסינובסקי, יעקב ברנשטיין-כהן, יחיאל צ'לנוב, ולדימיר זאב טיומקין, צבי בילקובסקי. בשורה השנייה עומדים, מימין לשמאל: מנחם שיינקין, יצחק ליב גולדברג, צבי ברוק ושלושה צירים נוספים

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

הקונגרסים עד הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהקונגרס הראשון ועד החמישי התכנסו הקונגרסים מדי שנה, ולאחר מכן-כל שנתיים, באחת מהערים: בזל, לונדון, האג, וינה, קרלסבאד, ציריך, ז'נבה, המבורג, פראג ולוצרן.

  • הקונגרס הראשון - בזל - 1897. השני מבין הקונגרסים הציוניים (הראשון היה קונגרס פוקשאן ברומניה). ראשון לקונגרסים הציוניים העולמיים. אושרה תוכנית בזל.
  • הקונגרס השני - בזל - 1898. הוחלט על ייסוד בנק ציוני לצורך קבלת ערבות (צ'רטר) על ארץ ישראל - אוצר התיישבות היהודים.
  • הקונגרס השלישי - בזל - 1899. נדונה ההחלטה על קבלת צ'רטר ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית.
  • הקונגרס הרביעי - לונדון - 1900. הקונגרס שאף להשיג את תמיכתה של אנגליה ברעיון הציוני.
  • הקונגרס החמישי - בזל - 1901. התגברה האופוזיציה להרצל למען "פעולה מעשית" בארץ ישראל, ליותר דמוקרטיזציה בהחלטות ובנושאי תרבות עברית. הוחלט על הקמת הקרן הקיימת לישראל.
  • הקונגרס השישי - בזל - 1903. מוכר כ"קונגרס הבוכים" או "קונגרס אוגנדה", לאחר שתוכנית אוגנדה נתקבלה בה ברוב, החלטה שנתקלה בפרישה של צירים רבים. הקונגרס נערך מספר חודשים לאחר פרעות קישינב.
  • הקונגרס השביעי - בזל - 1905. הקונגרס הראשון לאחר פטירתו של הרצל, שבו דוד וולפסון תפס את מקומו כנשיא. בקונגרס זה נדחתה תוכנית אוגנדה.
  • הקונגרס השמיני - האג - 1907. התלהט ויכוח בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. כמו כן הוחלט על הקמת המשרד הארצישראלי למימון וניהול פעילות ההתיישבות ורכישת קרקעות בארץ ישראל.
  • הקונגרס התשיעי - המבורג 1909. הקונגרס עמד בסימן הוויכוח בין הציונים המדיניים לציונים המעשיים.[1]
  • הקונגרס העשירי - בזל - 1911. הקונגרס נסב סביב ההחלטה לעסוק בנושאי תרבות, החלטה שהביאה למתיחות בין הדתיים לבין שאר הצירים. סוף למאבק בין הציונות המדינית למעשית, בהחלטה לאחד את שתי הגישות לציונות הסינתטית.
  • הקונגרס ה-11 -וינה - 1913. הוחלט על הרחבת לימוד העברית במוסדות החינוך בעולם היהודי. הוחלט להקים אוניברסיטה עברית בירושלים.
  • הקונגרס ה-12 - קרלובי וארי (קארלסבאד) - 1921. הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בו אושרה הצהרת בלפור, וכן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל. במהלכו הוקמה קרן היסוד.
  • הקונגרס ה-13 - קארלסבאד- 1923. החלה ביקורת על ההנהגה הציונות בנוגע ליחסה המתון לשלטון הבריטי בארץ.
  • הקונגרס ה-14 - וינה - 1925. גברה הביקורת על ההנהגה הציונית שהחלה בקונגרס ה-13. דיונים סביב המשבר הכלכלי שפקד את הארץ לאור העלייה הרביעית.
  • הקונגרס ה-15 - בזל - 1927.
  • הקונגרס ה-16 - ציריך - 1929. אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית.
  • הקונגרס ה-17 - בזל - 1931. נדחתה הצעת הרוויזיוניסטים להצהיר על השאיפה להקמת מדינה עברית משני צידי הירדן. לאור זאת הם פרשו מהקונגרס.
  • הקונגרס ה-18 - פראג - אוגוסט 1933.[2] התקווה נקבעה באופן רשמי כהמנון של התנועה הציונית.
  • הקונגרס ה-19 - לוצרן - 1935. לאור עליית היטלר לשלטון, נסוב הקונגרס סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
  • הקונגרס ה-20 - ציריך - 1937. להלכה, בתגובה לוועדת פיל, ייפה הקונגרס את כוחה של ההנהלה הציונית לנהל משא ומתן עם הממשלה הבריטית על הקמת מדינה יהודית ולא על חלוקת ארץ ישראל המערבית אולם, למעשה, משום שוועדת פיל לא העמידה חלופה להקמת מדינה יהודית שאינה כרוכה בחלוקה, אימץ הקונגרס את עקרון החלוקה אף שהדבר נעשה בעקיפין ובהתניה מסוימת.[3]
  • הקונגרס ה-21 - ז'נבה - 1939. נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. הקונגרס נערך מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
  • הקונגרס ה-22 - בזל - דצמבר 1946. הקונגרס התחדש לאחר מלחמת העולם השנייה ועמד בסימן השואה. הרוויזיוניסטים שבו אליו והוחלט על דחיית תוכנית מוריסון גריידי לחלוקת הארץ ומאבק כנגד שליטת הבריטים בארץ ישראל. חיים ויצמן התנגד למאבק נגד בריטניה והוקיע את פעולות ארגוני המחתרת הפורשים. הוא התפטר מנשיאות הקונגרס ואיש לא מונה במקומו. הקונגרס הצביע נגד השתתפות בוועידת לונדון ברוב של 171 נגד 154, והדגיש את תביעת היהודים לכלול את כל ארץ ישראל המערבית בשטח המדינה היהודית.[4]

דיוני הקונגרסים ותרומתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת צירים בקונגרס הציוני השמיני, 1907.
בין היושבים: הרב קובלסקי, הרב יצחק ניסנבוים, ה. פרבשטיין, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר)
המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה
חיים ויצמן נואם בפני הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה

ההחלטות שהתקבלו בקונגרסים קבעו במידה רבה את דרכה של התנועה הציונית. בין היתר הוחלט בהם על הקמת מוסדות חינוך שונים בארץ ובראשם – האוניברסיטה העברית בירושלים, ייסוד ארגונים כלכליים והתיישבותיים כגון בנק "אוצר ההתיישבות היהודית", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות בה. בקונגרס ה-12 אושרה הצהרת בלפור ובקונגרס ה-16 (1929) אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית לניהול חיי היישוב העברי בארץ. בקונגרס ה-21, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. בקונגרס הבא, ה-22, אושרה התוכנית להקים מדינה יהודית.

הקונגרסים דנו במהלך השנים בנושאים רבים הקשורים ליהודי העולם, להתיישבות בארץ והקמת מדינה יהודית. לא מעט ויכוחים התגלו בהם. העיקריים שבהם:

  • הפולמוס סביב קבלת תוכניות מדיניות - בקונגרס השלישי התקיים ויכוח על קבלת ערבות (צ'רטר) ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי טורקיה. הקונגרס השישי (1903) התמקד בוויכוח החריף סביב תוכנית אוגנדה, להתיישבות יהודית באוגנדה אותה הציע הרצל. לאחר ויכוח סוער ומתנגדים רבים, נדחתה לבסוף התוכנית בקונגרס השביעי. לאחר דחיית תוכנית אוגנדה, עזב ישראל זנגוויל את התנועה הציונית וייסד את הארגון הטריטוריאלי שחיפש בית לאומי לעם היהודי לא בהכרח בארץ ישראל.
  • ויכוחים על נקיטת פעולות מעשיות או מדיניות. הוויכוח התלהט בעיקר בקונגרס השמיני (1907), בין תומכי הציונות המעשית שדגלו ביישוב הארץ באופן מיידי, לבין אנשי הציונות המדינית, שרצו השגת ערבויות לכך מידי מעצמות העולם. חיים ויצמן תבע הצעת שילוב בדמות הציונות הסינתטית.
  • דיונים סביב רדיפת קהילות יהודיות בעולם - בין הדיונים שהתקיימו על כך היה הדיון בקונגרס הרביעי (1900) על רדיפת יהודי רומניה והדיון בקונגרס ה-19 (1935) לאחר עליית היטלר לשלטון, סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
  • הוויכוח על הגדרת הציונות - התגלעו חילוקי דעות בין הציונות הרוויזיוניסטית לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית, בתביעת הרוויזיוניסטים בהגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. לאחר שנדחתה ההצעה לדון בכך בקונגרס ה-17 ב-1931, פרשו הרוויזיוניסטים והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. הם חזרו לקונגרס הציוני ב-1946.
  • דיונים סביב חלוקת ארץ ישראל המערבית - הדיונים נסובו בקונגרס ה-20 (1937) סביב אישור תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לבסוף גברה דעת המצדדים בתוכנית העקרונית. הוחלט לדחות את גבולות הצעת החלוקה המסוימת של הוועדה אולם לראות בעקרון החלוקה של ארץ ישראל המערבית בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית.
  • הוויכוח סביב דרכי המאבק בשלטון הבריטי בארץ - עמדתו של ויצמן למאבק לא מזוין בבריטים לא התקבלה בקונגרס ה-22 (1946) והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.

הקונגרסים שלאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה בהרבה השפעתם של הקונגרסים הציוניים. הם הועברו לירושלים ומתכנסים אחת לקדנציה בבנייני האומה למשך 3 ימים. הקונגרס הראשון בירושלים לאחר הקמת המדינה נפתח ב-1951 (הקונגרס ה-23 במניין הכולל). הקונגרסים עמדו בסימן דאגה לביטחון ישראל וקליטת העלייה, פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, עצירת יהדות התפוצות מהתבוללות ועוד. יושבי ראש הקונגרסים בשלושים השנים האחרונות הם יושבי ראש הסוכנות היהודית.

שקל ציוני לקונגרס הכ"ג - שקילת השקל השנתית היוותה תנאי לחברות בהסתדרות הציונית ולבחירת הצירים לקונגרס

הרכב הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת ההסתדרות הציונית העולמית קובעת שמספר צירי הקונגרס מטעם הבריתות העולמיות הלוקחות חלק בבחירות לקונגרס הציוני, מלבד אלה הנבחרים לפי רשימות עולמיות וצירים מטעם הארגונים היהודיים הבין ארציים, לא יעלה על 500. הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית רשאי להחליט, לא יאוחר משנה לפני כינוס הקונגרס, להגדיל את המספר ב–5% לכל היתר, כך שמספר הצירים מקבוצה זו יגיע עד ל-525. מספר צירי הקונגרס מחולק כדלקמן: ישראל 38% (190 צירים), ארצות הברית 29% (145 צירים), ויתר ארצות התפוצה 33% (165 צירים)[5].

הצירים מישראל נבחרים על-פי מפתח תוצאות הבחירות לכנסת, כאשר בפועל רוב המפלגות בישראל ממנות לתפקיד חברי הקונגרס נציגים זוטרים.

נשיאי הקונגרסים הציוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, (עורך: עבר הדני; מבוא: יוסף קלוזנר), תל אביב: הוצאת מ' טברסקי, 1951.

פובליציסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ליב יפה : כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים, ירושלים : [חמו"ל], תשכ"ח.
  • ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה, (פרק ב: מקאטוביץ עד בזל), ירושלים : הספרייה הציונית, תשכ"ב-תשכ"ה 1962–1965.
  • הקונגרס הציוני: תולדותיו, מבנהו, מקומו בתנועה הציונית, ירושלים: מרכז ההסברה, 1981.
  • Heiko Haumann (Ed.), The first Zionist Congress in 1897: causes, significance, topicality, Basel: Karger, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות: תולדות התנועה הציונית 1881-1914, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 312
  2. ^ הקונגרס הציוני הי"ח בפראג, דבר, 23 באוגוסט 1933
  3. ^ עיונים בתקומת ישראל, יצחק גל-נור, חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל: ההכרעה ב-1937, עמ' 231
  4. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק יט, עמ' 263–264.
  5. ^ הרכב הקונגרס הציוני העולמי, אתר ההסתדרות הציונית העולמית
  6. ^ במהלך אותן שנים לא נבחר נשיא חדש לקונגרס ודוד בן-גוריון שימש כיו"ר ההנהלה הציונית.
  7. ^ אברהם דובדבני נבחר ליו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית, באתר הסוכנות היהודית