תנועת ההשכלה היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לחצו כדי להקטין חזרה
מרקוס אליעזר בלוך טוביה כהן שלמה דובנא רפאל לוי משה מנדלסון נפתלי הרץ וייזל דוד פרידלנדר שלום הכהן ברוך ייטלס יוסף פרל שי"ר יהודה ליב מיזס יצחק בר לווינזון רש"י פין אברהם מאפו אב"גHaskalah Colage.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

תנועת ההשכלה היהודית:
משכילים מוקדמים (שורה 1); השכלת ברלין (שורה 2); גליציה ואוסטריה (שורה 3); רוסיה (שורה 4).

תנועת ההשכלה היהודית, ובפשטות ההשכלה, היא כינוי כולל למגמה אינטלקטואלית רחבה בקרב היהודים במרכז ומזרח אירופה, עם השפעה מועטה גם במערבה ובארצות האסלאם, שהתבטאה באימוץ הערכים, התרבות והשפה של החברה הסובבת והפצתם בציבור היהודי במטרה לשלבו בה במקביל לתחייה תרבותית יהודית ויצירת ספרות ועיתונות בעברית. ראשיתה כהשקפה מגובשת בשנות ה-70 של המאה ה-18 וסיום השלב האחרון בה היה לקראת סוף המאה ה-19, סביב התפתחות תנועת חיבת ציון ב-1881.

בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של היהודים מאז תחילת ביטול האפליה החוקית נגדם. נציגיה קראו ופעלו לתמורות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורח החיים של הפרט והקהילה היהודיים, בעיקר מתוך כוונה לאינטגרציה במדינותיהם תוך שימור ייחודיותם. על רקע זה התנגשה ההשכלה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם הדת המסורתית בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת.

צביון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת ההשכלה הייתה תופעה רחבת היקף, שהתפרשה על פני תקופה ארוכה ואזורים גאוגרפיים מרוחקים. גם השימוש השיטתי במונח "השכלה" להגדרה עצמית לא הופיע אלא ב-1860, בכותרת 'המליץ' (נגזרות שונות והתואר "משכיל", במספר הקשרים, התקיימו הרבה קודם).‏[1] שמואל פיינר ציין כי למרות גיוונה והיעדרם של מוסדות או תוכניות פעולה משותפות, הייתה לחבריה מידה של תודעה עצמית נבדלת; זו נבעה מהקשר שלהם למרכז המשכילי הראשון בברלין, שהיצירות שחיברו מנהיגיו, כמשה מנדלסון ויצחק סטנוב, חזרו ונדפסו והוסיפו להיקרא על ידי בני הדורות המאוחרים, כשכל אחד מהם מוסיף משלו לקנון של הבא אחריו. קשרים אלה שיקפו את אחד מנדבכיה של ההשכלה, שמפעלה הגדול היה חידוש השימוש בעברית לצרכים חילוניים, התעניינות בדקדוקה וחיבור ספרות, עיתונות, שירה ומחזאות עניפה בשפה. 'קהלת מוסר' שהוציא מנדלסון עוד ב-1755 נחשב לראשיתה של הספרות העברית המודרנית ולכתב-העת העברי המוקדם ביותר. היסטוריונים תיארו את המרחב המשכילי במידה רבה כרפובליקה ספרותית, שהתקיימה סביב בתי-הדפוס ומועדוני הקוראים של פרי עטה.

המניע העיקרי של התנועה היה השאיפה למודרניזציה של הציבור היהודי ברוח עקרונות הליברליזם והרציונליזם כפי שרווחו במחשבת המאה ה-18 וה-19. הם כיוונו להפיץ את ערכי התרבות האירופאית בקרב הציבור, ללמד אותו את לשון המדינה ולכוון להשתלבותו בחברתה. הם התנגדו לסתגרנות היהודים ובין היתר, פעלו לזניחת הלבוש המסורתי ולאימוץ ההופעה המקובלת, הטיפו לנאמנות למולדת ולשלטונות הריכוזיים החדשים ופעלו להחלשת כחם של מוסדות הקהילה הישנים, אותם תפשו כשריד לאפליה של ימי הביניים. הם ביקרו תופעות חברתיות כעיסוק בלעדי בתלמוד, נישואי בוסר (זכרונות מרים מחתונות שנערכו מעט לאחר גיל בר-מצווה הם תמה שכיחה בספרות ההשכלה), השימוש בחרם להשלטת מרות הקהילה ועוד. במישור הכלכלי, ביקשו להפוך את היהודים ליצרניים ומועילים במשק המתארגן-מחדש של המדינות בהן חיו. בהשלמה לכך, שדה מרכזי למאמצי המשכילים היה רפורמה חינוכית. למן ייסוד "חברת חינוך נערים" ('פריישולע') בברלין ב-1778, המוסד הראשון ביהדות אשכנז שנכללו בו לימודי חול ולא רק קודש, עבור בקריאתו של נפתלי הרץ וייזל לאימוץ מודל דומה לכל במנשר 'דברי שלום ואמת' ב-1782 ועוד, פעלו מצדדי ההשכלה להנחלת הוראה מודרנית בקרב היהודים והקימו בתי-ספר. במזרח אירופה הם ייסדו את החדר המתוקן ומכונים להכשרת רבנים. אחיזה בתכנית פעולה מעין זו – למרות שבגלגוליה השונים של ההשכלה היא לבשה ופשטה צורות רבות, בהתאם לתנאים המשתנים – הייתה התבחין שהבדיל בין מתעניינים סתם בדקדוק עברי ומדעים, שנפוצו במאה ה-18 ושקיומם היה רציף עם מגמה שלא חדלה במשך המאות, לבין ראשוני המשכילים ממש שהתגבשו כחוג בפרוסיה בשנות ה-70 וה-80 שלה. ייחודם היה בכך שקראו תיגר על ההנהגה הרבנית וראו עצמם אליטה מתחרה, ובפועלם הניחו את היסוד למרבית התנועות החילוניות בקרב היהודים.

במקביל לחזון ההתערות, דרשו המשכילים את שימור ייחודיותם של היהודים כקיבוץ נפרד והאמינו כי התמורות שתבעו היו הערובה היחידה לכך שישרדו את המעבר לעידן חדש. אפילו יחסם לאפשרות האמנציפציה היה דו-משמעי וכלל חשש מהיטמעות. שנִיוּת זו, כתב פיינר, הייתה אבן הפינה של ההשכלה; נטישת העקרון לטובת פעילות לטמיעה מלאה של היהודים בחברה הסובבת, אליה גלשו חלק מפעיליה, הייתה גם ניתוק הקשר מן התפישה המשכילית. ביטוי חשוב לכך היה בתחום השפה, בו רצו המשכילים להמיר את הדו-לשוניות של החברה המסורתית, לשון הקודש בחיי הדת והניב היהודי לצרכי חולין, במערך אחר של עברית מטוהרת ומחודשת לצרכים פנימיים ולשון המדינה במקביל לה (יחסם ליידיש היה שלילי כמעט ללא יוצא מן הכלל). דוד סורקין הביא כדוגמא את העיתונות היהודית-גרמנית: 'המאסף' (1784-1797, בהפסקות), הבימה המרכזית של משכילי ברלין, נכתב בעברית והטיף ללימוד הגרמנית; כתב-העת הגדול הבא, 'שולמית', יצא החל מ-1806 אחרי קריסת ההשכלה שם. הוא היה כולו בגרמנית והפגין את הטמיעה הלשונית. מנגד, גם האכזבה וההתנערות מהנחות היסוד הליברליות על השתלבות במדינות בהן חיו היהודים לטובת פיתוח לאומיות משלהם או אידאולוגיות מהפכניות כמו סוציאליזם, סימנו את קצה של ההשכלה במזרח אירופה.

חברי התנועה עצמם הבדילו בכתביהם בינם ל"משכילי שקר" או "פסאודו-משכילים", כמו דאיסטים ומתבוללים קיצוניים לסוגיהם. למן השלב בו התפתחו בחברה היהודית מגמות ברוח זו, כגון האוניברסליסטים והנוטים להתנצר בברלין של שלהי המאה ה-18 או האינטליגנציה היהודית דוברת-הרוסית במחצית המאה ה-19, יצאה ההשכלה לגנותן, אף כי הקטגוריות היו נזילות ופעילים עברו ממחנה אחד למשנהו ולעתים החזיקו בהשקפות ביניים.‏[2] במקרה אחד, זה של המשכילים המעטים במגרב, הם היו מלכתחילה גורם שמרני שעסק יותר באיום הטמיעה בתרבות צרפת מבליקויי החברה המסורתית. בה במידה נאבקה ההשכלה נגד הדתיים השמרנים. אף כי שיתוף פעולה ביניהם לממסד הרבני לא היה בלתי-שכיח והם החזיקו באידאל של "רב משכיל", התקיימו עימותים קשים עמו. כמתנגדים למה שהגדירו כאמונות תפלות ומנהגים מיושנים, הם עיינו במיוחד את החסידות. לצד תופעות אנטי-דתיות כהקצנה בימי המאספים המאוחרים, מבקר התלמוד יהושע השל שור והרדיקלים ברוסיה, היו שמרנים ואדוקים דוגמת ההשכלה בבוהמיה ומורביה, שהייתה ארוגה בתוך ההנהגה הרבנית, והחוג בווילנה שצמח מתוכה בחלקו הגדול. מרבית המשכילים אחזו בהשקפה דתית מתונה.

מאפיין חשוב אחר של התנועה היה טיבה כאידאולוגיית מעבר. חוגיה התבססו על חברים שגדלו בתוך החברה היהודית הישנה, לרוב למדנים צעירים – מכך נגזר גם אופייה הגברי בעיקרו, אף כי היו יוצאות-דופן כרחל מורפורגו ומרים מרקל-מוזסון ואותרה התכתבות משכילית של עשרות נשים; גם כשרכשו חינוך אחר, מידת שליטתן בעברית (בעיקר עקב מיעוט לימודים דתיים) נותרה נמוכה – ונחשפו להשקפתה מאפס. שמואל ורסס הצביע על היציאה מעולמם הקודם כחלק מכריע מהחוויה המשכילית. ילדיהם כמעט ולא השתייכו לתנועה אלא הוסיפו להתברג בחברה הכללית; בכל אזור בו התחוללה מודרניזציה של הציבור היהודי, ורובו קיבל את הצורך בהשתלבות במידה כזו או אחרת, איבדה ההשכלה את משמעותה.

המונח "השכלה" הפך בפי יריביה השמרנים לכינוי גורף לשינויים שהתחוללו בחברה היהודית המסורתית משלהי המאה ה-18. היסטוריונים מן העבר כהיינריך גרץ אחזו בדעה דומה, והציגו אותה כשחקן מכריע בתהליך. המחקר המאוחר מדגיש את היותה תנועה מצומצמת ובעלת השפעה חשובה, אך מעטה למדי. מקפידים להפריד בינה לביטויים השונים של התִּרבּוּת (אקולטורציה) שעברו היהודים, עם תיווך מועט של ההשכלה או לגמרי בלעדיה, והשפעותיו: היטמעות לשונית, חילון, רפורמה דתית לגווניה, אימוץ הלאומיות המקומית ועוד.‏[3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוטו-השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מתוך ספר מעשה טוביה, 1708.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משכילים מוקדמים

במאה ה-18 החלו להופיע בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה בודדים שהיו בקיאים בארחות העולם, במדעים ובדקדוק עברי. בין אותם פרוטו-משכילים נמנו ישראל מזמושץ', ברוך משקלוב, שלמה מחלם, אהרון גומפרץ ומנשה מאיליה. דוגמה מובהקת יותר הייתה האסטרונום רפאל לוי, שהיה כבר מעורה יחסית בחברה.

כאנשי הנאורות שפעלו אז, הפגינו מבשרים אלה התעניינות רבה במדעי הטבע, פילוסופיה וספרות. רבים מהם ביקרו את אופייה של החברה האשכנזית המסורתית שהתקיימה מאז המאה ה-16 (דוד סורקין טבע את המונח "יהדות הבארוק" כדי לתארה), שהניחה דגש בלעדי על לימוד הגמרא בשיטת הפלפול, עסקה רבות בקבלה שהפכה למערכת מבססת לחיי הדת, זנחה את הדקדוק – עד כדי בורות של דרשנים וחזנים בשפה – וההגות והייתה מבודדת מסביבתה, הן לשונית בהיות היידיש לניביה שפת היום-יום והן בהתנכרותה למדעים ולימודים חיצוניים. הם חידשו את העניין בדקדוק ובלימוד התנ"ך ופרשנותו. הם פנו לפילוסופיה היהודית של ימי הביניים כתחליף לקבלה. כמו כן רצו בהרחבת התחומים הנלמדים במוסדות החינוך המסורתיים. בחתירתם לכך התבססו על התקדים של המהר"ל מפראג וממשיכיו שביקרו את צרות האופקין של החינוך האשכנזי והציעו להכליל לימודי חול. דגם אחר שעמד לנגד עיניהם היה הנהוג בין הספרדים במערב אירופה, שבתי-ספרם הורו מקצועות כאלה ויישמו שיטות פדגוגיות שרחקו מן המלמדים המסורתיים בתלמודי התורה. ב-1749 חיבר הסוחר יצחק וצלר מנשר בשם "ליבעס בריוו" ('מכתב אהבה'), בו הביע רעיונות דומים; הוא לא פרסם אותו מעולם.

המשכילים המוקדמים סברו כי רפורמות כאלה היו חיוניות כדי לבלום את הידרדרות מעמדה של הדת; השפעות הנאורות הקיצונית זלגו מהחברה הנוצרית דרך יהודי חצר ואחרים שהיו חשופים אליה יותר, במקביל לבוקה ומבולקה שעורר המאבק בשבתאות, והובילו לשחיקה מתמשכת בסמכותם המוסרית של המסורת והרבנים. סורקין הקביל אותם לאנשי הנאורות הדתית בקרב הנוצרים שחתרו לחולל תחייה רוחנית, בעיקר הקתולים שנדרשו גם הם לאמץ מחדש יסודות מימי הביניים שנעזבו לאחר הרפורמציה, ולבלום סחף למגמות קיצוניות.

למרות ביקורתיותם, בני דור מוקדם זה כמעט שלא עסקו בפעולה ישירה וכל שכן נמנעו מעימות עם ההנהגה הדתית. הם חסרו מסגרת משותפת והיו ברובם בגדר של תופעות מבודדות. זהירותם אפשרה לרעיונותיהם תפוצה רחבה, כספרי הדקדוק של שלמה זלמן הנאו שהיו פופולריים למדי, ובקרב האליטה הרבנית היו רבים שאהדו אותם.‏[4]

פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית לימודים, חיבור כמו-אנציקלופדי מאת ברוך לינדא, 1788.

התגבשותה של ההשכלה כתנועה התחוללה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-18. בברלין, קהילה חדשה ודינמית יחסית – בקהילות עתיקות, כמו פרנקפורט, הו תהליכי השינוי הכלכלי והחברתי איטיים בהרבה – שיהודי החצר העשירים שלה היו נתונים בניגוד עז בין מידת השתלבותם בתרבות הסובבת לערכי החברה ממנה באו. האידיאלים של ההשכלה נתפשו בידי פטרונים כדניאל איציג כאמצעי לאזן זאת, וכהשקפה שיכלה לעמוד בלב תכנית רפורמה בארחות חייהם של יהודי הארץ. זו נועדה להסב אותם כך שיתאימו לחזונו החברתי של השלטון האבסולוטי הנאור ולהביא לבסוף לאמנציפציה ליהודים. דמויות מעבר בין ההשכלה המוקדמת לתקופה זו היו משה מנדלסון הצעיר, שהתיישב בברלין ב-1743, ונפתלי הרץ וייזל שהגיע אליה ב-1774. מנדלסון החיה את העיסוק בפילוסופיה וטען שהדת צריכה לפעול באמצעות שכנוע והגיון ולא הסנקציה הפלילית הגלומה בכח החרם: היוקרה שזכה לה בקרב הנוצרים, כפילוסוף מוביל, הפכה אותו לסמלה של השכלת ברלין בימיו ובדורות הבאים למרות שלא היה הפעיל מבין חבריה. וייזל, לעומתו, התנגד לפילוסופיה מאחר שחשש שתערער את האדיקות הדתית ועסק בחינוך.

ב-1778 הקימו איציג ודניאל פרידלנדר את "חברת חינוך נערים", בית-הספר היהודי המודרני הראשון, וזה התקבל בהתלהבות בבירה. ב-1780 החלו מנדלסון ועמיתיו במפעלם הגדול, "נתיבות שלום" ('הביאור'), תרגום של חמשת חומשי תורה לגרמנית בכתב עברי. חיבור זה שיקף את תיעובם ליידיש וכמיהתם ללמד את הציבור, שהיה רחוק מלדעת את האלף-בית הלטיני, גרמנית תקנית מחד ועברית מטוהרת מאידך. יהודה ליב בן-זאב חיבר את ספרי הדקדוק העברי המודרניים הראשונים, שנותרו יצירות חשובות ומשפיעות עד שלהי המאה ה-19.

לאחר פרסום כתב הסובלנות באימפריה הרומית הקדושה ב-1782. קידם וייזל את השיפור במעמד היהודים במנשר "דברי שלום ואמת", בו קרא לרפורמה חינוכית מקיפה ולהשתלבות בחברה וגינה את האופי המיושן והמנוון של החברה היהודית בת-זמנו. בפרט הושפע מהפילנתרופיניזם הגרמני.‏[5] הנכונות לצאת נגד הממסד סימלה בעיני פיינר את הבשלתה של תודעה אחרת, שהלכה וצמחה בקרב המשכילים: ראיית עצמם כאליטה חדשה, שאינה כפופה לרבנים, ומשימתה להוביל את הציבור היהודי ולהנהיג אותו בדרכו לשיפור עצמי. המהפך הזה – שהקביל לעלייתה, בעקבות הנאורות של שכבת אינטלקטואלים שקראו תיגר ולבסוף החליפו את הכמורה בחברה הנוצרית – היה בעיניו תמציתה של התנועה.‏[6]

המסה של וייזל עוררה התנגדות רבתי מגורמים שמרניים, בראשות הרבנים יחזקאל לנדא ודוד טביל הורוכוב. באותה שנה ייסד יצחק אייכל בקניגסברג את "חברת דורשי שפת עבר" והוא וחבריו החלו בהפצת כתב-העת המרכזי של ההשכלה בדור זה, המאסף. הוא שימש מוקד ובמה להפצת כתביהם בעברית, תוך המשך קידום התרבות הגרמנית בקרב הציבור היהודי הרחב. בעיני פיינר היה אייכל "היזם" ו"מי שהיה למעשה 'אבי ההשכלה' ההיסטורי". בדור שאחרי מנדלסון, שמת ב-1786, לבשו המאספים גוון רדיקלי יותר. עד אז עוד הייתה מגמתם מאופקת ואינטלקטואלית בעיקרה, ומכאן והלאה לא נרתעו מפעולה ישירה. הם התנגשו עם הרבנים בפולמוס הלנת המת ותבעו שינויים רחבים בארחות הקהילות. בניגוד לקודמיהם, פרידלנדר, אהרן האלה-וולפסון ושותפיהם העלו אף דרישות דתיות עקרוניות וחלקם נעו לכיוון הדאיזם והפנתאיזם. שאול אשר ואלעזר בן-דוד קראו, ב-1792 וב-1793 בהתאמה, לצמצום או ביטול המצוות המעשיות לטובת דת טבעית של תבונה; גם פרידלנדר זנח את התקווה לשילוב היהודים כיהודים, והחל להטיף לרעיונות דומים. הפוליטיזציה של ההשכלה, שהתלוותה לשינוי העצום במבנה החברתי שזעזע את אדני הקהילות היהודיות, הניעו את ההנהגה הדתית להתכנס למגננה נוקשה.

בשלב זה איבדה ההשכלה הברלינאית את תנופתה. מגמת הטמיעה הלשונית בקרב יהודי גרמניה השיגה את תביעותיה של התנועה והשימוש בעברית התייתר. במקביל נטשו הפטרונים העשירים את המלומדים, שגישתם הייתה לאנכרוניסטית. מעגלי האינטלקטואלים היהודים-גרמנים ששאפו לטמיעה מלאה והיו מנותקים מהשיח המשכילי או לכל היותר בשוליו, דמויות כרחל ורנהגן, האפילו עליו. ב-1800 כתב אייכל לשלום הכהן, שביקש לחדש את "המאסף", בייאוש: "מאסו בלשון אבותיהם, וישליכוה אחרי גיום... פקח עיניך וראה אם תמצא אחד בעיר ושניים במשפחה אשר יאבו שמוע לך, אם יחושו כי שפת עבר על לשונך?"[7] תכנית הרפורמה, שבמרכזה עמד הצורך לשנות את הציבור היהודי ולהתאימו לחברה הגרמנית, הופנמה על ידי כל אגפי יהדות גרמניה, כולל השמרנים המובהקים, שפנו אליה במשותף מתוך תקווה לקבלת אמנציפציה. בשני הדורות הבאים צמחו מתוך מגמה זו חכמת ישראל, הנאו-אורתודוקסיה – שמנהיגה רש"ר הירש ראה עצמו כיורשם של מנדלסון ווייזל – היהדות הרפורמית ועוד.‏[8] המרכז המשכילי התפורר כבר במפנה המאה, ולאחר מלחמות נפוליאון לא נותר ממנו כמעט דבר.

השפעתה של ברלין הקרינה החוצה וזכרה נשמר, בין היתר באמצעות משכילים שעזבו אותה ונדדו באירופה כמנחם מנדל לפין. בעוד שבגרמניה, כתב פיינר, "סוגיות כמו לימוד שפת המדינה והתרבות האירופית ירדו מסדר היום" הרי ש"במזרח אירופה, בעיות היסוד של מלחמת התרבות ובעיקר הלגיטימיות של הידע 'החיצוני' ליהדות, תכניו וערכיו של החינוך ואופיה של הזירה הציבורית... בה נקבעו נורמות ומטרות לקיום היהודי, היו שנויים במחלוקת לאורך כל המאה ה־19."‏[9] דורות לאחר מכן, הוסיפו משכילים באימפריה הרוסית ובגליציה לקרוא את היצירות שחוברו בידי כותבי 'המאסף' וגונו כ"גרמנים" או "ברלינאים" בידי יריביהם.

ב-1815 נוסדה באמסטרדם "חברת תועלת" הקטנה בראשות שמואל ישראל מולדר, שהפיצה ספרות משכילית וטיפחה מגמה דומה. אף באלזס פעל חוג מצומצם סביב משה אנסהיים, מן המאספים. באנגליה היו מספר אינטלקטואלים שכתבו בעברית, כאברהם בן נפתלי טנג, אך הם הושפעו יותר מהתרבות המקומית ולא מהחוג המנדלסוני. בארצות מערב אירופה כולן התרחשה האקולטורציה רובה ככולה במגע ישיר עם החברה הסובבת או דרך הקהילות הספרדיות הוותיקות, שאימצו את ערכיה הרבה קודם; ההשפעות המשכיליות היו מעטות ומבודדות.

גליציה ויתר אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר "מגלה טמירין", סאטירה אנטי-חסידית מאת יוסף פרל, 1819.

כבר בסביבות 1780 התפתח בפראג שבממלכת בוהמיה מרכז משכילי בראשות דמויות כמו הרב ברוך ייטלש. חבריו היו שמרנים והקפידו לשמר את קשריהם עם ההנהגה הרבנית, וייטלש גינה את האלה-וולפזון בכמה הזדמנויות על רקע לעגו לה. בנוסף, בניגוד לשרידי המאספים שכמהו להשתלבות בהוויה הגרמנית, ראו המשכילים הבוהמים את היהודים כשווים בין העמים הרבים בממלכת הבסבורג. פראג לא הגיעה מעולם לשכלול שאפיין את פרוסיה: "חברת העברים הצעירים" שקמה ב-1802 הוציאה כתב-עת אחד, "יודיש-דייטשע מונאטשריפט", רק למשך חצי שנה. העיתון היה ביהודית-גרמנית; מפרסמיו, בנטייה חריגה למשכילים, גילו יחס אוהד לניב. המרכז בעיר גווע לאטו לקראת 1830, כשרמת הטמיעה של היהודים ייתרה צורך בפעילות תרבותית ייחודית. בפראג פעלו גם משכילים קיצוניים, אף כי הקהילה דחתה אותם לרוב, שהבולטים מביניהם היו פרץ בר ובמידת מה הרץ הומברג.

במורביה השכנה הייתה ההשכלה מתונה ומשולבת באליטה הרבנית באותה מידה ואף יותר. הבולט מבין משכילי מורביה היה יוסף פלעש, שלמד עם ייטלש בפראג וחזר לעירו נוי ראוסניץ ב-1804. ביתו הפך למועדון קריאה, והוא חיבר ספרות עברית ועמד בקשר רציף עם משכילים אחרים. את מקומו תפס אחריו גדעון ברכר. בניגוד לקודמתה שהוגבלה לפראג, מרכזים משגשגים התקיימו בכל החבל, והגדול שבהם היה בפרוסניץ. משם הוקרנה השפעה מסוימת אל מערב ממלכת הונגריה, בה לא התפתח מרכז עצמאי. הדפוס המתון בבוהמיה ומורביה, אף כי לא נעדר חיכוכים, אפשר קיום הרמוני למדי; המשכילים היוו סוכן תרבות חשוב, אבל עמדו בצלה של מערכת בתי-ספר בשפה הגרמנית שהתקבלה על ידי ההנהגה המסורתית עוד בימי יוזף השני. "למעט בודדים, כמעט לא היה רב שלא גילה הערכה לביאור של מנדלסון... דקדוק, מדעים וחכמות חיצוניות", ציין מיכאל סילבר; הישיבות היו מרכזי ההשכלה.‏[10] הסניף המורבי דעך סביב אביב העמים.

המוקד הגדול והמרכזי של התנועה בנחלות בית הבסבורג היה גליציה. בין 1787 ל-1800 ניסה המשכיל איש פראג והמפקח הממשלתי הרץ הומברג לכפות על היהודים חינוך מודרני, והוביל לטראומה קשה. הכח העולה בגליציה היה החסידות. ב-1813 עשתה ההשכלה בחבל את צעדה הגדול הראשון, כשיוסף פרל הקים בטרנופול בית-ספר מודרני ובמקביל החל לפרסם את כתב-העת "ציר נאמן". פרל, שהיה דתי שמרן, נלחם כל ימיו בחסידות. משכיל בולט אחר היה ר' נחמן קרוכמל מז'ולקווה, שהנהיג חוג משלו החל מ-1814. הסוחרים העשירים בערים הגדולות היו פטרוניהם של צעירים רבים שעזבו את החברה המסורתית והתעניינו בהשכלה כללית ובהפצת תרבות בקרב ההמונים. לצד פרל ורנ"ק פעלו המשורר מאיר הלוי לטריס, הפטרון יהודה ליב מיזס, הסאטיריקן יצחק ארטר והרב שלמה יהודה רפפורט. הם, ושי"ר בפרט, עסקו גם בחכמת ישראל ועמדו בקשרי התכתבות עם חוגיה בגרמניה. הם היו שרויים בעימות מתמשך עם החסידים: נסיגתו של יעקב שמואל ביק מהיריבות עמה סימנה את הנתק בינו להשכלה, ואחת התמות המרכזיות בספרותה שם היה הצגת החסידים כבורים שטופים באמונות תפלות (עמנואל אטקס עמד על כך שהזיהוי הבלעדי בין חסידות למיסטיקה וכישוף, שרווחו בקרב המתנגדים לא פחות, היא פריה של זו). היא חבקה מנעד רחב מהרב השמרן מהר"ץ חיות, ששטם גם הוא את החסידים, ליהושע השל שור עורך 'החלוץ' שהכריז כי מטרתו לשחרר את העם מהבלי התלמוד. התנועה התקיימה בחבל הנחשל במשך דורות, עד לקצה של ההשכלה ככלל.

בבירה הכלל-קיסרית וינה לא קם חוג משכילים יוצר, אך היא הייתה למרכז חשוב להפצת כתבי התנועה. יוצאי ברלין שלום הכהן ויהודה ליב בן-זאב, איש פראג שלמה לויזון ואחרים הועסקו בעיר כמגיהים בבתי-הדפוס. בין 1820 ל-1831 הוציא הכהן לאור בווינה את 'ביכורי העתים', כתב-העת המשכילי החשוב ביותר בזמנו, שרוב כותביו היו גליציאנים. גם יורשו 'כרם חמד' נערך בה בשנותיו הראשונות, וכמוהו 'כוכבי יצחק'.

להשכלה האוסטרית היה גם אגף איטלקי, שמנה בין היתר את שד"ל, הבולט מביניהם, יש"ר מגוריציאה ושמואל רומאנלי. על אף שכתבו בעברית, פרסמו בעיתונות הווינאית ועמדו בקשרים חזקים עם המרכז בגליציה, ההיבט של תפקיד המשכיל כדוחף לשינוי חברתי היה שולי בפועלם. כבמערב אירופה, המודרניזציה הגיעה ליהודי איטליה קודם ובדרכים אחרות. שד"ל היה מסורתי, חליפות אנטי-רציונליסט, ולא חלק את הנחות היסוד הליברליות של התנועה – במידה רבה, היה הד לביקורת הרומנטיקה על הנאורות. הוא ראה בתרבות האירופאית דבר העומד בניגוד בסיסי ליהדות, הטיף ליחס דו-משמעי וזהיר כלפיה והתנגד לזרמים הביקורתיים יותר בחכמת ישראל. ה"השכלה-שכנגד" שלו בישרה את ההתנערות מהמגמות שביקר, כדור אחריו.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער עיתון 'המליץ'.

בטריטוריות שהיו ב-1812 לפולין הקונגרסאית הייתה נוכחות משכילית עוד מימי ברלין. בראשית המאה ה-19 הייתה בה פעילות תחייה יהודית משמעותית, שהובלה בוורשה על ידי דמויות כאברהם יעקב שטרן ומאוחר יותר חתנו ועורך 'הצפירה', חיים זליג סלונימסקי. אף כי העלית התרבותית באזור נטתה יותר להשתלבות וכתבה בעיקר בפולנית (בעוד שהלעז של רוב המשכילים היה גרמנית) ופחות בעברית, היו בה נימות משכיליות חזקות וחבריה הצהירו על השפעתם של מנדלסון ואחרים עליהם.‏[2]

ההשכלה בתחום המושב התפתחה בראשיתה בשני מרכזים: וילנה, בה הייתה אליטה רבנית גדולה שהיוותה כר פורה לאינטלקטואליות ושמשכיליה התאפיינו בשמרנות ואף באדיקות ממש; ואודסה, עיר מודרנית ופתוחה בה התיישבו סוחרים גליציאנים והביאו עמם את הנופך המשכילי של מולדתם. החוג הווילנאי קם בשנות ה-30 בראשות מרדכי אהרן גינצבורג, אד"ם הכהן ועמיתיהם, והאודסאי סביב בצלאל שטרן יליד טרנופול שניהל את בית-הספר היהודי המודרני הראשון בעיר מ-1829. אך הדמות הבולטת ביותר בכל רוסיה הייתה יצחק בר לווינזון, שבילה שנים בין משכילי גליציה. במקביל לפעילותו הספרותית קשר קשרים עם שלטון הצאר. ב-1828 הוציא לאור מנשר שקרא לרפורמה מקיפה בחיי היהודים, 'תעודה לישראל'.

ב-1840 החליט שר החינוך סרגיי אוברוב לנסות ליזום מהלך כזה בשיתוף המשכילים, שהיוו מיעוט זעיר. הוקמו רשת בתי-ספר ושני מוסדות להכשרת רבנים מטעם הממשלה. הרב מקס ליליינטל נקרא מגרמניה כדי לנסות לסייע במפעל. באותה תקופה גם דרבנו המשכילים את הממשלה להחיל צו שהורה ליהודים לזנוח את הלבוש וההופעה המסורתית ולאמץ את הביגוד של שכניהם. פרשת "ההשכלה מטעם" הייתה כישלון, והחינוך היהודי המשיך להתנהל במתכונת מסורתית ברובו. ביטחונם של המשכילים גבר, ובד ובד החלה ההנהגה הרבנית לראותם כאויבים מסוכנים. במקביל לפעילותה הציבורית, הרימה ההשכלה הרוסית תרומה תרבותית גדולה: בין היתר, פרסם אברהם מאפו ב-1853 את "אהבת ציון", הרומן העברי הראשון, ואד"ם הכהן היה משורר מרכזי.

המדיניות הליברלית של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה החל מ-1855 הובילה להשתלבות גדלה של היהודים בחיי הכלכלה, וליצירת ציבור שהיה נכון יותר לקליטת רעיונות מן החוץ; החלה להתהוות גם אינטליגנציה דוברת-רוסית שהזדהתה עם תרבות שפתה החדשה יותר ויותר. עיתון 'המליץ', שהתפרסם למן 1860, תפקד כבימה המרכזית של ההשכלה. לצדו פעלו עיתונים כ'הכרמל', 'הצפירה', 'המגיד' ועוד. קם דור חדש של משכילים רדיקליים דוגמת יהודה לייב גורדון, שטבע את הססמה "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ", ראובן אשר ברודס ואחרים שביקרו קשות את הדת ודרשו שינוי גורף בחברה היהודית. מנגד ניצב מחנה ההשכלה המתונה, שכלל וותיקים כרש"י פין ואב"ג לצד צעירים יותר כאליעזר צווייפל, שהחשש מהמגמות הקיצוניות הלך והתחזק בקרבם. אם קודם הפנו את מאמציהם כלפי הרבנים השמרנים, עתה השליכו יהבם על ברית עמם כדי לקדם רפורמה מוסכמת בארחות הציבור לצד בלימת הטמיעה. למגמה הזו היו מהלכים בקרב לא מעט רבנים צעירים, כולל מרדכי גימפל יפה, יצחק יעקב ריינס ויחיאל מיכל פינס. ב-1863 החלה לפעול גם 'חברת מרבי השכלה' המתונה והבורגנית, ששאפה לפעול בתיאום עם הממשל ועם חזונו הרפורמטורי, ונעשתה בהדרגה מזוהה עם המגמה הרוסית. התקוות לגבש הסכמה עם ההנהגה המסורתית נמוגו בלחץ המאורעות והרדיקלים: בין היתר, פרסם משה ליב ליליינבלום ב-1868 קריאה לרבנים לערוך בחינה מחדש של תקנות וחומרות שונות כדי להקל על צאן מרעיתם. ההצעה, יחד עם ויכוחים ציבוריים אחרים, עוררה חשש ומגננה שמרנית חריפה.

בשלב זה, למול ההפנמה כי סירוב השלטונות להעניק ליהודים שוויון זכויות עמד בעינו ותחושה גוברת של אפליה, החלה מגמה של התנערות מהאידאלים של העבר. יל"ג, מל"ל ושכמותם כתבו על תחושת ניכור כשהם ניצבים בין ציבור מסורתי מאוד מחד, ומתבוללים ששאפו להיטמע כליל בהוויה הרוסית מאידך. פרץ סמולנסקין, שערך את עיתון 'השחר' בווינה, החל לתאר את ההשכלה שבה דגל כרמייה עצמית ולנטות ללאומיות יהודית.

הזעזוע שעבר על יהודי רוסיה עם "הסופות בנגב", שורת הפוגרומים של 1881, הביא לתגובה דומה בקרב רוב המשכילים, שהתאכזבו מהשאיפה לאינטגרציה. הם פנו לחלופות אחרות: הזדהות מלאה עם היסודות המתקדמים בחברה הרוסית, הגירה לארצות הברית ותנועת חיבת ציון, שקראה לעלייה לארץ ישראל. התנועה איבדה את טעם קיומה גם בפן אחר; כל שכבות הציבור הסכימו עתה לכך שחינוך מודרני ברמה מסוימת נדרש להשתלבות כלכלית. לקראת מפנה המאה איבדה המילה "משכיל" את הקשרה האידאולוגי וקיבלה את משמעותה בעברית המודרנית, במובן של אדם שרכש חינוך. מבחינה ספרותית, היה זה קץ השלב האחרון של תקופת ההשכלה שהחלה במנדלסון ווייזל, ותחילתה של תקופת התחייה.

להשכלה היו השפעות מסוימות גם במזרח התיכון והבלקן: הרב יהודה יעקב נחמה מסלוניקי היה בקשרי תכתובת עם המרכז הרוסי, וכמוהו אברהם דאנון באדירנה. בירושלים צמחה ביישוב הישן תנועה קטנה (בספריות שנוסדו בעיר ב-1874 ו-1884 היו גליונות 'המאסף') שמנתה בין היתר את יחיאל מיכל פינס וישראל דוב פרומקין. עימותיהם עם היישוב החדש הניעו אותם לחבור מחדש ליסודות השמרניים ביותר בעיר. בצפון אפריקה ניהלו דמויות כגון שלום פלאח, יצחק בן יעיש הלוי ודוד אלקיים מערכה להחייאת העברית, כתבו לעיתונים במזרח אירופה ודרשו לתקן את חליי הקהילות מהם באו; אך מאבקם העיקרי והכושל היה בתרבות הצרפתית שהפיצו בתי-הספר של כי"ח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי
היבטים שונים של תנועת ההשכלה היהודית
  • אברהם הרצברג, תנועת ההשכלה והיהודים בצרפת, תרגם: אהרן אמיר, ירושלים: כתר, תשל"א-1971.
  • שמואל ורסס, השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ח-1988.
  • שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה, תולדותיה של הכרת עבר יהודית מודרנית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ה.
ספרות ההשכלה
  • Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland : a History of Conflict, Oxford Littman Library of Jewish Civilization, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עוזי שביט, ה'השכלה' מהי: לבירור מושג ה'השכלה' בספרות העברית, מחקרי ירושלים בספרות עברית, תש"ן.
  2. ^ 2.0 2.1 על כך, ראו לדוגמא: Marcin Wodzinski, Good Maskilim and Bad Assimilationists, or Toward a New Historiography of the Haskalah in Poland. Jewish Social Studies New Series, Vol. 10, No. 3 (Spring - Summer, 2004), pp. 87-122. הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה.
  3. ^ הפרק מתבסס בעיקר על: שמואל פיינר, Towards a Historical Definition of Haskalah,‏ בתוך: Shmuel Feiner, David Sorkin, New Perspectives on the Haskalah, Litmann, 2001. עמ' 184-219. לתובנות דומות המייצגות את הגישה 'הרביזיוניסטית' המתוארת כאן, ראו למשל, Arnold Eisen, Rethinking Modern Judaism, Uni. of Chicago Press, 1998. עמ' 3; Israel Bartal, The Jews of Eastern Europe, 1772-1881, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 96.
  4. ^ על ההשכלה המוקדמת, ראו גם: דוד סורקין, Enlightenment and Emancipation : German Jewry’s Formative Age in Comparative Perspective, עמ' 1-7.; פיינר, הדרקון הכרוך על הכוורת: י"ל מרגליות והפרדוקס של ההשכלה המוקדמת.
  5. ^ טל קוגמן, המשכילים במדעים: חינוך יהודי למדעים במרחב דובר הגרמנית בעת החדשה, הוצאת מאגנס 2013
  6. ^ Shmuel Feiner, The Jewish Enlightenment, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 35, 150.
  7. ^ פיינר, Enlightenmet, עמ' 212, 295. הציטוט המובא בידי פיינר מקורו ב"כתב יושר" להכהן, עמ' 96.
  8. ^ סורקין, "אמנציפציה", עמ' 8.
  9. ^ שמואל פיינר, מלחמת תרבות, תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19, כרמל, 2010. עמ' 18.
  10. ^ Michael K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 114-117.
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'תקט"ו-ה'תרמ"א - תנועת ההשכלה היהודית