תנועת ההשכלה היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

תנועת ההשכלה היהודית, ובפשטות ההשכלה, היא כינוי כולל למגמה אינטלקטואלית רחבה בקרב יהודי אירופה, שהתבטאה באימוץ הערכים וראיית העולם של הסביבה, יצירה תרבותית – בעיקר ספרות ועיתונות בעברית ומאוחר יותר ביידיש – והשתלבות בחברה הכללית. ראשיתה במחצית השנייה של המאה ה-18 וקץ השלב האחרון בה מתוארך להקמת חיבת ציון ב-1881.

בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של היהודים מאז תחילת ביטול האפליה החוקית נגדם במערב היבשת. נציגיה קראו ופעלו לתמורות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורח החיים של הפרט והקהילה היהודיים, בעיקר מתוך כוונה לאינטגרציה במדינות ובחברות הסובבות תוך שימור ייחודיותם. על רקע זה התנגשה ההשכלה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם הדת המסורתית בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת.

צביון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמות המכלילים 'השכלה' ו'משכילים', ציין שמואל פיינר, התקבעו עמוקות בשיח על תולדות היהודים בעת החדשה, בעיקר מצד יריביהם הדתיים השמרניים שנטו להפנות אותם כלפי כל גילוי של שינוי מהמקובל. בפועל, "ההשכלה" הייתה תופעה מבוזרת מאוד שהגיחה במספר מרכזים, חסרה כל אידאולוגיה או תכנית פעולה משותפת לא כל שכן מסגרת מוסדית, וחבקה מנעד רחב ביותר של עמדות. כמה מהבולטים במשכילים המאוחרים ברוסיה ובמזרח אירופה קיבלו את ההשקפה לפיה הם היו ממשיכיו של משה מנדלסון ותלמידיו, וקלטו רעיונות שהתפשטו מזרחה מגרמניה. ראייה זו הייתה שכיחה בהיסטוריוגרפיה בעבר ועודנה נחשבת נכונה חלקית לגבי התפשטות התנועה במובנה המצומצם. עם זאת נגנזה הפרשנות לפיה המרכז המשכילי בברלין היה אבן הפינה בטרנספורמציה של יהודי אירופה אל המודרנה. חוקרים הצביעו על תהליכי תִּרבּוּת (אקולטורציה) שעברו על כל שכבות הציבור ברחבי היבשת ללא תלות בחוגים משכיליים כלשהם.

מהותה של התנועה, לגלגוליה השונים, התמקדה בפועלה. זה התבטא ביצירה בלשונות יהודיות, בראש ובראשונה עברית אך גם ביידיש, אף כי היחס של הרוב המוחלט של המשכילים אל האחרונה היה שלילי והשימוש בה נכפה עליהם כדי לפנות לשכבות העממיות. כך, לדוגמא, דוד סורקין הקפיד להגדיר את עורכי 'המאסף' (1784-1797, בהפסקות) שכתבו עדיין עברית, כמשכילים. כתב-העת המרכזי הבא של יהודי גרמניה, 'שולמית' (1806-1843), היה כולו בגרמנית והפגין את ההיטמעות הלשונית. פעילותה החשובה ביותר של ההשכלה הייתה החייאת השימוש בעברית לצרכים שאינם דתיים וכתיבת ספרות ועיתונות עניפות בשפה; 'קהלת מוסר' שהוציא מנדלסון עוד ב-1755 נחשב לראשיתה של הספרות העברית המודרנית ולכתב-העת העברי המוקדם ביותר. היסטוריונים תיארו את המרחב המשכילי כרפובליקה ספרותית של קוראי פרי עטה.

שדה אחר למאמצי המשכילים היה רפורמה חינוכית. למן ייסוד "חברת חינוך נערים" ('פריישולע') בברלין ב-1778, המוסד הראשון ביהדות אשכנז שנכללו בו לימודי חול ולא רק קודש, עבור בקריאתו של נפתלי הרץ וייזל לאימוץ מודל דומה לכל במנשר 'דברי שלום ואמת' ב-1782 ועוד כהנא וכהנא, פעלו מצדדי ההשכלה להנחלת הוראה מודרנית בקרב היהודים והקימו בתי-ספר.

לבסוף, המשכילים קראו לרפורמה בארחות הציבור היהודי. אחיזה בעמדה פוליטית כזו הייתה התבחין שהבדיל בין מתעניינים סתם בדקדוק עברי ומדעים, שנפוצו במאה ה-18 (ושקיומם היה רציף עם מגמה שלא חדלה במשך המאות), לבין ראשוני המשכילים ממש, שהתגבשו כחוג בפרוסיה בשנות ה-70 וה-80 שלה. הם ביקשו סינתזה בין היהדות כפי שהתקיימה עד אז לאורח חיים מודרני. ההשקפה הבסיסית שאיחדה אותם הייתה התנגדות למבנה המסוגר של הקהילה כשריד לאפליית היהודים בימי הביניים, והערצה לשלטון האבסולוטי הריכוזי שסביבו היו אמורים כל חלקי החברה להתאחד בשוויון. קו זה חזר על עצמו בפרוסיה, גליציה ורוסיה. לגבי המענה הרצוי לתמורות הגדולות שזעזעו את החברה היהודית, אחזו נציגי התנועה בעמדת ביניים: בעוד שהאליטה הרבנית דרשה ברובה היצמדות לארחות הדורות הקודמים ולעומתה תבעו רבים אחרים היטמעות גמורה במדינה המודרנית, אנשי ההשכלה קראו למרק את אורח החיים היהודי ממה שתפשו כקלקולים שנדבקו בו במשך השנים כדי שיוכל לשרוד את המעבר לחברה חדשה ולהוסיף להתקיים בייחודו. מתוך כך נבע מה שהיה מאפיין כמעט גורף של המשכילים השונים, העוינות המשותפת שרחשו לתנועה יהודית חדשה אחרת, החסידות. זו הופיעה ככח משמעותי במקביל אליהם, וסימלה בעיני רובם ככולם את הנסיגה לנחשלות ואמונות תפלות.

ההשכלה לא החזיקה באף מדיניות אחידה אל מול האתגרים שניצבו לפתחם של היהודים. בשאלת היחס הנאות לאמנציפציה הפגינו רבים מפעיליה הססנות וחשש שזו תפגע בקיומם הנפרד של היהודים. המשכילים נתמכי-השלטון ברוסיה, לדוגמא, היו מסוייגים מהתביעות לשוויון זכויות מלא שהעלתה האינטלגנציה המתבוללת דוברת-הרוסית בערים כאודסה בימי אלכסנדר השני, קיסר רוסיה; מהלך כזה היה שם קץ גם לזכויות היתר שנהנו מהן כסוכנים של הממשלה לרפורמה בתוך הקהילות, עיסוק שרבים מהם התפרנסו ממנו ובמיוחד בארץ זו. בנוגע לדת, חבקו גילוייה השונים של ההשכלה את הרב ברוך ייטלש איש פראג מחד ואת הרדיקל האנטי-תלמודי יהושע השל שור מברודי מאידך. למרות שנמנו ביניהם פנתאיסטים, דאיסטים וכיוצא בזה, רובם אחזו בהשקפה דתית מתונה.

כל אלה הניעו היסטוריונים להדגיש את חשיבות הבידול בין התופעה המצומצמת יחסית של ההשכלה עצמה לבין תהליכים גורפים שיריביה השמרנים הפכו אותה לשם נרדף להם: תִּרבּוּת, היטמעות לשונית, התרחקות מאורח החיים המסורתי, רפורמה דתית לגווניה, הזדהות לאומית עם המדינה (רוסיפיקציה, פולוניזציה וכו') ועוד.‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוטו-השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משכילים מוקדמים

במאה ה-18 החלו להופיע בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה בודדים שהיו בקיאים בארחות העולם, במדעים ובדקדוק עברי. הם היו בגדר של תופעות מבודדות וחסרו כל מסגרת משותפת. מרוב הבחינות, לא היו שונים מהמלומדים בחוכמות החיצוניות, כמעט כולם ספרדים, שפעלו בהולנד ובקהילות אחרות והמשיכו במידת-מה את מורשת חכמי ימי הביניים, אף כי פעילות כזו הייתה חריגה בעולם האשכנזי המסוגר בהרבה. השפעת החברה הסובבת זלגה לתוך חוגים אלה במגוון דרכים, שאולי הבולטת שבהם הייתה יהודי חצר אמידים שהיו חשופים להליכות החברה הנוצרית. בין אותם פרוטו-משכילים נמנו ישראל מזמושץ', ברוך משקלוב, שלמה מחלם ומנשה מאיליה. דוגמא מובהקת יותר הייתה האסטרונום רפאל לוי, שהיה כבר מעורה יחסית בחברה. כאנשי הנאורות שפעלו אז, הפגינו מבשרים אלה התעניינות רבה במדעי הטבע, פילוסופיה וספרות. דמות מעבר בין דור זה לבין ההשכלה המאורגנת הייתה משה מנדלסון הצעיר, שהתיישב בברלין ב-1743.

פרוסיה: ברלין וקניגסברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלין, מוקד גדול של הנאורות, הייתה כר נח להפצת רעיונותיה בקרב חוג של יהודי חצר אמידים במיוחד שסביבם הסתופפו מלומדים. ב-1778 הקימו דניאל פרידלנדר ודניאל איציג את "חברת חינוך נערים", בית-הספר היהודי המודרני הראשון שהתקבל בהתלהבות בחברה הנוצרית כמיזם ברוח הנאורות. ב-1780 החלו מנדלסון וחוג אוהדיו במפעלם הגדול, "נתיבות שלום" ('הביאור'), תרגום של חמשת חומשי תורה לגרמנית בכתב עברי. חיבור זה שיקף את תיעובם ללשון הדיבור היהודית-גרמנית וכמיהתם ללמד את הציבור, שהיה רחוק מלדעת את האלף-בית הלטיני, גרמנית תקנית מחד ועברית טובה מאידך.

ההשכלה באזורים אלה התגבשה כתנועה לאחר פרסום כתב הסובלנות באימפריה הרומית הקדושה ב-1782. נפתלי הרץ וייזל קידם את השיפור במעמד היהודים במנשר "דברי שלום ואמת", בו קרא לרפורמה חינוכית מקיפה ולהשתלבות בחברה. בפרט הושפע מתנועת הרפורמה החינוכית הגרמנית, הפילנתרופיניזם.‏[2] המסה של וייזל עוררה התנגדות רבתי מגורמים שמרניים, בראשות הרבנים יחזקאל לנדא ודוד טביל הורוכוב. באותה שנה ייסד יצחק אייכל בקניגסברג את "חברת דורשי שפת עבר" והוא וחבריו החלו בהפצת כתב-העת המרכזי של ההשכלה בדור זה, המאסף. הוא שימש מוקד ובמה להפצת כתביהם בעברית, תוך המשך קידום התרבות הגרמנית בקרב הציבור היהודי הרחב. בדור שאחרי מנדלסון, שמת ב-1786, לבשו המאספים גוון רדיקלי יותר וזנחו את מתינותו ונטייתו להתרחק מעימותים. הם התנגשו עם הרבנים בפולמוס הלנת המת וקראו לשינויים רחבים בארחות הקהילה. פרידלנדר ודומיו תבעו מודרניזציה נרחבת במישור האסתטי והלשוני. הם קראו לנטישת הלבוש המסורתי, לשינוי אורח החיים ולתפילה בשפה המובנת למתפלל. המשכילים העלו אף דרישות דתיות עקרוניות, ברוח הנאורות, וחלקם היו דאיסטים, פנתאיסטים, רציונליסטים דתיים וכיוצא בזה.

ההשכלה הברלינאית איבדה במהרה מתנופתה. מגמת הטמיעה הלשונית השיגה בהרבה את תביעותיה. הצורך לפנות לציבור בעברית התייתר, ובמקביל זנחו הפטרונים העשירים את המלומדים. לאחר מלחמות נפוליאון התפוגג המרכז בפרוסיה; שפת היצירה של יהודי המרחב, כמעט מכל החוגים, הפכה לגרמנית.

דמויות מפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה מנדלסון (17291786) – פילוסוף יהודי-גרמני יליד דסאו, שחי רוב ימיו בברלין וכן בהמבורג. בעל השכלה תורנית וכללית רחבה. ניהל ויכוח על היהדות (1769) עם התאולוג הלותרני הכומר לאוואטר, ולא חדל מאז לעסוק בענייני יהדות ויהודים, ראה בתרגום התנ"ך לגרמנית גורם שיניע את היהודים לאמץ את שפת התרבות (כלומר גרמנית) במקום יידיש ויתרום להשתלבותם בחברה הכללית. שאף למצב שבו יהודים יעמיקו בנושאים נוספים פרט להשתקעות בפלפולי התלמוד, אולם חשש מהתבוללות, ולכן דגל בחינוך נפרד ליהודים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Josef Meisl, Haskalah : Geschichte der Aufklärungsbewegung unter den Juden in Russland, Berlin: C. A. Schwetschke & Sohn, c1919. (בגרמנית)
  • Shmuel Feiner and David Sorkin (eds.), New Perspectives on the Haskalah, The Littmann Library of Jewish Civilization, London and Potland, Oregon 2001 (paperback edition 2005). (
  • Shmuel Feiner, Haskalah and History, The Emergence of a Modern Jewish Historical Consciousness, Oxford & Portland, Or., The Littman Library of Jewish Civilization, 2002 (paperback edition: 2004).
  • Shmuel Feiner, The Jewish Enlightenment, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004.
  • Shmuel Feiner, Haskala - Jüdische Aufklärung, Geschichte einer kulturellen Revolution, Hildesheim, Zürich, New York: Georg Olms Verlag, 2007.
  • Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland : a history of conflict, translated by Sarah Cozens (assistant translator: Agnieszka Mirowska), Oxford Littman Library of Jewish Civilization, c2005.
  • Jacob S. Raisin, The Haskalah movement in Russia, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, c1914.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרק מתבסס בעיקר על: שמואל פיינר, Towards a Historical Definition of Haskalah,‏ בתוך: Shmuel Feiner, David Sorkin, New Perspectives on the Haskalah, Litmann, 2001. עמ' 184-219. לתובנות דומות המייצגות את הגישה 'הרביזיוניסטית' המתוארת כאן, ראו למשל, Arnold Eisen, Rethinking Modern Judaism, Uni. of Chicago Press, 1998. עמ' 3; Israel Bartal, The Jews of Eastern Europe, 1772-1881, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 96.
  2. ^ טל קוגמן, המשכילים במדעים: חינוך יהודי למדעים במרחב דובר הגרמנית בעת החדשה, הוצאת מאגנס 2013
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'תקט"ו-ה'תרמ"א - תנועת ההשכלה היהודית