ריבוע חפירה

ריבוע חפירה הוא יחידת החפירה הבסיסית שבה חושפים שטח בחפירה ארכאולוגית, וגודלו לרוב 5 על 5 מטרים.

ריבוע חפירה הינו כלי לביצוע חפירה תקינה, יעילה ונכונה מבחינה מחקרית ברוב סוגי האתרים הארכאולוגים, שכן הוא מאפשר בקרה על שטח החפירה, עומק החפירה, מיפוי ורישום ממצאים. כל ריבוע מקוטלג בפני עצמו על מנת שניתן יהיה לקשר את הממצאים שנחשפו בו, ורשימת הלוקוסים שלו לנקודה מדוייקת במרחב. שיטת הריבועים מאפשרת שילוב של חשיפה נרחבת של האתר ושימור הסטרטיגרפיה שלו ע"י השארת "באנקטים" המהווים חתך צד לשטח החפירה. עם סיום חפירת הריבוע ותיעוד הסטרטיגרפיה האנכית, מוסרות לעיתים המחיצות על מנת לחשוף בשלמותן רצפות פסיפס, ארכיטקטורה וממצאים מיוחדים. בחפירות של אתרים פרהיסטורים, נעשה שימוש בריבועים של 1 על 1 מטר עם חלוקה פנימית נוספת של 0.5 על 0.5 מטר, שכן בחפירות מסוג זה יש משמעות מיוחדת לסטרטיגרפיה ומיקום במרחב.

היסטוריה

את שיטת הריבועים פיתח סיר רוברט אריק מורטימר ווילר בשנות ה-30 ובשנות ה-40 של המאה ה-20. מורטימר מילר היה בריגדיר גנרל בצבא הוד מלכותה, והביא עימו למקצוע שיטות עבודה דייקניות. שיטת הריבועים שוכללה ע"י קתלין קניון בחפירותיה ביריחו בשנות ה-50. בשיטה זו השתמשו באופן נרחב ובקנה מידה גדול לראשונה בארץ בחפירת אתרים בסביבת באר שבע, ביר א-ספאדי וביר אבו מטר ע"י ז'אן פרו.

שיטת עבודה

לפני ביצוע חפירה באתר וסימון הריבועים בשטח, נמדדים נקודות הציון של ארבע פינותיו. המדידה נעשית ע"י מכשירי מדינה שונים כגון GPS או תאודוליט, והוא מתבסס על רשת קואורדינטות קיימת, לרוב בארץ משתמשים ברשת ישראל החדשה (ITM). בעבר היו מקרים בהן יוצרה רשת מקומית לכל אתר בהתחשב בתנאים טופוגרפים או ארכיטקטונים פרטניים. אך דבר זה יצר בעיות של מספור הריבועים בעת פתיחת ריבועים חדשים או הרחבת שטח החפירה בכיוון לא צפוי, וכך יכלו להיווצר מספרים שליליים או אנכרוניסטים עם יתר ריבועי החפירה. בעיה נוספת צצה בעת חפירה חוזרת באתר וניסיון שחזור הרשת המקורית בתנאי שטח שהשתנו מסחף ובליה. בשיטת המיפוי של רשת ITM, כל הארץ הינה יחידה אחת, וישנה יכולת לקשר מרחבית בין כל ריבוע וריבוע. סימון הריבועים בשטח נעשה ע"י קביעת יתדות בפינות הריבועים, לרוב במרחקים של 5 מטר האחד מהשני על פני מישור אופקי, אם כי יש חפירות בהן מרחק זה קטן יותר. בתוך הריבוע נמדד ריבוע נוסף פנימי, אשר צלעותיו נמצאות במרחק מסויים מצלעות הריבוע הגדול, לרוב 0.25 מטר או 0.5 מטר. ריבוע זה, בגודל 4.5 על 4.5 מטר, או 4 על 4 מטר, מסומן ע"י סרט או שרוך והוא מהווה את אזור החפירה בפועל. השטח הנותר מחוץ לריבועים הוא ה"בנקט" המאפשר תיעוד סטרטיגרפיה ומעבר של אנשים וציוד בשטח החפירה.

ביקורת על השיטה

אף על פי שהשיטה מאפשרת חשיפה נרחבת של האתר על ידי בחירה סלקטיבית של ריבועים לחפירה, היא אינה חושפת את כל הממצאים. במקרים בהם רוחב המחיצות הוא מטר, עלול הדבר להוביל לאי הבחנה בקירות. בנוסף, פיתוח אמצעי מדידה חדשים מאפשרים מדידה מדוייקת של פריט במרחב ולכן אין צורך להותיר חתך אנכי בסמוך לו. שיטה זו גוזלת זמן רב שכן היא כרוכה בחשיפה של ריבועים רבים בדיוק וסדר רב, וכך אינה מאפשר חפירה נרחבת של אזור. כמו כן, היא הרסנית ואינה מאפשר ביצוע חפירה חוזרת בנקודה שנחפרה. בעיה נוספת בשיטה זו בולטת במיוחד בתלים בעלי מימד אנכי משמעותי, שטח הריבוע מצטמצם עם התקדמות החפירה בשל חשפית פרטים ארכיטקטונים או בשל סיבות בטיחותיות, דבר שמצמצם עוד יותר את השטח הנחשף בפועל.

ראו גם

• חפירה ארכאולוגית
• חתך ארכאולוגי
• סטרטיגרפיה

לקריאה נוספת

• Colin Renfrew & Paul Bahn, Arcaeology - Theories, Methods, and Practice. Thames & Hudson, New York, 2008.

קישורים חיצוניים

• סכימה של ריבוע חפירה בתוך רשת