בן פקועה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־02:31, 4 בדצמבר 2012

בהלכה היהודית, בן פקועה הוא עובר שנמצא בבטן הבהמה לאחר שחיטתה. בתורה נאמר: "וכל בהמה המפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו"^[1]. מהמילה 'בבהמה', דרשו חז"ל, שהעובר הנמצא בתוך הבהמה השחוטה, מותר באכילה כחלק מגופה של אימו, ואינו צריך שחיטה נוספת על שחיטת אמו.

הביטוי "בן פקועה", נקבע מכיוון שהעובר יצא לאחר שהתפקעה בטנה של אימו.

על פי המדרש, טעות זו קרתה ליוסף שהוציא דיבה על אחיו בזה שאמר לאביו שהם אכלו "אבר מן החי", אך באמת היה זה בן פקועה.

תנאי ההיתר

כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, הכל מודים ששחיטתה התירה אותו. כמו כן, אם העובר בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, היתרו מוסכם, אפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו התנאים האם הותר או לא. לדעת רבי מאיר, עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר^[2]. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי חֶלבו של העובר, וגיד הנשה שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו^[3]. מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן^[4]. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה.

גם לדעת חכמים המתירים עובר חי שנשלמה התפתחותו, ייושם ההיתר בפועל רק במקרה שהעובר לא הספיק לעמוד על רגליו על גבי הקרקע, לפני שהומת. אבל אם הולד עמד על רגליו לאחר שהוציאו אותו מבטן אמו, ישנה חובה לשוחטו, משום מראית עין - שלא יטעה הרואה ויאמר, שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה. דין זה הוא תקנת חכמים, ואינו חיוב שחיטה מן התורה.

דינים נוספים

כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור דם. איסור זה נוהג אף בעובר ללא חילוק^[5]. אמנם, האמוראים נחלקו האם איסורו של דם זה חמור ככל דם, ויהיה עליו עונש כרת; זו דעת רבי יוחנן. או שאיסורו קל יותר, ולא יהיה בו עונש זה; כדעת ריש לקיש.

בגמרא נשנו עוד דינים רבים הנוגעים למצבו יוצא הדופן של העובר, וכמה מחלוקות יסודיות נאמרו בעניינים אלו. הנושאים המדוברים כוללים, בין היתר, דין החֶלב של העובר אם נתלש ממנו ועודו במעי אמו; דינו של עובר זה לגבי פדיון פטר חמור (האם הוא נחשב שה שניתן לפדות בו); ועוד נידונים רבים נוספים.

ראו גם

אבר היוצא

קישורים חיצוניים

בן פקועה באתר דעת.

הערות שוליים

^ ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ו'.
^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ד, עמוד א'.
^ רש"י שם.
^ זו דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ם (שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות קדושה.משנה תורה לרמב"ם, הלכות קדושה, פרק מאכלות אסורו"ת, הלכות ז'–ג'), אוסר את חלבו וגידו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.
^ בבלי שם.

[1] ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ו'.

[2] תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ד, עמוד א'.

[3] רש"י שם.

[4] זו דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ם (שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות קדושה.משנה תורה לרמב"ם, הלכות קדושה, פרק מאכלות אסורו"ת, הלכות ז'–ג'), אוסר את חלבו וגידו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.

[5] בבלי שם.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-ב[[הלכה]] היהודית, '''בן פקועה''' הוא עובר שנמצא בבטן הבהמה לאחר [[שחיטה|שחיטתה]]. בתורה נאמר: "וכל בהמה המפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות [[מעלי גרה|מעלת גרה]] בבהמה אותה תאכלו"{{הערה|{{תנ"ך|דברים|יד|ו}}.}}. מהמילה 'בבהמה', דרשו [[חז"ל]], שהעובר הנמצא במעי הבהמה השחוטה, מותר באכילה כחלק מגופה של אימו, ואינו צריך שחיטה נוספת על שחיטת אמו.
+ב[[הלכה]] היהודית, '''בן פקועה''' הוא עובר שנמצא בבטן הבהמה לאחר [[שחיטה|שחיטתה]]. בתורה נאמר: "וכל בהמה המפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות [[מעלי גרה|מעלת גרה]] בבהמה אותה תאכלו"{{הערה|{{תנ"ך|דברים|יד|ו}}.}}. מהמילה 'בבהמה', דרשו [[חז"ל]], שהעובר הנמצא בתוך הבהמה השחוטה, מותר באכילה כחלק מגופה של אימו, ואינו צריך שחיטה נוספת על שחיטת אמו.
 הביטוי "בן פקועה", נקבע מכיוון שהעובר יצא לאחר שהתפקעה בטנה של אימו.
-אמנם, אם הולד מסוגל לעמוד על רגליו מיד לאחר שהוציאו אותו מבטן אימו, חכמים חייבו לשוחטו, משום [[מראית עין]] - שלא יטעו ויאמרו שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה.
 על פי המדרש, טעות זו קרתה ל[[יוסף]] שהוציא [[דיני לשון הרע|דיבה]] על אחיו בזה שאמר לאביו שהם אכלו "[[אבר מן החי]]", אך באמת היה זה בן פקועה.
+==תנאי ההיתר==
+כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, הכל מודים ששחיטתה התירה אותו. כמו כן, אם העובר בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, היתרו מוסכם, אפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו ה[[תנאים]] האם הותר או לא. לדעת [[רבי מאיר]], עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר{{הערה|{{בבלי|חולין|עד|א}}.}}. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי [[איסור אכילת חלב|חֶלבו]] של העובר, ו[[גיד הנשה]] שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו{{הערה|[[רש"י]] שם.}}. מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן{{הערה|זו דעת רוב הראשונים. אמנם ה[[רמב"ם]] ({{רמב"ם|קדושה|מאכלות אסורות|ז|ג}}), אוסר את חלבו וגידו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.}}. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה.
+גם לדעת חכמים המתירים עובר חי שנשלמה התפתחותו, ייושם ההיתר בפועל רק במקרה שהעובר לא הספיק לעמוד על רגליו על גבי הקרקע, לפני שהומת. אבל אם הולד עמד על רגליו לאחר שהוציאו אותו מבטן אמו, ישנה חובה לשוחטו, משום [[מראית עין]] - שלא יטעה הרואה ויאמר, שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה. דין זה הוא תקנת חכמים, ואינו חיוב שחיטה מן התורה.
 ==דינים נוספים==
+כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור [[דם]]. איסור זה נוהג אף בעובר ללא חילוק{{הערה|בבלי שם.}}. אמנם, ה[[אמוראים]] נחלקו האם איסורו של דם זה חמור ככל דם, ויהיה עליו עונש [[כרת]]; זו דעת [[רבי יוחנן]]. או שאיסורו קל יותר, ולא יהיה בו עונש זה; כדעת [[ריש לקיש]].
-תנאי המשנה נחלקו, בקשר ל[[איסור אכילת חלב|חֵלֶב]] ו[[דם]] של הבן פקועה. לפי [[רבי יהודה]], חלבו (ויש אומרים{{הערה|[[ריש לקיש]] ב{{בבלי|חולין|עד|ב}}. החולק עליו הוא [[רבי יוחנן]].}} אף דמו) של הבן פקועה מותר, אבל [[גיד הנשה]] שלו אסור, ולפי רבי מאיר, ההפך הוא הנכון; חלבו (ודמו) של הבן פקועה אסור, אבל [[גיד הנשה]] שלו מותר.
+בגמרא נשנו עוד דינים רבים הנוגעים למצבו יוצא הדופן של העובר, וכמה מחלוקות יסודיות נאמרו בעניינים אלו. הנושאים המדוברים כוללים, בין היתר, דין החֶלב של העובר אם נתלש ממנו ועודו במעי אמו; דינו של עובר זה לגבי [[פדיון פטר חמור]] (האם הוא נחשב שה שניתן לפדות בו); ועוד נידונים רבים נוספים.
-[[רבי יוחנן]] ו[[ריש לקיש]] נחלקו, בנוגע לחֵלֶב של בן פקועה שכלו לו חדשיו, האם גם חלב כזה מותר. לפי רבי יוחנן, התורה חייבה על חלב של בעל חיים בן תשעה חודשים, ובכך הוא נחשב לבעל חיים עצמאי, ולפי ריש לקיש רק כאשר העובר יוצא לאוויר העולם הוא נחשב לבעל חיים עצמאי{{הערה|{{בבלי|חולין|עה|א}}.}}. ה[[רמב"ם]]{{הערה|{{רמב"ם|מאכלות אסורות|ז|ד}}.}} פוסק כרבי יוחנן.
-בין אחרוני ה[[אמוראים]], [[מר זוטרא]] ו[[רב אשי]] ישנה מחלוקת יסודית, האם מכיוון שהתורה מתירה בן פקועה בשחיטת אמו, ניתן לומר שבכך החשיבה התורה את הבן פקועה ואמו כגוף אחד או לא. מחלוקת זו נוגעת בנושאים מגוונים, כמו [[פדיון פטר חמור]], - האם ניתן לפדות חמור בשה שהוא בן פקועה, [[הכשר לקבל טומאה]] - האם הוא זקוק להכשר נפרד, ועוד.
 ==ראו גם ==
 * [[אבר היוצא]]