רועה צאן – הבדלי גרסאות
רועה ראשון |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Rumunia_5806.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רועה וצאנו ב[[רומניה]]]] |
[[תמונה:Rumunia_5806.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רועה וצאנו ב[[רומניה]]]] |
||
[[File:William-Adolphe Bouguereau - The Little Shepherdess - Google Art Project.jpg|thumb|250px|ציור של רועה משנת 1889]] |
|||
{{מפנה|רועה}} |
{{מפנה|רועה}} |
||
'''רועה צאן''' הוא אדם המטפל ב[[צאן]] ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות ב[[כלב רועים]], בשטחי ה[[מרעה]], ב[[אחו]] הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו. |
'''רועה צאן''' הוא אדם המטפל ב[[צאן]] ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות ב[[כלב רועים]], בשטחי ה[[מרעה]], ב[[אחו]] הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו. |
||
גרסה מ־15:46, 19 ביולי 2014
רועה צאן הוא אדם המטפל בצאן ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות בכלב רועים, בשטחי המרעה, באחו הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו.
רעיית צאן היא אחד המקצועות העתיקים ביותר, וקיימים רועים גם בחברות רועים-נוודים (שלא עברו לחברה חקלאית). ידוע כי רועים היו קיימים באסיה הקטנה לפני כ-10,000 שנה. כבשים גודלו לשם שימוש בחלב, בבשרן ובצמר שלהן. דפוסי מרעה התקדמו והתפשטו במרחבי אירואסיה במהלך האלף הרביעי לפני הספירה.
רעיית צאן כמקצוע מתוארת גם בתנ"ך ובייחוד בתורה. כינויים נוספים לרועי צאן בתנ"ך: אביר, אדיר - הרועה הממונה על עדר גדול שמועסקים בו רועים אחדים ("דואג האדומי, אביר הרועים אשר לשאול", שמואל א, כ"א 8), ונוקד - בעל עדרים (מישע מלך מואב, מלכים ב, ג' 4). הרועה הראשון המוזכר הינו הבל. כרועים שימשו בני משפחה (כגון יעקב ומשה), צעירי המשפחה (דוד) ובנות המשפחה (רחל ובנות יתרו). יעקב שימש כרועה מקצועי ואף קיבל משכורת על עבודתו (בראשית ל"א 39-41). לאנשים עשירים, בעלי עדרים גדולים, היו גם רועים שכירים, כמו הרועים של לוט ואברם (בראשית י"ג 7) ורועי נבל הכרמלי (שמואל א, כ"ה 2, 7). הרועים התמודדו עם סכנות רבות, כפי שמתאר דוד את מעשי גבורתו לפני שאול (שמואל א, י"ז 34-36), וכפי שעולה מתהלים כ"ג 4. חג הרועים הוא חג הגֵּז (שמואל א, כ"ה 2-3, שמואל ב, י" 23-24).
החוק המקראי מתייחס לרועה שכיר, השומר על עדרי אחרים. אם התרשל הרועה בשמירה - ישלם לבעלים, אך אם השה נטרף - והרועה מביא שריד מבעל החיים כעדות והוכחה לכך שנטרף, הוא פטור מתשלום (שמות כ"ב 9-12), כפי שמתואר גם בעמוס ג' 12.
המקרא מראה שמנהיגים אחדים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: משה ("ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו", שמות ג' 1), דוד (שמואל א, ט"ז 11, 19; י"ז 15, 34), עמוס הנביא ("אשר היה בנוקדים מתקוע", עמוס א' 1; ז' 15) ואחרים. בשירה המקראית נמשלו יחסי ה' ועמו ליחסי רועה ועדרו: "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני..." (תהלים כ"ג 1-2), "כרועה עדרו ירעה" (ישעיה מ' 11). בהשאלה, הרועה הוא השליט, המושל, המנהיג: "אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (שמואל ב, ה' 2); "כה אמר ה' על הרועים הרועים את עמי: אתם הפיצותם את צאני..." (ירמיהו כ"ג 1-4; ויחזקאל ל"ד 1-16).
