פרשת ארטן

פרשת אָרָטֶן (או מקרה אָרָטֶן; נכתב גם אראטין, אראטען; בלועזית: Araten) היא פרשת התנצרותה של נערה יהודייה ממשפחה מבוססת שהשתייכה לחסידות גור מהעיר קרקוב שבגליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, שזעזעה את הקהילה היהודית בתחילת המאה ה-20.

בבוקר ה-1 בינואר 1900 נעלמה מיכָלינה אָרָטֶן, בתם הבכורה של צביה וישראל ארטן. במהרה התברר שהיא נמצאת במנזר פולני סמוך וזמן קצר לאחר מכן היא התנצרה. האב, ישראל ארטן, פעל בצורה נמרצת להשיבה הביתה זאת באמצעות המשטרה המקומית ופנייה למחוקקים ושרים בממשלה האוסטרו-הונגרית. המאמץ הגיע לשיאו בשתי פגישות של ארטן עם הקיסר פרנץ יוזף בווינה ובמכתב שנשלח על ידי האב לאפיפיור.

שתי הטענות העיקריות של האב היו שהנערה הייתה מתחת לגיל 14 ולפיכך הסמכות עליה עדיין נתונה בידי ההורים וכמו כן שהנערה נחטפה ולא הגיע למנזר מרצונה החופשי. המשטרה המקומית שחקרה את העניין הגיע למסקנה המגובה בעדויות רבות שמיכלינה הייתה כבר בת 15 (ומאורסת) ושהלכה לכנסייה מרצונה החופשי. אחת העדויות הייתה של רופא, קצין בצבא האוסטרו-הונגרי, שעימו היה למיכלינה קשר בחודשים שלפני הפרשה (לא רומנטי) ובו סיפרה לו על הסבל שלה בבית הוריה.

מיכלינה הועברה לבלגיה ונישאה 4 שנים לאחר מכן, בשנת 1904 לפולני ממוצא אריסטוקרטי בפוזנן. האב, פגש פעם אחת את בתו, בשנת 1905, לאחר שכבר הייתה אמא לבן, לימים רופא פולני, חלוץ השתלות הלב בפולין.

הפרשה העסיקה רבות את העיתונות היהודית של התקופה והדיה הגיעו גם לנויה פרייה פרסה ולטיימס הלונדוני, העיתון החשוב בעולם באותה עת. הכינוי "מקרה ארטן" (או "מעשה ארטן") בעיתונות היהודית הפך שם כללי לציון מקרים של בנות יהודיות העוזבות את בית הוריהן ומתנצרות. מעל דפי העיתונים תלו רבים מקרה זה ודומיו בחינוך לקוי או חסר של הבנות היהודיות, ובפרט אצל החרדים. הפרשת עוררה פולמוס לגבי החינוך הפולני הרחב שאותו קיבלו הבנות היהודיות, לעומת החינוך התורני הדל בגלל האיסור ללמד בנות תורה. בכך היא תרמה להקמת בתי הספר של "בית יעקב" בראשות שרה שנירר.

לקראת סוף חייה נפגש אחיה עם אחד מקרובי משפחתה של בעלה של מיכלינה, וכך נוצר קשר בין בינם, מיכלינה ביקרה בארץ, ולאחר מכאן קבעה את דירתה בארץ אצל אחיה. אביה ישראל ארטן לא זכה לראותה חוזרת לחיק משפחתה. מיכלינה נפטרה בשנת 1969.

הפרשה מתוארת בהרחבה בספר "מיכלינה בת ישראל" שכתבה רחל סַרְנָה-ארטן, גיסתה. הספר ראה אור במקור באנגלית (Michalina: daughter of Israel, ירושלים: הוצאת עם ישראל חי, 1986). בשנת 1989 יצא הספר בתרגום לעברית מאת אחותה, אביבה סרנה-סגל (ירושלים: ראובן מס).

לפי הערכות, הפרשה שימשה מקור השראה לנובלה של ש"י עגנון "תהִלה".

בשם "פרשת ארטן" כונתה גם פרשה אחרת שנגעה לסכסוך על קרקעות בפתח תקווה שהיו בבעלותו של אברהם ברוך ארטן (בנו של ישראל ארטן) בסוף קיץ תרצ"ב (1932).

קישורים חיצוניים

סקירת הפרשה בעיתונות העברית של התקופה:

• בתפוצות ישראל, הצפירה, 15 בפברואר 1900
• בחוץ לארצנו, המליץ, 28 בפברואר 1900
• נפוּצות יהודה: קראקא; לבוב, המגיד, 1 במרץ 1900
• בחו"ל, הצפירה, 6 במרץ 1900
• בחוץ לארצנו, המליץ, 9 במרץ 1900
• נפוּצות יהודה: קראקא, המגיד, 15 במרץ 1900
• זבדי, בחוץ לארצנו: מכתבים מווינא, המליץ, 26 באפריל 1900
• נפוּצות יהודה: קראקא, המגיד, 3 במאי 1900
• על המצפה, קול מחזיקי הדת, 4 במאי 1900
• בחוץ לארצנו, המליץ, 6 במאי 1900
• בחוץ לארצנו: לבוב (גאליציא), המליץ, 14 במאי 1900
• חדשות בישראל, הצבי, 17 במאי 1900
• על המצפה, קול מחזיקי הדת, 18 במאי 1900
• מאיר הארטיגר, מכתבים מרומניא: קולודזובקא: מכתב ישראל אראטין, הצפירה, 7 ביוני 1900
• בחו"ל, הצפירה, 20 בספטמבר 1900: מכתב האם, צביה ארטן, שהתפרסם בעיתון הפולני "Słowo Polskie"
• בחוץ לארצנו, המליץ, 8 באפריל 1901

ובעיתונות היהודית הגרמנית:

• Der Fall Araten, Die Welt, 16 (19.4.1900), S. 6
• Vereinsnachrichten: Wien, Die Welt, 22 (1.6.1900), S. 11.
• Der Fall Araten, Die Welt, 23 (8.6.1900), S. 7-8.
• Wien, Im deutschen Reich, 10 (Oktober 1900), S. 542.
• Krakau, Die Welt, 40 (5.10.1900), S. 7. (מכתב האם צביה)