פוסט-בופ – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־15:33, 6 באוקטובר 2020

הפוסט-בופ הוא הסגנון המרכזי של הג'אז בשנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60. הזרם צמח מתוך המורשת האדירה שהנחיל הסקספוניסט צ'ארלי פארקר, הבי בופ, ומכאן שמו - פוסט-בופ (בעברית, אחרי או מעבר לבופ).

בשנות ה-50 התחושה בקרב עולם המוזיקה הייתה שהביבופ של פארקר המבוסס לרוב על אותו מהלך הרמוני, מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריתמיות וצלילי מתח דומים, מוצה עד תומו. באותו זמן הביבופ כבר היה בתהליך דעיכה עמוק, כאשר הסגנון השלט בג'אז היה ההארד-בופ שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מגוספל ובלוז. מוזיקאים רבים, ביניהם מיילס דייוויס, ויין שורטר, ביל אוונס ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי - במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הביבופ.

עידן הפוסט בופ התברך גם במגוון עצום של מוזיקאים צעירים מוכשרים באופן יוצא דופן, כאשר ביניהם רון קרטר, קית' ג'ארט, הרבי הנקוק, ויין שורטר, צ'יק קוריאה, וכן מוזיקאים אירופאים - פלה דניאלסון, מישל פטרוצ'יאני ועוד.

הזרם החדש והמהפכני היווה פתיחת דלת ל"פורענות" מוזיקלית שלא הייתה מתאפשרת בלעדיו. ניסיונות מוזקליים שהתפתחו לסגנונות של ממש - הפרי ג'אז, פיוז'ן, פרוגרסיב ביג בנד, ג'אז אוונגארד ועוד.

ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-ה'''פוסט-בופ''' הוא הסגנון המרכזי של ה[[ג'אז]] ב[[שנות ה-50]] המאוחרות ו[[שנות ה-60]]. הזרם צמח מתוך המורשת האדירה שהנחיל הסקספוניסט [[צ'ארלי פרקר]], ה[[בי בופ]], ומכאן שמו - פוסט-בופ (בעברית, אחרי או מעבר לבופ).
+ה'''פוסט-בופ''' הוא הסגנון המרכזי של ה[[ג'אז]] ב[[שנות ה-50]] המאוחרות ו[[שנות ה-60]]. הזרם צמח מתוך המורשת האדירה שהנחיל הסקספוניסט [[צ'ארלי פארקר]], ה[[בי בופ]], ומכאן שמו - פוסט-בופ (בעברית, אחרי או מעבר לבופ).
-בשנות ה-50 התחושה בקרב עולם ה[[מוזיקה]] הייתה שהביבופ של פרקר המבוסס לרוב על אותו מהלך [[הרמוניה|הרמוני]], מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריתמיות וצלילי מתח דומים, מוצה עד תומו. באותו זמן הביבופ כבר היה בתהליך דעיכה עמוק, כאשר הסגנון השלט בג'אז היה ה[[הארד-בופ]] שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מ[[גוספל]] ו[[בלוז]]. מוזיקאים רבים, ביניהם [[מיילס דייוויס]], [[ווין שורטר]], [[ביל אוואנס]] ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי - במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הביבופ.
+בשנות ה-50 התחושה בקרב עולם ה[[מוזיקה]] הייתה שהביבופ של פארקר המבוסס לרוב על אותו מהלך [[הרמוניה|הרמוני]], מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריתמיות וצלילי מתח דומים, מוצה עד תומו. באותו זמן הביבופ כבר היה בתהליך דעיכה עמוק, כאשר הסגנון השלט בג'אז היה ה[[הארד-בופ]] שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מ[[גוספל]] ו[[בלוז]]. מוזיקאים רבים, ביניהם [[מיילס דייוויס]], [[ויין שורטר]], [[ביל אוונס]] ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי - במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הביבופ.
-עידן הפוסט בופ התברך גם במגוון עצום של מוזיקאים צעירים מוכשרים באופן יוצא דופן, כאשר ביניהם [[רון קרטר]], [[קית' ג'ארת]], [[הרבי הנקוק]], ווין שורטר, [[צ'יק קוריאה]], וכן מוזיקאים אירופאים - [[פלה דניאלסון]], [[מישל פטרוצ'יאני]] ועוד.
+עידן הפוסט בופ התברך גם במגוון עצום של מוזיקאים צעירים מוכשרים באופן יוצא דופן, כאשר ביניהם [[רון קרטר]], [[קית' ג'ארט]], [[הרבי הנקוק]], [[ויין שורטר]], [[צ'יק קוריאה]], וכן מוזיקאים אירופאים - [[פלה דניאלסון]], [[מישל פטרוצ'יאני]] ועוד.
 הזרם החדש והמהפכני היווה פתיחת דלת ל"פורענות" מוזיקלית שלא הייתה מתאפשרת בלעדיו. ניסיונות מוזקליים שהתפתחו לסגנונות של ממש - ה[[פרי ג'אז]], [[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז'ן]], [[פרוגרסיב ביג בנד]], [[ג'אז אוונגארד]] ועוד.