מלחמת האזרחים בתימן (1994)
 | ||||||||||||||
| צפון תימן (בכתום) והרפובליקה הדמוקרטית של תימן (באדום) בשנת 1994 | ||||||||||||||
| תאריכים | 4 במאי 1994 – 7 ביולי 1994 (65 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מלחמת האזרחים של צפון תימן | |||||||||||||
| קרב אחרי | מלחמת האזרחים השלישית בתימן | |||||||||||||
| מקום | תימן | |||||||||||||
| עילה | איחוד תימן, מחלוקות בין הצפון לדרום בתימן | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הכוחות המזוינים של תימן | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מלחמת האזרחים בתימן הייתה מלחמת אזרחים קצרה בתימן, לאחר איחוד תימן ב-1990, בין כוחות הצפון התומך באיחוד המדינה לבין דרום תימן הבדלני בעל האוריינטציה הסוציאליסטית. המלחמה הסתיימה בתבוסת הכוחות המזוינים הדרומיים, לאיחוד מחדש של תימן, ולהגליית מנהיגים רבים של המפלגה הסוציאליסטית התימנית (YSP) ובדלנים אחרים.
במלחמה נהרגו אלפי תימנים, בהם אזרחים רבים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרום תימן הייתה שקועה בשתי מלחמות אזרחים שהובילו לשינויים במשטר במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20. כתוצאה מכך החלו מהלכים רציניים לקראת פיוס ואיחוד שתי המדינות. בדצמבר 1989 חתמו שני הנשיאים על טיוטת חוקה והסכימו ללוח הזמנים של כשנה לאיחוד.[1]
התמיכה באיחוד הייתה משמעותית בדרום, אך נתקלה בהתנגדות האחים המוסלמים בשל הסעיף החוקתי החדש שהפך את השריעה האיסלאמית ל"מקור החקיקה העיקרי" ולא למקור היחיד. בסופו של דבר הפרלמנט אישר את החוקה, והרפובליקה של תימן הוכרזה ב-22 במאי 1990[2] כאשר עלי עבדאללה סאלח הפך לנשיא ועלי סאלם אל-בייד לסגנו. תימן קיימה את הבחירות לפרלמנט לראשונה ב-27 באפריל 1993. מפלגתו של עלי סלים אל-בייד (אנ'), נשיא דרום תימן לשעבר, זכתה רק ב-54 מתוך 301 מושבי הפרלמנט, ואילו מפלגת נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח השיגה כ-122 מושבים והברית הצפון-אסלאמית-שבטית, ״אל-איסלה״, השיגה כ-62 מושבים. סאלח, ביד ואטאס שמרו על תפקידיהם, אך המנהיג של האיסלאמיסטים, השייח׳ עבדאללה בן חוסיין אל-אחמר, הפך ליושב ראש הפרלמנט. המצב בפרלמנט יצר חוסר יציבות פרלמנטרית ופוליטית.[1]
היחסים בין סאלח לפוליטיקאים שמאליים רבים התחממו בשנים שלאחר מכן. הנשיא החל בסופו של דבר לגייס אסלאמיסטים על מנת להחליש את מתנגדיו, ואפשר להם להפגין נוכחות במדינה. כתוצאה מכך חיסלו ג'יהאדיסטים כמה פעילים קומוניסטים מהדרום.
סגן הנשיא עלי סאלם אל בייד נסוג לעדן באוגוסט 1993 ואמר כי לא יחזור לממשלה עד שתתמודד עם טענותיו בנוגע למצב הפוליטי. טענות אלו כללו אלימות מהצפון כנגד המפלגה הסוציאליסטית התימנית שלו. המשא ומתן לסיום המשבר הפוליטי התארך לשנת 1994. ממשלתו של ראש הממשלה חיידר אבו בכר אל-אטאס, ראש ממשלת דרום תימן לשעבר, הפכה ללא יעילה בגלל המשבר.
הסכם בין מנהיגי צפון לדרום נחתם בעמאן שבירדן ב-20 בפברואר 1994, אך לא יכול היה לעצור את המשבר. במהלך המתיחות, צבאות הצפון והדרום (שמעולם לא השתלבו לצבא אחד) התכנסו בגבולותיהם המקוריים.[3]
מהלך האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 באפריל פרץ קרב טנקים גדול בעמרן, בסמוך לצנעא. שני הצדדים האשימו את הצד השני בפרוץ האלימות. ב-4 במאי הפציץ חיל האוויר הדרומי את סאנה ואזורים אחרים בצפון. כתגובה, חיל האוויר הצפוני הפציץ בעדן. הנשיא סאלח הכריז על מצב חירום של כ-30 יום, ואזרחים זרים החלו להתפנות מהמדינה.[4] סגן הנשיא אל-בייד הודח רשמית. דרום תימן ירתה גם טילי סקאד לסאנה והרגה עשרות אזרחים.[5] ראש הממשלה חיידר אבו בכר אל-אטאס הודח ב-10 במאי לאחר שפנה לכוחות חיצוניים בבקשה שיסייעו לסיום המלחמה.
מנהיגי הדרום התפרשו והכריזו על הרפובליקה הדמוקרטית של תימן (DRY) ב-21 במאי 1994.[6] סאלח הגיב בקריאה לאיסלאמיסטים לתמוך בכוחות הצפון.
אף ממשלה בינלאומית לא הכירה במורדים מהדרום. באמצע מאי החלו כוחות הצפון להתקדם לעבר עדן. עיר המפתח אתאק, שאפשרה גישה לשדות הנפט במדינה, נכבשה ב-24 במאי.[7] במקביל, מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 924 שקראה להפסיק את הלחימה. הפסקת אש נקבעה ב-6 ביוני, אך ארכה שש שעות בלבד. שיחות מקבילות לסיום הלחימה בקהיר קרסו גם כן.[4] כוחות הצפון וכוחות ג'יהאדיסטים בהנהגת טאריק אל פאדלי נכנסו לעדן ב-4 ביולי, וסיימו למעשה את המלחמה. לאחר נפילת עדן התמוטטה מרבית ההתנגדות ומנהיגיה הצבאיים והפוליטיים של דרום הדרום גלו מהמדינה.
באופן כללי, מלחמת האזרחים הייתה סכסוך קצר ואגרסיבי. כמעט כל הלחימה התרחשה בדרום המדינה, למרות התקפות אוויר וטילים כנגד ערים ומתקנים מרכזיים בצפון. תושבי הדרום חיפשו תמיכה ממדינות שכנות וייתכן שקיבלו סיוע צבאי מועט מערב הסעודית ועומאן, שחשו מאוימות על ידי תימן המאוחדת.[2] ארצות הברית קראה שוב ושוב להפסקת אש ולחזור לשולחן המשא ומתן. ניסיונות שונים, כולל שליח מיוחד של האו"ם ורוסיה, לא הצליחו להגיע להפסקת אש קבועה.
לאחר המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המרד לנשיא סאלח הייתה שליטה על כל תימן. הוכרזה חנינה כללית, למעט 16 דמויות מרכזיות מדרום.
אף על פי שמספר תאים פוליטיים ובדלתיים המשיכו לפעול גם לאחר המלחמה, לא הייתה להם השפעה בפועל. הנשיא עלי עבדאללה סאלח נבחר על ידי הפרלמנט ב-1 באוקטובר 1994 לכהונה בת 5 שנים. עם זאת, הוא נשאר בתפקידו עד שנת 2012.
החל משנת 2007, פועלות בדרום המדינה קבוצות בדלניות הקוראות להיפרד מהצפון. קבוצות אלו אף הובילו למספר אירועים אלימים בתימן.[8]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 North and South Yemen: Lead-up to the Break-up באתר WRMEA, 10 April 2018
- ^ 1 2 Jamal S. al-Suwaidi, ed. (1995). The Yemeni War of 1994: Causes and Consequences. Emirates Center for Strategic Studies and Research. ISBN 0863563007.
- ^ "Yemen timeline". 4 בדצמבר 2017. נבדק ב-10 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 The Middle East and North Africa, 2004, p. 1221
- ^ "Five Scuds fired at Yemeni capital as war worsens – The Guardian, 7 April 1994". אורכב מ-המקור ב-2009-05-12. נבדק ב-2009-03-09.
- ^ Storrs, dahlia designs – Sarah. "Yemeni Community Association". www.yca-sandwell.org.uk. נבדק ב-10 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "North Yemeni Troops Seize Oil Field Center; Region Controls Country's Chief Resource | Article from The Washington Post | HighBeam Research". אורכב מ-המקור ב-2012-10-25. נבדק ב-2009-03-09.
- ^ "Policemen killed in south Yemen in clash with rebels". News. UK: BBC. 2010-03-01.
