איחוד תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צפון תימן (בכתום) ודרום תימן (בכחול) לפני 1990

איחוד תימןערבית: الوحدة اليمنية; תעתיק מדויק: אלוחדת אלימניה) התרחש ב-22 במאי 1990, כאשר הפכו צפון תימן ודרום תימן למדינה אחת - הרפובליקה של תימן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למדינות מחולקות אחרות, כגון מזרח ומערב גרמניה, צפון וקוריאה הדרומית, או צפון ודרום וייטנאם, לא נוצרו שתי המדינות אשר נקראו "תימן" בעקבות מלחמת אזרחים או כתוצאה מכיבוש. אזור צפון תימן שמרכזו בצנעא הפך בנובמבר 1918 לממלכה עצמאית, עם סיום מלחמת העולם הראשונה וקריסתה של האימפריה העות'מאנית. לעומתו, היה באותה התקופה אזור דרום תימן שמרכזו בעדן מושבה בריטית. ב-1962 הפך החלק הדרום-מערבי של חצי האי ערב לפדרציה של דרום ערב שהייתה תחת הגנה בריטית וכללה בתוכה את העיר עדן, בעוד שב-1963 הפך גם החלק המרכזי-מזרחי של דרום חצי האי ערב לשטח חסות בריטי בשם הפרוטקטורט של דרום ערב שכלל את אזור חצרמוות. שתי הישויות היו למעשה תחת שליטה בריטית, אך הובטחה להם עצמאות ב-1968. ב-14 באוקטובר 1963 החלה התקוממות בעדן כנגד הבריטים בידי שתי מפלגות לאומניות, הבריטים החלו לסגת מהאזור ב-1967 וב-30 בנובמבר של אותה שנה הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של דרום תימן

בעקבות מלחמת האזרחים בצפון תימן שהסתיימה בסוף 1970, הוקמה בה ממשלה רפובליקנית, שכללה נציגים של השבטים באזור. הצפון נהנה מהכנסות נפט צנועות ומהעברות כספים מאזרחיו שעבדו במדינות הנפט העשירות של המפרץ הפרסי. בשנות ה-80 הוערכה אוכלוסיית צפון תימן ב-12 מיליון תושבים, לעומת 3 מיליון בדרום תימן[1].

בדרום תימן התפתחה חברה מרקסיסטית חילונית ברובה, כאשר המפלגה הסוציאליסטית ששלטה בדרום פעלה לחיזוק הסוציאליזם במזרח התיכון. עקב כך קיבלה דרום תימן סיוע משמעותי מברית המועצות[1].

באוקטובר 1972, פרצה מלחמת גבול בין הצפון לדרום, כאשר הצפון מגובה על ידי ערב הסעודית והדרום על ידי ברית המועצות. הלחימה הייתה קצרה, והסכסוך נגמר ב-28 באוקטובר 1972 בהסכם קהיר, בו נקבעה תוכנית לאחד את שתי המדינות למדינה אחת[2][3]. הלחימה התחדשה בחודשים פברואר-מרץ 1979, כאשר דרום תימן מספקת סיוע למורדים בצפון תימן, חוצה את הגבול ופולשת לצפון תימן; כוחות דרום תימן הגיעו עד לעיר תעז (تعز) לפני שנסוגו, וגם סכסוך זה היה קצר מועד[4].

בסוף שנות ה-80, החלו חיפושי נפט סמוך לגבול המשותף, והדבר עורר רצון הדדי לפיתוח הסכמי שיתוף פעולה לניצול משאבים ולשיפור כלכלת שתי המדינות. במאי 1988, הגיעו שתי הממשלות להבנות שצמצמו משמעותית את המתח בין המדינות, אשר כללו הסכמה לחידוש שיחות האיחוד ולשיתוף פעולה בחיפוש נפט לאורך גבול המשותף. באותו חודש נוסדה חברה משותפת לשתי המדינות להשקעות במינרלים ובנפט (YCIMOR)[5]. בנובמבר 1989 קיבלו מנהיגי שתי המדינות את טיוטת ההסכם שנוסחה עוד בשנת 1981 וכללה את פירוז הגבול המשותף, מעבר גבול חופשי לתושבים בעלי אזרחות תימנית בהצגת תעודת זהות וקביעת צנעא כעיר הבירה של המדינה המאוחדת[3]. בין הגורמים לרצונה של דרום תימן היו עימותים פנימיים בין המנהיגים שהובילו למלחמת אזרחים קצרה בינואר 1986 שהסתיימה בהדחת הנשיא עלי נאסיר מוחמד (علي ناصر محمد الحسني) ובעיקר, התמוטטותה של ברית המועצות בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, שהייתה התומכת העיקרית שלה. אירועים אלה הביאו את דרום תימן לסף פשיטת רגל, ותרמו משמעותית להחלטה על איחוד[1][6].

איחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במאי 1990 הוכרזה הקמת הרפובליקה של תימן. עלי עבדאללה סאלח אשר היה מנהיג הצפון קיבל את התפקיד הרשמי של ראש המדינה, ועלי סאלם אל-באיד (علي سالم البيض), מנהיג הדרום, מונה כסגנו. נקבעה תקופת מעבר של 30 חודשים בהם אוחדו המדינות מבחינה מדינית, פוליטית וכלכלית. הוקמה במשותף ועדה מייעצת נשיאותית בה היו חברים 26 חברי הוועדה המייעצת מצפון תימן ו-17 חברי ועדת הנשיאות מדרום תימן שמינתה ראש מממשלה אשר הקים קבינט. הוקם גם פרלמנט מאוחד בן 301 חברים, שכלל 159 חברי פרלמנט מהצפון, 111 חברי פרלמנט מהדרום ו-33 חברי פרלמנט עצמאיים שנבחרו לתפקיד על ידי יושב ראש הפרלמנט.

החוקה המאוחדת סוכמה במאי 1990, ואושררה במשאל עם במאי 1991. החוקה קבעה מערכת בחירות חופשית ורב מפלגתית, זכות להחזיק רכוש פרטי, שוויון וכיבוד זכויות אדם בסיסיות. הבחירות לפרלמנט נערכו ב-27 באפריל 1993, בסיועם של ארגונים בינלאומיים, אשר עקבו אחר מהלך הבחירות ועל טוהרן. בשל ההבדל הניכר בגודל האוכלוסיות, נטו תוצאות הבחירות לעבר רוב של חברי פרלמנט של מפלגות מהצפון, כאשר מפלגת הקונגרס הכללית של העם (المؤتمر الشعبي العام) זכתה ברוב המושבים, עם 143. מנגד, זכתה הנציגה העיקרית של הדרום, המפלגה הסוציאליסטית התימנית (الحزب الاشتراكي اليمني) ל-69 מושבים, בעוד המפלגה האיסלאמיסטית העיקרית, מפלגת העם התימני לרפורמה (لتجمع اليمني للإصلاح) ל-63. על אף שזכתה במרבית המושבים מאזור הדרום שהיה מאוכלס פחות, הפכה המפלגה הסוציאליסטית לשותפה משנית בקואליציה שהרכיבה את הממשלה החדשה.

כאשר הוקם שדה נפט חדש במחוז חצרמוות, החלו תושבי הדרום להרגיש שאדמתם, האזור העיקרי בו מופק נפט במדינה, מנוכסת בצורה לא חוקית כחלק ממזימה מתוכננת של שליטי צפון תימן.

לבסוף, נאלצה המדינה המאוחדת החדשה להתמודד עם משבר פוליטי, כאשר נשלחו (למעשה גורשו) כ-800,000 עובדי חוץ מערב הסעודית בחזרה לתימן, זאת בשל סירובה של האחרונה לתמוך במדינות הקואליציה במהלך מלחמת המפרץ. העברות הכספים של עובדי החוץ, שהיוו חלק חשוב בכלכלת תימן, הופסקו והממשלה נאלצה לשכן את העובדים ששבו במחנות פליטים, בזמן שהחליטה היכן לשכנם ואיך לשלבם מחדש בכלכלה המקומית. שובם של העובדים לתימן גם הקפיצה באחת את אוכלוסיית המדינה ב-7%[7][8].

מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסר השוויון בחלוקת הכוח בפרלמנט גרם לדרישתם של מנהיגי הדרום לעבור לשיטה פדרלית עם ממשל אוטונומי לדרום והביא לעימותים פוליטיים בתוך הקואליציה, שהסתיימו בפרישתו של סגן הנשיא מטעם המפלגה הסוציאליסטית, עלי סאלם אל-בייד ויציאתו לגלות מרצון באוגוסט 1993. נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח ראה את הדרישות כשאיפה של הדרום לעזוב את האיחוד ולהשיג עצמאות מחדש. עם הסכסוכים הפוליטיים בממשלה החלו גם עימותים ברחבי המדינה בין השבטים והקבוצות השונות שערערו את המצב הביטחוני. משא ומתן בין מנהיגים מהצפון ומהדרום בעמאן שבירדן הסתיים בחתימה על הסכם הבנות ב-20 בפברואר 1994. על אף החתימה, נמשכו העימותים שהובילו לפריצתה של מלחמת אזרחים ב-4 במאי בין צבא הדרום לצבא הצפון - ששמרו על עצמאותם ולא התאחדו לצבא לאומי אחד לאחר ההכרזה על המדינה המאוחדת.

המנהיגים בדרום הכריזו על הקמת הרפובליקה הדמוקרטית של תימן ב-21 במאי 1994, אך המדינה החדשה לא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. במהלך הלחימה, נעזרו כוחות צפון תימן במשתפי פעולה בדרום מתומכיו של הנשיא שהודח ב-1986, עלי נאסיר מוחמד, כנגד הבדלנים.

עדן נכבשה ב-7 ביולי 1994, ועד מהרה התמוטטה ההתנגדות בשאר חלקי המדינה. בלחימה נהרגו בין 5,000 ל-7,000 איש, הרס רב נגרם לערים בדרום תימן ואלפי תומכים, אנשי צבא ומנהיגים מהדרום נמלטו ויצאו לגלות. לאחר סיום המלחמה, הוקמה המפלגה הסוציאליסטית מחדש אך נותרה חלשה וחסרת השפעה[1].

שינויים שנערכו בחוקת המדינה המאוחדת ביטלו את הוועדה המייעצת הנשיאותית. הנשיא סאלח נבחר על ידי הפרלמנט ב-1 באוקטובר לתקופת כהונה חדשה של חמש שנים. בנוסף, נקבע שינוי בחוקה שבבחירות מעתה ואילך ייבחר נשיא בבחירות ישירות מתוך לפחות שני נציגים שתציע הרשות המחוקקת[1].

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תימן בחרה את הנשיא סאלח בפעם הראשונה בבחירה ישירה בספטמבר 1999 לכהונה נוספת של חמש שנים. בחירות לפרלמנט נערכו בפעם השנייה באפריל 1997. שינויים נוספים בחוקה האריכו את כהונת הנשיא בשנתיים נוספות, כך שהבחירות הבאות לנשיאות נדחו ל-2006, ותקופת הכהונה של חברי הפרלמנט הוארכה לשש שנים, כך שהבחירות הבאות נדחו ל-2003. שינויים חדשים בחוקה ב-2001 הפכו את הפרלמנט לגוף בעל שני בתי מחוקקים: מועצה ("שורא") עם 111 חברים הממונה על ידי הנשיא, ובית הנבחרים ש-301 נציגיו נבחרים על ידי האזרחים. תימן הפכה למעשה למדינה בשליטת מפלגה גדולה דומיננטית אחת - מפלגת הקונגרס הכללית של העם[1].

החל משנת 2007 עלו שוב המתחים שהצטברו אל פני השטח בדרום, והחלו הפגנות ומחאות כנגד השלטון המרכזי. כתוצאה מאפלייתם של גורמים רבים בדרום על ידי השלטונות בצפון, הוקמה בדרום תנועת מחאה בדלנית פופולרית בשם תנועת דרום תימן (الحراك الجنوبي, או בפשטות "התנועה"; "אל-חראכּ") הקוראת לעצמאות דרום תימן והיפרדות מהצפון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Jonsson, Gabriel. Towards Korean reconciliation: socio-cultural exchanges and cooperation. Ashgate Publishing, Ltd., 2006. ISBN 0754648648. עמודים 36-48
  2. ^ Gause, Gregory. Saudi-Yemeni relations: domestic structures and foreign influence. Columbia University Press, 1990. ISBN 0231070446. עמודים 98-101
  3. ^ 3.0 3.1 CIA Study on Yemeni Unification
  4. ^ Jonsson, עמודים 35-36
  5. ^ Ismael, Sharif. "Unification in Yemen: Dynamics of Political Integration". Thesis paper written for Wadhamn College, 2001. עמוד 24
  6. ^ Whitaker, Brian. "The Birth of Modern Yemen". e-book available at Al-Bab, 2009
  7. ^ Foad, Hisham. "The Effect of the Gulf War on Migration and Remittances". Department of Economics paper, San Diego State University, December 2009
  8. ^ Whitaker, Brian. "Pawns of Gulf war live forgotten in Yemen camps". The Guardian, reprinted in Al-Bab, 7 January 1993