משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה

צריף המשלחת בבסיס הראשי, מיד אחרי הקמתו

קבוצת הסקר המערבית

משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה

משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה (באנגלית: Australasian Antarctic Expedition) הורכבה מקבוצת מדענים מאזור אוסטרלאסיה, שחקרה חלק מאנטארקטיקה בין 1911 ל-1914. בראש המשלחת עמד הגאולוג האוסטרלי דאגלס מוסון, שקיבל תואר אבירות על הישגיו בהנהגת המשלחת. מוסון פנה תחילה אל רוברט פלקון סקוט, והציע להצטרף למשלחתו כדי שסקוט יביא אותו עם קבוצה עצמאית בהנהגתו אל האזור שמערבה לכף אדייר, שם יעסקו בחקר ומיפוי החופים. סקוט דחה את ההצעה ותחת זאת הציע לו להצטרף אל משלחתו הוא היוצאת אל מצר מקמרדו ומשם אל הקוטב הדרומי. הוא הבטיח למוסון משכורת נאה ומקום בקבוצה שתצא אל הקוטב, אלא שלמוסון לא היה כל עניין בקוטב ולא בשירות בפיקודו של סקוט, שהישגיו באנטארקטיקה עד אז נפלו מאלה שלו. גם פגישה עם ארנסט שקלטון, שהתלהב תחילה מן התוכנית והציע למוסון לקיים את משלחת המחקר שלו כחלק ממשלחתו הוא, לא נשאה פרי, כששקלטון נסוג מהבטחות המימון והסיוע שלו. מוסון הבין, שאם הוא רוצה לחקור את קו החוף, עליו לבצע זאת במשלחת משלו ועל כן החל ב-1910 לתכנן משלחת למיפוי קו חוף בן 3,200 ק"מ של אנטארקטיקה מדרום לאוסטרליה. ההתאחדות האוסטרלית-ניו זילנדית לקידום המדע אישרה את תוכניותיו ותרמה סכום כסף נכבד למימון המשלחת. יתר המימון הושג במגבית מן הציבור ובמענקים נוספים.

המשלחת קצרה הישגים בגאולוגיה, גלציולוגיה וביולוגיה יבשתית, בניגוד לשתי המשלחות של ארנסט שקלטון, שיצאו אחריה והשיגו מעט מאוד בתחום המדע. לציון שנת המאה להישגיהם של מוסון ואנשיו, יצא מאוסטרליה מסע מדעי, שעקב אחר נתיב המשלחת המקורית. המסע יצא בסוף 2013 ונתקע ב-24 בדצמבר 2013.

היסטוריה

ההכנות

הצוות שנבחר למשלחת בא בעיקר מאוניברסיטאות באוסטרליה וניו זילנד. מבין האנשים שנועדו לשכון בבסיסי ביבשת אנטארקטיקה, עשרים ושניים היו אוסטרלים. ארבעה היו ניו זילנדים, שלושה בריטים ושווייצרי אחד. שלושה ממנהיגי המשלחת, מוסון, ויילד ודייוויס, השתתפו בעבר במשלחות אחרות לאנטארקטיקה.

מוסון ודייוויס סרקו את מבחר הספינות שנראו להם מתאימות, ובחירתם האידיאלית הייתה "למה לא?"(?Pourquoi Pa) אוניית המשלחת של חוקר הארצות הצרפתי ז'אן-באטיסט שארקו. "למה לא?" התאימה לדרישותיו של מוסון מכל הבחינות, אך עם כל תשוקתו לזכות בה, לא עלה הדבר בידו. ממשלת צרפת שמה את ידה על "למה לא?" כספינת מחקר של הצי הצרפתי, ומוסון נאלץ לוותר עליה. האונייה שנרכשה לבסוף למסע הייתה אורורה, ספינת קיטור ניופאונדלנדית ששימשה לציד כלבי-ים, באורך 55 מטרים ובעלת כושר נשיאה רשום של 386 טון. בספינה נעשו שיפוצים והתאמות למסע, כולל הוספת שלושה מיכלים גדולים לאחסון מים חיים. רב החובל של "אורורה" היה ג'ון קינג דייוויס. רכישה נוספת של מוסון למשלחת היה מטוס חד-מנועי, לפי המלצתה של קתלין סקוט, שהמליצה גם על טייס מתאים. המשא ומתן על רכישת "אורורה" וציודה התנהל בצל מחסור במימון, אך אמונתו של מוסון ביכולתו להוציא את כל הבטחותיו מן הכוח אל הפועל הניבה פירות, כאשר שקלטון מימש לבסוף את הבטחת העזרה שנתן בשעתו, פנה אל ידידו לורד נורת'קליף, בעליהם של כמה עיתונים נכבדים, שפרסם בעיתונו קריאה לציבור הבריטי לבוא לעזרת המשלחת האוסטרלית. הבקשה נענתה ברוחב לב, וכספי התרומות שזרמו אל מוסון הספיקו לרכישת "אורורה" ופרעון חלק מן החובות. כמה חברות גדולות הושיטו גם הן עזר למשלחת באספקת מזון, משקאות וציוד.

לאחר תיקונים מקיפים בספינה, בהשגחתו הקפדנית של דייוויס, חל עיכוב נוסף עקב דרישות שונות ומשונות שהציגו נציגי מועצת הסחר לאחר בדיקת הספינה במעגן. דייוויס חשש, שמא ימנעו העיכובים המצטברים והולכים את יציאת המשלחת מכל וכל, ועל כן פתר את הבעיה בדרך משלו - בלילה של ה-28 ביולי העלה אל הסיפון את אנשי הצוות ועמם 48 כלבים וניניס ומרץ כמטפליהם, ויצא מהנמל ללא אישור. למרבה המזל, עד שהגיעו לקארדיף, נמלכה מועצת הסחר בדעתה, ויתרה על דרישותיה המפליגות ו"אורורה" הורשתה להמשיך בשייט לאוסטרליה ללא הפרעות נוספות. ניסיון של ווטקינס וויילד לגייס עוד תרומות בעזרת המטוס, הסתיים בנזק כבד לכלי הטיס ורק בדרך נס ללא פגיעות בנפש. מוסון נאלץ לוותר על רעיון השימוש במטוס, ותחת זאת פירק את גוף המטוס ואת המנוע ולקח אותם עמו, כדי שישמשו כמזחלת ממונעת. הוא מינה את ביקרטון לטיפול בכלי הרכב הזה ופיטר את ווטקינס, שבו ראה את האחראי לתקלה.

שבעה פינגווינים ופיל-ים אחד 1913

ב-2 בדצמבר 1911, יצאה "אורורה" אל האי מקווארי והגיעה ליעדה ב-11 בדצמבר. במהלך ההפלגה התנסתה במזג אוויר סוער, במהלכו אבד השסתום של אחד ממיכלי המים וכמות גדולה כל כך של מי-ים חדרה לתוכו, שהמים לא היו ראויים לשתייה. ניסיון להצטייד במים בצדו המזרחי של מקווארי נכשל ועלה גם באובדן העוגן הימני ונזק לשמאלי. ספינה שנייה, ה"טורואה" שייטה בעקבות ה"אורורה" עם צידה ונוסעים, עמוסה כמעט מעבר ליכולת הנשיאה. בשבועיים הבאים הוקמו תחנות השידור על האי, בעבודת שרירים קשה ומפרכת. מוסון לקח חלק בעבודה זו יחד עם אנשיו ובמכתב לארוסתו פקואיטה כתב, "הימים האחרונים היו מאמצים מאוד אבל אני נהנה מזה - אני חש כדג במים. עבודה גופנית קשה מתאימה לי."

ב-23 בדצמבר הפליגה "אורורה" מן האי מקווארי ובשיוט לאורך אזורי החוף, גילו אנשיה וכינו בשם את ארץ המלך ג'ורג' החמישי ואת ארץ המלכה מרי.

חתימותיהם של כמה מחברי המשלחת

חברים בולטים במשלחת היו פרנק הרלי, צלם המשלחת, פרנק ויילד, מפקד הבסיס המערבי, צ'ארלס האודלי, גאולוג וססיל מאדיגן, מטאורולוג

עוד השתתפו במשלחת אדוארד פרדריק רוברט בייג', פרנק ביקרטון, סידני ג'פריס, צ'ארלס פרנסיס לייזרון, ארצ'יבלד לאנג מקלין, הרברט דייס מרפי, פרנק לזלי סטילוול ולזלי וטר.

בסיסים

המשלחת בנתה את בסיסה העיקרי, או מחנה מגורי החורף, בכף דניסון ומפרץ קומונוולת', שם עשו שמונה-עשר אנשים את חורף 1912 ושבעה אנשים את חורף 1913. (צריפיהם עוד ניצבים שם - שניים שלמים ושניים הרוסים: צריפי מוסון, והם כיום אתר היסטורי בניהול המחלקה האנטארקטית האוסטרלית). עוד הקימה המשלחת שני בסיסי עזר, בסיס תמיכה ותחנת ממסר אלחוטית על האי מקווארי, שבראשה עמד תחילה ג'ורג' איינסוורת', ובסיס מערבי על מדף הקרח שקלטון, אבל שני בסיסי העזר הללו לא שרדו ואינם קיימים כיום.

הצוותים בכל שלושת הבסיסים ניהלו שגרת תצפיות מדעיות ומטאורולוגיות, שתועדו בפרטי-פרטים בדיווחים עבי הכרס של המשלחת (שראו אור רק בין השנים 1942-1922). הם התגברו על חודשים של כשלים בציוד ובתרנים, ובסופו של דבר יצרו את קשר הרדיו הראשון מאנטארקטיקה (אל הובארט דרך תחנת ממסר אלחוטית שהוקמה על גבעת הרדיו באי מקוארי.

שלושה קטעים קצרים מתוך הסרט הרשמי של המשלחת, שכונה לבסוף "בית הבליזארד" נמצאים אונליין here. ביקורת מקיפה על הסרט האחרון מופיעה בדף של ארכיב הסרטים והקלטות הלאומי (NFSA) בשני חלקים. חלק ראשון ו-חלק שני. יש גם גרסת תלת-מימד מקוונת בת 15 דקות של צילומי הסטיל של פרנק הרלי מן המשלחת כאן

מסעות מזחלות

ערך מורחב – קבוצת המזרח הרחוק

קבוצת המזרח הרחוק בראשית הדרך, 1912

המזחלת החצויה של מוסון

מסעות מזחלות לאזורי החופים ופנים הארץ איפשרו לצוותים לחקור אדמות, שלא הוכרו קודם לכן. במחצית השנייה של 1912, היו חמישה מסעות עיקריים מן הבסיס העיקרי ושניים מן הבסיס המערבי.

מוסון עצמו היה שותף לצוות מזחלת של שלושה אנשים, קבוצת המזרח הרחוק, עם זאוויר מרץ ואדוארד ניניס, שיצא מזרחה ב-10 בנובמבר לערוך מדידות בארץ המלך ג'ורג' החמישי. ב-14 בדצמבר 1912 אחרי שלושה שבועות של התקדמות מצוינת, עמדה הקבוצה בחציית מה שייקרא בהמשך קרחון ניניס, כשניניס נפל אל תוך בתרון מכוסה שלג. מרץ החליק במגלשי הסקי על פני גשר השלג של הבתרון, מוסון ישב על המזחלת שלו בחלוקת משקל מחושבת, אבל ניניס רץ לצד המזחלת השנייה ונראה שמשקל גופו הבקיע את תכסית הבתרון. שישה כלבים, רוב מנות המזון של הקבוצה, האוהל ושאר פריטי ציוד חיוניים נעלמו בתוך הבתרון העמוק, במרחק 480 ק"מ מן הבסיס העיקרי. מרץ ומוסון הבחינו בכלב אחד מת ואחר פצוע על מדף בעומק 46 מ', אבל ניניס אבד ושוב לא נראה.

מוסון וזאוויר מרץ פנו מיד לחזור. מלאי המצרכים הזעום שלהם אילץ אותם לאכול את כלבי המזחלת שנותרו, ובכך גרמו בלא יודעין להתדרדרות מהירה במצבם. הכבד של כלב האסקי אחד מכיל ויטמין A בכמות שדי בה לגרום למצב הקרוי היפרוויטמינוזיס A - הרעלת ויטמין A. מרץ היה תשוש פיזית ומנטלית ובניסיון לשקם את בריאותו, האכיל אותו מוסון ברוב כבדי הכלבים, משום שסבר שהם מזינים יותר מרקמת השרירים הקשיחה. מרץ מת, ומוסון המשיך לבדו במשך 30 ימים. הוא חתך את מזחלתו לשניים באולר וגרר את המזחלת החצויה, עם דגימות גאולוגיות אבל מעט מאוד מזון, לאורך 160 ק"מ חזרה אל הבסיס בכף דניסון. במהלך מסעו אל הבסיס העיקרי, נפל דרך תכסית של בתרון וניצל הודות לכך שמזחלתו נתקעה בקרח שמעליו. כשמוסון הגיע לבסוף לכף דניסון ב-8 בפברואר 1913, המילים הראשונות שפלט האיש שמצא אותו היו, "אל אלוהים, מי אתה מביניהם?" מוסון הגיע לבסיס שעות ספורות לאחר ש"אורורה" בפיקודו של דייוויס עזבה את הבסיס. האונייה נקראה ברדיו לחזור, אך תנאי מזג האוויר מנעו את החילוץ. מוסון וששת האנשים שנשארו לחפש את קבוצתו, נאלצו לעבור בבסיס עוד חורף לא מתוכנן, עד דצמבר 1913.

שער העיתון "אדלי בליזארד" מאפריל 1913

כדי לקיים את המוראל במשך תקופת הבידוד הממושכת, העלה ארצ'י מקלין את הרעיון לפרסם עיתון משלהם, שיעסיק ויבדר את האנשים הכלואים בבסיס. חברי המשלחת תרמו דברי שירה, סיפורים קצרים וביקורת ספרות לצד מאמרים מדעיים ודיווחים על פעילויות היום-יום שלהם. התוצאה הייתה ה"אדלי בליזארד", שיצא בחמישה גליונות בין אפריל לאוקטובר 1913. כמעט מאה שנים עברו עד שהעיתון זכה לפרסום רשמי בציבור הכללי, במהדורת פקסימיליה.

גאולוגיה

מפרץ קומונוולת', המתואר כ"האזור החופי נשוב הרוחות ביותר בעולם"

הואיל ומפקד המשלחת דאגלס מוסון היה בעצמו גאולוג, בחינתם של תצורות הסלע הנגישות (כלומר, שאינן מכוסות בקרח) של ארץ וילקס תפסה מקום ראשון במעלה במשלחת.

המשלחת נודעת בהשגת התגלית הראשונה של מטאוריט מן הסוג האבני, המכיל גרעיני מחצבים (chondrite), במרחק 30 ק"מ מערבית לכף דניסון. במהלך המאה הבאה התגלה אוצר גנוז של מטאוריטים בחבל ארץ זה של אנטארקטיקה.

מטאורולוגיה

המיקום שמוסון בחר למחנה הבסיס העיקרי, בכף דניסון, התגלה כאחד המקומות עלי אדמות שבהם נושבות הרוחות העזות ביותר, שהגאומורפולוגיה שלו - השיפוע הפתאומי בין רמת הקרח של מזרח אנטארקטיקה לאוקיינוס הדרומי - יוצרת תנאים מתאימים ליצירת מצב של רוח קטבטית תמידית כמעט.

תקשורת

ה"אורורה" נשאה מערכת אלחוטית של חברת מרקוני ועוד מערכת כזאת הוצבה בכף דניסון, אך בשל טבעו התחרותי של חקר אנטארקטיקה אותו זמן, הוגבלו השידורים למינימום הכרחי. הציוד ששימש את המשלחת היה משדר (spark transmitter) מתוצרת טלפונקן ואנטנה שטוחת ראש. תנאים אטמוספיריים, שהושפעו מן הזוהר הדרומי הפריעו לעיתים קרובות לשידורי רדיו, אבל קבוצות המשלחת הצליחו בדרך כלל לקבל חדשות מן העולם החיצון בתכיפות סבירה, באמצעות תחנת הממסר על האי מקווארי.

ראו גם

• העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה
• רשימת משלחות לאנטארקטיקה
• צריפי מוסון

לקריאה נוספת

• Mawson, Douglas (1915), The Home of the Blizzard; Being the Story of the Australasian Antarctic Expedition, 1911-1914, Philadelphia, Lippincott.
• Mawson, Douglas (1918), Scientific Reports: Vol. 3, Pt. 1-6, Sydney: Govt. Printer.
• Hall, Lincoln, (2000), Douglas Mawson : the life of an explorer, French's Forest, N.S.W. : New Holland
• McEwin, Emma (2008), An Antarctic affair : a story of love and survival by the great-granddaughter of Douglas and Paquita Mawson, Bowden, SA : East Street Publications
• Roberts, David (2013), Alone on the ice : the greatest survival story in the history of exploration, New York : W.W. Norton & Co
• Davis, John King [1919], With the "Aurora" in the Antarctic 1911-1914, London, Andrew Melrose Ltd.
• Turney, Chris (2013), 1912: The Year The World Discovered Antarctica, Text Publishing, Melbourne.
• Benham, William Blaxland Shoppee (1921), Polychaeta, [Sydney] : Australasian Antarctic Expedition.
• Khler, René (1922), Echinodermata Ophiuroidea, Sydney : Printed by John Spence, acting government printer.
• Bickel, Lennard (2000). Mawson's Will: The Greatest Polar Survival Story Ever Written. Teerforth Press. ISBN 1-58642-000-3.
• The Friends of the State Library of South Australia in association with the Friends of Mawson at the South Australian Museum (2010), The Adelie Blizzard : Mawson's forgotten newspaper 1913
• Dartnall, Herbert J. G. (2014), Lost in the mists : Leslie Russell Blake : Mawson's cartographer and hero of Pozières, North Melbourne, Vic : Australian Scholarly
• Madigan, C.T. Madigan's account : the Mawson expedition : the Antarctic diaries of C.T. Madigan, 1911-1914 / transcribed by J.W. Madigan. [North Hobart, Tasmania] Wellington Bridge Press

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה בוויקישיתוף

• Mawson's Huts Historic Site Management Plan 2007-2012 (Australian Antarctic Division)
• The Australasian Antarctic Expedition 2013-2014 (In the Spirit of Mawson)
• Diary of Stan Taylor, Seaman on the Aurora 1912 -1913 journey
• The Home of the Blizzard - אתר פרויקט גוטנברג
• Mawson and Mertz: a re-evaluation of their ill-fated mapping journey during the 1911–1914 Australasian Antarctic Expedition - examining the Vitamin A poisoning hypothesis

.