סווה נג'יקו
 | |
| סווה נג'יקו ב-1945 | |
| לידה |
23 בינואר 1920 טוקיו,קיסרות יפן |
|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 2012 (בגיל 92) טוקיו,יפן |
| מוקד פעילות |
האימפריה היפנית, יפן  |
| תקופת הפעילות |
מ-1931 |
| עיסוק | כנרת |
| סוגה | קלאסי |
| כלי נגינה |
כינור |
| חברת תקליטים |
קינג רקורדס |
  | |
סווה נג'יקו (諏訪根自子), בתעתיק אנגלי: Suwa Nejiko,(כנהוג ביפן שם המשפחה הוא סווה), 23 בינואר 1920 - 6 במרץ 2012[1], הייתה כנרת יפנית שזכתה לתהילה כילדת פלא בתקופה שבין מלחמות העולם הראשונה והשנייה. בתחילת תקופת שווה ביפן היא כונתה "הנערה הגאונית עם הפנים היפות" (美貌の天才少女, Bibō no tensai shōjo). למרות שהקריירה שלה הייתה מוגבלת בעיקר ליפן ולאירופה, היא הפכה לאחר מותה לשנויה במחלוקת בארצות הברית בהקשר של כינור סטרדיוואריוס כביכול שהיא קיבלה כמתנה מאת יוזף גבלס, לאחר שהוחרם אולי מבעלים יהודי הקודם.[2]
חיים מוקדמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סווה נולדה בטוקיו ב-1920. אביה היה תעשיין עשיר שניהל מפעל דשנים במחוז יאמאגאטה ; אמה הייתה זמרת שאפתנית שלמדה מוזיקה בית ספר תיכון בכיר במחוז יאמאגאטה סקאטה מערב (יפ').
כבר בגיל 3, סוואה התגלתה כבעלת שמיעה אבסולוטית ויכלה לשיר במדויק קטעים מתוך תקליטי המוזיקה הקלאסית שבאוסף של משפחתה. זמן קצר לאחר מכן היא הופגשה עם נקז'מה טזורוקו, המורה הראשונה שלה לכינור. התקדמותה הייתה דרמטית דיה כדי שסוואה תשלח במהרה ללימודים אצל המורה שלה, הכנרת ילידת רוסיה אנה אונו (רו'). בשנת 1930, סווה הוצגה בפני אפרם צימבליסט בעת סיבוב ההופעות השני שלו באסיה. הביצוע שלה לקונצ'רטו לכינור של מנדלסון הרשים אותו עד כדי כך שמפגשם עלה לכותרות ביפן. העיתון אסהי שמבון (אנ') הכריז עליה כ-"ילדה גאונית". צימבליסט המליץ שתלמד בחו"ל והציע את עזרתו. היא סירבה ובחרה להישאר ביפן שש שנים נוספות, ולמדה אצל כנר רוסי אחר, אלכסנדר מוגילבסקי (אנ').[3]
ב-9 באפריל 1932, ניגנה סווה ברסיטל הבכורה שלה בפומבי באולם של ניפון סייקנן (אנ') בטוקיו והוכתרה כ"ילד פלא". ההיפרדות המכאיבה של הוריה ב-1933 סוקרה בהרחבה בעיתונות היפנית. אמה של סוואה טענה כי עזבה את בית המשפחה עם בתה בגלל אלימות בעלה, למרות שבגידותיו הן שגרמו לקרע. מאוחר יותר תהווה הפרשה השראה לרומן מאת סאטומי טון (אנ').
בין השנים 1933 ל-1935, הקליטה סווה עשרים ושישה צדדים בתקליטי 78 סל"ד עבור ניפון קולומביה (אנ'), בליווי פסנתר על ידי אואדה מאסאשי (אנ') ונדז'דה לויכטנברג.
לאחר שהשגריר הבלגי ביפן התעניין בנגינתה, החליט משרד החוץ היפני ב-1936 להעניק חסות ללימודיה בבלגיה עם בוריס קמנסקי (אנ'), כנר שכבר הוצגה בפניו על ידי בת ארצה הארה צ'יקו (אנ'). כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, החליטה סווה להישאר בפריז עם משפחתו של קמנסקי במקום לחזור ליפן.
בזמן המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1942, קמנסקי עתר לשגרירות יפן בצרפת בבקשה לדאוג לסווה, מתוך חשש מההשלכות האישיות עליו ועל משפחתו מהכיבוש הנאצי הקרוב של פריז (אנ'). בשגרירות יפן היא פגשה את Ōga Koshirō, מצוות השגרירות, שלו תינשא מאוחר יותר.
באותה תקופה, גרמניה הנאצית ואימפריית יפן היו חתומות על ההסכם המשולש ; כך התאפשר לסווה להמשיך לעבוד באירופה, כולל לנגן לחיילים גרמנים פצועים.[2]סווה הופיעה גם כסולנית עם הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של הנס קנפרטסבוש באוקטובר 1943 וזכתה לשבחים רבים.
כהוקרה על שירותיה לחיילים הגרמניים ועל "הטכניקה המעולה והפגנה מבריקה של אמנות"[2]של הכלי, העניק לה יוזף גבלס כינור ב-22 בפברואר 1943. המתנה הוצגה ככינור שנוצר על ידי סטרדיווריוס, וגבלס עצמו ציין ביומנו כי הוא "מציע לכנרת היפנית כינור סטרדיווריוס". בראיון לעיתון יפני, גם סווה נראתה כמאמינה שהכינור הוא אכן סטרדיווריוס.[2]מתנה זו עוררה מחלוקת בארצות הברית לאחר המלחמה.[3]על פי החשד, הכינור הוא אחד מני רבים שנגנבו או הוחרמו מיהודים על ידי הממשלה הנאצית. כינורות סטרדיווריוס השייכים לאספן האמנות הווינאי אוסקר בונדי ולבתו החורגת היהודייה של יוהאן שטראוס השני נעלמו; גבלס והמשרד שלו נודעו כעסוקים בקניית כינורות איכותיים למוזיקאים גרמנים. רישומים צבאיים מאשרים שכינור גואדגניני משנת 1765 נמצא ברשותו של כנר גרמני שטען שהושאל לו על ידי גבלס. מקורו של הכלי נותר לא ברור. אחיינה של סווה, כיום הבעלים של הכינור, סירב התייחס לכינור ולאמת את מוצאו המשוער.[2]
היא גם המשיכה לערוך סיבובי הופעות בגרמניה, אך לבסוף נאלצה לברוח מפריז באוגוסט 1944 בעת שבעלות הברית סגרו על העיר. היא הצטרפה לפמלייתו של שגריר יפן אושימה בשגרירות יפן בברלין באפריל 1945 ועברה איתה לבאד גאשטיין בסיום המלחמה באירופה במאי.[3] היא נתפסה באלפים האוסטריים (אנ') עם כל המשלחת הדיפלומטית היפנית לגרמניה על ידי ארמיית ארצות הברית השביעית במאי 1945. היא ואזרחים יפנים אחרים הועלו על סיפונה של אוניית הספינה סנטה רוזה, בלה האבר, צרפת, לכיוון ניו יורק. הם נשלחו לזמן קצר לפנסילבניה באוגוסט כדי לשהות במעצר במלון בדפורד ספרינגס (אנ') בלב הרי אלגני (אנ') לפני ששוחררו בנובמבר ונשלחו חזרה ליפן.[2]
הצלחה לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה, היא הופיעה בקונצרט הטבה בהוליווד בול כ"כוכבת המוזיקה היפנית הראשונה שכף רגלה דרכה על אדמת אמריקה מאז חתימת הסכם השלום".[2]היא גם נתנה קונצרטים רבים ביפן, כולל קונצרט לפושעי מלחמה בכלא סוגאמו ב-1952. [4] בהמשך הקריירה שלה, היא הוציאה הקלטות של הסונטות והפרטיטות של באך וסונטות קרויצר ואביב של בטהובן.[3]
פוקדה יוסוקה כתבה ספר על חייה המוקדמים באירופה שעל פיו הופק סרט טלוויזיה עבור רשת היפנית טיוי אסהי (אנ') בשנת 1985, בו שיחקה הכנרת היפני מריקו קומורו את התפקיד סווה הצעירה.
סווה נפטרה ב-6 במרץ 2012 בגיל 92 בביתה בטוקיו.[1]
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרומן "הסטרדיוואריוס של גבלס" מאת יואן יקונו נכתב בצרפתית בהשראה חופשית מחייה של סווה נג'יקו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סווה נג'יקו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
סווה נג'יקו, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 "Obituary / Nejiko Suwa / Violinist". The Daily Yomiuri. Jiji Press. אורכב מ-המקור ב-19 בפברואר 2013. נבדק ב-26 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) archived at - ^ 1 2 3 4 5 6 7 Shapreau, Carla (21 September 2012). "A Violin Once Owned by Goebbels Keeps Its Secrets". The New York Times. Retrieved 21 September 2012.
- ^ 1 2 3 4 "Three Violin Maidens". Violinist.com. 2011
- ^ Dower, John (1999), Embracing Defeat: Japan in the Wake of World War II, W. W. Norton, p. 514