פדגוגיה דיאלוגית

פדגוגיה דיאלוגית היא אסכולה אשר נוסדה על ידי פאולו פריירה.

פאולו פריירה (1997-1921) הברזילאי היה בוגר אוניברסיטת רסיפה במשפטים, בפילוסופיה, ובפסיכולוגיה, אך פנה להיות מורה בבית הספר. משם התקדם לתפקיד מנהל מחלקת החינוך והתרבות בחבל פראנמבוקו. בתפקיד זה התמסר להוראת קרוא וכתוב בקרב עניים ופיתח אסכולה חדשה בחינוך, אותה נהוג לכנות "פדגוגיה ביקורתית", "חינוך דיאלוגי", או "חינוך משחרר".

חינוך זה מתייחס לשיח הפוליטי באמצעות מיפוי מציאות שהלומדים מבצעים בעזרת הידע שלהם, מתוך אמונה שכך יוכלו לשחרר את חשיבתם מקיבעונות חברתיים. הלומדים מביאים ללמידה את עולם הידע שלהם, את ההבנות שרכשו בניסיון חייהם, ואת ההנחות שלהם על המציאות. הם מסבירים את העולם שהם חיים ויוצרים בו, כיצד הוא פועל ולפי אילו כללים, הם שואלים על המציאות שלהם שאלות, בוחנים ומעריכים אותה, ותוהים אם כדאי לשנותה.

הדיאלוג המשחרר הוא דיאלוג המאפשר לרכוש תובנות חברתיות, ומטרתו להביא שינוי מצב חברתי הנחווה כבעייתי. הדיאלוג המשחרר נעשה בתוך קבוצת ההתייחסות ובתוך הקשר שבוחן ערכים של צדק ושוויון. מטרתו לאפשר ללומדים להתחבר לכוחות שלהם ולעבור תהליך של העצמה, שבו הם מתחברים לעוצמות הפנימיות שלהם כיחידים וכקבוצה. בתהליך זה כל הלומדים מכירים בעובדה שכל אחד חכם, חשוב, ומשמעותי. תהליך ההעצמה הוא חלק מהתהליך הדיאלוגי המשאיר מרחב למשתתפים בדיאלוג לבדוק את כוחותיהם האישיים והקבוצתיים, ולמצוא דרך לשפר את מצבם במציאות.

הדיאלוג הוא גישה, עמדה, ההופכת להכרחית ככל שבני-אדם נעשים יצורים המסוגלים לקיים תקשורת ביקורתית. ככל שאנו נעשים ליצורים קומוניקטיביים יותר, וככל שאנו מסוגלים לשנות את המציאות, כך אנו לומדים לדעת שאנו יודעים. הדיאלוג מסייע לנו לחשוב ביחד אודות הדברים שאנו יודעים ואודות אלה שאיננו יודעים, ולפעול מתוך עמדה ביקורתית לשינוי המציאות. תהליך הכרת המציאות שאותה אנו יוצרים היא פעולה הנעשית בצוותא במסגרת חברתית.

הדיאלוג מלכד וחותם את הקשר בין הסובייקטים החושבים, הסובייקטים היודעים והחותרים להרחבת הידיעה. מושא הידיעה איננו רכושו הבלעדי של אף אחד מן הלומדים או המשתתפים. הוא איננו רכושה הבלעדי של המורה, המנחילה אותו לתלמידיה. מושא הידיעה, הוא גורם המתווך בין שני יצורים חושבים. במילים אחרות, מושא הידיעה נמצא בין שני סובייקטים יודעים, הנפגשים סביבו ובאמצעותו, למטרת למידה משותפת. כמובן, המורה היא אדם שצבר התנסות, ניסיון אינטלקטואלי המאפשר לה לבחור בנושא זה או אחר, להכין אותו ולהציגו לשיחה בכיתה. המורה, הבוחרת נושאים ללמידה, אמנם יודעת אותם יותר מן התלמידות והתלמידים בתחילתו של תהליך הלמידה, אך היא לומדת אותם מחדש תוך כדי הלימוד עם תלמידיה. ידיעת המושא מתחדשת בכל פעם בזכות יכולתם של התלמידים והתלמידות לדעת, בזכות יכולתם לפתח בעצמם תובנה ביקורתית. הדיאלוג הוא הקשר המאחד את המורה ואת תלמידיה בפעולה המשותפת של הידיעה ושל המושא הנלמד. וכך, במקום הנחלת הידיעה באורח סטטי, כאילו היא רכושה של המורה, מחייב הדיאלוג חתירה דינמית אל מושאי הלמידה והידיעה.

למורה תפקיד מרכזי, שהרי היא זו המשמשת כמנחה של התהליך הלימודי ועם זאת, היא אינה פטרונית הידע. בשיטה זו, המורה מעורבת מאוד בנושאים העומדים להילמד, היא ניחנת בסקרנות נלהבת ומביאה את התלהבותה זאת לכיתה. ואז- היא ותלמידיה יכולים להאיר את המושא בצוותא. פתיחותה של המחנכת הדיאלוגית ללמידה מחדש, שלה עצמה, משווה לדיאלוג אופי דמוקרטי. הדיאלוג הוא מתח מתמיד בין סמכות לבין חירות. במצב זה ממשיכה הסמכות להתקיים, רק מפני שהיא מתקיימת בד בבד עם חירותם המתעוררת של התלמידות והתלמידים, אשר ההולכת וגדלה, מתעדנת, ומבשילה, הודות לעובדה שהסמכות והחופש חברו יחד ויצרו משמעת עצמית. הבחירה בדיאלוגים מעצימים בחינוך מונעת על ידי דאגה מוסרית לשלומם ולכבודם של אחרים ולהסדרה צודקת והרמונית של החיים בחברה. לכיתה דיאלוגית דרוש גרעין רחב של השתתפות, כדי לקדם את התהליך וכדי לסחוף את אותם תלמידים ותלמידות שאינם מדברים ומסתפקים בהקשבה.

עקרונות הפדגוגיה הדיאלוגית, שפאולו פריירה התחיל ליישם בברזיל בשנות ה-60 בהוראת קריאה לאיכרים אנאלפביתיים, רלוונטית מאוד גם היום, בעשור השני של המאה ה-21, לנוכח הפער שבין האידיאלים הנעלים והתאוריות הסדורות לבין מימושם המעשי בשדה החינוך. במיוחד לקשיים הנובעים מפערים חברתיים, מכישלונות ומניכור של ילדים בבית הספר. ישנה תחושה שאנו לא מצליחים להעמיד פרקטיקות חינוכיות שיהיו גם מובנות וישימות וגם נאמנות לאידיאלים ההומניסטיים. דרך נוספת לבטא את הצורך העכשווי בתפיסה רחבה של חינוך דיאלוגי היא הפנייה להקשר ההיסטורי והתרבותי של אתונה הקלאסית – תקופת המהפכה ההומניסטית בתרבות המערב וראשיתה של הפילוסופיה החינוכית. כבר בעת העתיקה, נתפס הדיבור כמדיום שבאמצעותו מנכיח האדם את אנושיותו, בורא את עולמו, מגדיר את זהותו ומנהיג את חייו.