פרארי 159 / 125

פרארי 159 / 125
Ferrari 125 S

מאפיינים כלליים
יצרן	פרארי
הרכבה	: מפעל פרארי במרנלו
מודל קודם	אאוטו אביו קוסטרוזיוני 815
מודל אחריו	פרארי S 159
אורך	4,500 מ"מ

פרארי 125 S הייתה המכונית הראשונה במסכת ניצחונות מפוארת שבנתה את תהילת המרוצים של פרארי שאין שני לה בעולם הרכב.

רקע

לאחר שהיה נהג מרוצים ומאוחר יותר מנהל חטיבת המרוצים של אלפא רומיאו, פנה אנצו פרארי לדרך עצמאית ב-1937. המכונית הראשונה שתכנן, ה-815, לא נשאה את שמו עקב הסכם קודם עם אלפא רומיאו לפיו לא יוכל לבנות מכוניות תחת שמו למשך 4 שנים מאז פרישתו מהחברה. במהלך מלחמת העולם השנייה עקר את מפעלו, שבאותו זמן העסיק 160 עובדים, ממודנה למאראנלו הסמוכה, ובנה מכונות לייצור מסבים לצרכים צבאיים. מיד בתום המלחמה המשיך לעבוד על מכונית מרוץ חדשה, למרות ביקוש ער למכונות שייצר. הוא חבר שוב עם המתכנן האגדי ג'וצ'ינו קולומבו, עמו פיתח לפני המלחמה את מכוניות המרוץ של אלפא רומיאו.

פרארי ביקש לפתח מנוע שיתאים גם לכביש וגם למסלול, וב-1946 הציג קולומבו תרשימים למנוע V12 בעל זווית של 60 מעלות, דומה בעקרונותיו ליחידת ההנעה שפיתח בזמנו אצל אלפא. הנפח שנבחר היה 1500 סמ"ק, כדי שבגרסה מוגדשת-על יוכל להתאים גם לתקנות מרוצי הגראנד-פרי. למנוע פותחה תיבת הילוכים בת 5 מהירויות בעידן שבו 4 מהלכים היו הנורמה.

קולומבו עזב את פרארי לטובת אלפא, ופרארי נאלץ לחפש מהנדס אחר. בינתיים הושלמה בנייתן של שתי שלדות, ועם עזרתו של אורליו לאמפרדי שהצטרף לצוות הפיתוח הוחל בבניית המנועים. בסוף 1946 הכריז פרארי על תחילת ייצורה של המכונית. שמה הנבחר היה "125 S" כנפחו של צילינדר יחיד, מדיניות שמות שתלווה את פרארי עשורים רבים לאחר מכן.

125

שתי המכוניות הראשונות שיוצרו היו אמנם בעלי מכניקה זהה אך הציגו מרכבים מובדלים, כדי שיתאימו להתחרות בקטגוריות מרוצים שונות. לגרסת ה"ספורט" (125 S) היה מרכב ברקטה שכיסה את הגלגלים, ואילו לגרסת ה"קומפטישן" (125 C) היו גלגלים חשופים עם מגיני בוץ הניתנים להסרה, כך שתוכל להתחרות גם בקטגוריית מכוניות חד-מושביות (אם נדרש היו מכסים את מושב הנוסע בעזרת פאנל ייעודי).

מנוע ה-V12 הפיק 118 כ"ס ב-7000 סל"ד הודות ליחס דחיסה של 9:1 ושלושה קרבורטורים. הייתה גם גרסה מוחלשת בעלת 72 כ"ס שנועדה במקור לדגם כביש שלא התממש לבסוף, ואחת משודכת למגדש-על בה השתמש פרארי במכונית ה-F1 הראשונה שלו. את מחט המשקל העמידה ה-125 על 750 ק"ג.

הופעת הבכורה של ה-125 S (פיאצ'נזה, מאי 1947) הייתה מאכזבת: משאבת הדלק כשלה בעודה מובילה והמכונית נאלצה לפרוש. גם ה-125 C שהתחרתה לראשונה חודש לאחר מכן במרוץ מקומי ברומא לא הצליחה להגיע לקו הסיום. במרוץ השלישי שלה, פרארי כבר ראה נחת כאשר רשם ניצחון ראשון, ובסה"כ ה-125 ניצחה שישה מרוצים מתוך שנים-עשר בהם השתתפה. ל-125 היה מחזור חיים קצר של ארבעה חודשים, ולאחר מכן היא התפתחה לדגם ה-159.

159

כדי לתת מענה למתחרות חזקות יותר, פרארי הבין כי ה-125 זקוקה ליותר כוח. על כן הוגדל נפח המנוע ל-1908 סמ"ק וכינוי המכונית השתנה בהתאם ל-159. ההספק כעת עמד על 125 כ"ס ב-6500 סל"ד, למרות הפחתת יחס הדחיסה ל-8.5:1, בניסיון לשפר את עמידות המנוע. במהלך קיץ 1947 חזר קולומבו לפרארי ובנה מרכב מתכנון חדש בעל מקדם אווירודינמי עדיף. עם המכונית החדשה רשם פרארי את הניצחון המשמעותי ביותר שלו, בגראנד פרי של טורינו. ריימונד סאמר הנהג הציג יכולת משכנעת תוך שהוא גובר על מתחרות חזקות ומבוססות מבית אלפא רומיאו, מזראטי, טלבו, דלהייה ודאלאז'. בהמשך המנוע הוגדל שוב, כעת לנפח של כמעט 2000 סמ"ק, כך שיוכל עדיין להתחרות במרוצים פופולריים ברחבי איטליה. המכונית נקראה כעת '166 ספיידר קורסה' והייתה למעשה למכונית ה"סדרתית" הראשונה של פרארי, היא נמכרה ללקוחות פרטיים החל בדצמבר 1947.

כיום

קיימת אי ודאות בנוגע לשאלה מה עלה בגורלן של אותן המכוניות הראשוניות אותן ייצר פרארי, אך מאמינים כי שתי השלדות הראשונות נבנו מחדש לספסיפיקציה של 166 ספיידר קורסה לפני שנמכרו ללקוחות כמכוניות חדשות. מספרים כי הלקוח של המכונית הראשונה הבחין בחלקים ישנים המותקנים במכוניתו ופרארי הציעה לו הנחה כפיצוי.

כיום לא קיימות 125 או 159 בצורתן המקורית, אך ב-1987 – כחלק מחגיגות יובל ה-40 שלה – בנתה החברה רפליקה מדויקת של ה-125 האורגינאלית, הניצבת כיום בגאווה במוזיאון פרארי במאראנלו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרארי 159 / 125 בוויקישיתוף

פרארי - האתר הרשמי של היצרנית