ריסי טיילור
 | |
| לידה |
31 בדצמבר 1919 אבוויל, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
28 בדצמבר 2017 (בגיל 97) אבוויל, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| ידועה בשל | לאחר שעברה אונס קבוצתי ולא נעשה במקרה צדק ממניעים גזעניים, קמה סביב המקרה התארגנות שהייתה הבסיס לתנועה לזכויות האזרח |
| מקצוע | פועלת חקלאית |
  | |
ריסי טיילור (באנגלית: Recy Taylor; 31 בדצמבר 1919 – 28 בדצמבר 2017) הייתה אישה אפרו-אמריקאית מאבוויל שבאלבמה. היא נולדה וגדלה במשפחת אריסים בתקופת ג'ים קרואו של דרום ארצות הברית. סירובה של טיילור לשמור על שתיקה לגבי אונס אכזרי בידי קבוצת גברים לבנים הוביל להתארגנות בקרב הקהילה השחורה למען צדק וזכויות האזרח.
ב-3 בספטמבר 1944, טיילור נחטפה כשיצאה מכנסייתה, ונאנסה על ידי שישה גברים לבנים.[1] אף על פי שלפחות שניים מהגברים הודו בדבר לרשויות, שני חברי מושבעים גדולים מיאנו להגיש נגדם כתבי אישום, ושום הליך משפטי לא ננקט נגד התוקפים שלה.[2]
ב-2011, בית המחוקקים של אלבמה הוציא התנצלות רשמית מטעם המדינה "על כישלונה להעמיד לדין את התוקפים שלה." האונס של טיילור וההליכים המשפטיים שבאו בעקבותיו, היו בין המקרים הראשונים שעוררו מחאה ואקטיביזם בפריסה ארצית בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית, והניח בסיס מוקדם עבור התארגנות התנועה לזכויות האזרח.
בטקס 2018 פרסי גלובוס הזהב, כשקיבלה את פרס ססיל בי דה מיל לתרומה יוצאת דופן לעולם הבידור, הזכירה אופרה וינפרי את סיפורה של טיילור וביקשה להביאו למודעות ציבורית.[3]
תחילת דרכה [עריכת קוד מקור | עריכה]
ריסי קורביט נולדה ב-31 בדצמבר 1919 באזור הכפרי של אלבמה, שם משפחתה פעלה בחקלאות כאריסים. אמה נפטרה כשהייתה ריסי בת 17, והיא נטלה את אחריות הטיפול בששת אחיה ואחיותיה. היא המשיכה לעבוד בשדות עד שנישאה בגיל 24, בשנת 1944, לווילי גאי טיילור, ונולדה בתם ג'ויס לי.
חטיפה ואונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת שהלכה בדרכה הביתה מהכנסייה יחד עם חברתה, פאני דניאל, ובנה של דניאל, ב-3 בספטמבר 1944, נעצרה לידם מכונית בצד הדרך. במכונית ישבו הטוראי הרברט לובט ועוד שישה גברים, כולם חמושים. הרברט לובט הטיח בפני טיילור שהיא קטעה בדרך צעיר לבן בעיירה הסמוכה. הייתה זו האשמה שקרית, מכיוון טיילור הייתה עם דניאל כל אותו יום. שבעת הגברים אילצו את טיילור לתוך המכונית באיומי אקדח והסיעו אותה לאזור מיוער סמוך לכביש. הם אילצו אותה להוריד את בגדיה, באמירה "תורידי את הסמרטוטים האלה, או שאני אהרוג אותך ואשאיר אותך כאן ביער." אחרי שהפשיטו אותה בכוח, טיילור התחננה לחזור הביתה אל משפחתה, ולתינוקת שלה. התוקפים התעלמו מבקשותיה, הסירו את בגדיהם, וצפו בלובט כשהוא הורה לטיילור לשכב על גבה ו"להתנהג בדיוק כמו שאת עושה עם בעלך או שאני חותך לך את הגרון." שישה מהגברים אנסו אותה, כולל לובט.[4]
תגובות לאונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
החטיפה של טיילור דווחה למשטרה מיד על ידי דניאל. דניאל זיהתה את המכונית כשייכת להוגו וילסון, אשר הודה שאסף את טיילור במכוניתו ולקח אותה, כפי שניסח את זה, "למקום". הוא נקב בשמותיהם של האחרים, והם: דילארד יורק, בילי האוורטון (שטען שלא השתתף באונס כי הכיר את טיילור), הרברט לובט, לות'ר לי, ג'ו קולפפר ורוברט גמבל. הוא טען שלא היה זה אונס מכיוון שהם שילמו לטיילור. אף על פי ששלושה עדי ראייה זיהו את וילסון בתור הנהג של המכונית, המשטרה לא זימנה לחקירה אף אחד מהגברים שווילסון זיהה כשותפיו לפשע. הקהילה השחורה של אבוויל התקוממה נגד הפעולות של המשטרה, או היעדרן, והאירוע דווח ל-NAACP במונטגומרי שבאלבמה. ה-NAACP שלחו את מי שהייתה החוקרת המובילה בארגון, ופעילה נגד אלימות מינית, רוזה פארקס.[5] בתחילת אוקטובר, העיתון משיקגו, Chicago Defender, שהיה בעל קהל שחור מרחבי ארצות הברית, פרסם סיפור שער על המקרה, בכותרת "קורבן של אנסים לבנים באלבמה".
הליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פארקס חזרה עם התיק למונטגומרי שם היא התחילה לעבוד על קבוצת פעולה לייצוגה והגנתה של טיילור, בסיועם של א. ד. ניקסון, רופאס א. לואיס, ואי. ג'י. ג'קסון, אנשים בעלי השפעה בקהילה של מונטגומרי. פארקס ובעלי בריתה הקימו את הוועדה לצדק שוויוני באלבמה עבור טיילור, בה תמכו גם איגודי עובדים, ארגוני אפרו-אמריקאים, וארגוני נשים לאומיים. הקבוצה גייסה תומכים בכל רחבי ארצות הברית ועד אביב 1945 ההתארגנות הייתה, על פי עיתון Chicago Defender "הקמפיין החזק ביותר לצדק שווה תחת החוק מזה עשור."
בימים 3–4 באוקטובר 1944, כינס התובע המחוזי חבר מושבעים גדול, האמון על הערכת הראיות והוצאת כתב אישום, ובו כל המושבעים גברים לבנים. לא זימנו את וילסון או אף אחד אחר הקשור למקרה להעיד, רק את בני משפחתה של טיילור, שלא יכלו לזהות את תוקפיה. חבר המושבעים מיאן להוציא כתב אישום, והשופט דחה את התביעה הפלילית.
הפחדה באיומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודשים שלאחר המשפט, טיילור קיבלה מספר איומים על חייה, וביתה הותקף בבקבוקי תבערה על ידי גזענים לבנים. טיילור, יחד עם בעלה ובנה, עברה לגור בבית משפחתה, שם אביה ואחיה יכלו לעזור להגן עליה מפני איומי המוות. כל בני המשפחה פחדו לצאת מהבית אחרי רדת החשיכה, טיילור לא יצאה גם במהלך שעות היום. הפחד שלה מפני פורעי החוק המאיימים נוסף לפחד מפני האיומים מצד הגברים שאנסו אותה שיהרגו אותה. אביה, בני קורביט, טיפס כל לילה על העץ בחצר עם רובה כדי לשמור על טיילור והמשפחה, וירד משם רק עם עלות השחר. בשלב זה, טיילור ומשפחתה האמינו שהם ייאלצו לחיות בפחד הזה כל חייהם. אך בינתיים, הסיפור על האונס ומשפט הראווה המזויף המשיך להדהד בסניפי NAACP ברחבי הדרום, ובתוך קהילות שחורות. ארגונים אלה ואחרים התאחדו כדי להגן על טיילור ולדרוש עונש לתוקפים, ואת אבטחתה של טיילור.
פעילות למען הצדק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעילים התכנסו במרכז הבונים החופשיים השחורים בבירמינגהם, שם הקימו מטה לפעילות, אליו הגיעו גם כתבים ועורכים מעיתונים אזוריים, ורוזה פארקס ופעילות אחרות דאגו להפצת המסר, כך שהסיפור התחיל להיות מסוקר בערים גדולות כמו ניו יורק ופילדלפיה, ועד מהרה בכל רחבי ארצות הברית. הכותרות הדגישו את ההתעלמות של הרשויות מאלימות מינית של גברים לבנים כלפי אישה שחורה, ותקפו את ההפרדה הגזעית של הדרום. בנוסף, העיתונים באותה הזדמנות השוו לגישה ההפוכה הנהוגה שם, לפיה הגנה לכאורה על נשים לבנות מפני אלימות מינית משמשת כתירוץ לרדיפה של גברים שחורים. בינתיים, החלו הפעילים גם קמפיין כתיבת מכתבים למושל אלבמה, צ'ונסי ספארקס.[6] ספארקס רץ בבחירות על מצע של גזענות והפרדה, ועל אידאולוגיה של זכויות המדינה מפני התערבות פדרלית, ולפיכך אימץ מדיניות של התעלמות בתחילה. אך קיום האירוע והקמפיין שלאחריו בשנתה האחרונה של מלחמת העולם השנייה פעלה נגדו: ההשוואה של משטרת המחוז לנאצים, שלא איחרה לבוא, לבסוף גרמה לו להבטיח לפתוח בחקירה בנושא.
הפעילות של רוזה פארקס למען צדק עבור ריסי טיילור לא הייתה רק בהפצת מסרים. היא הקימה ועדה לצורך הפעילות המרוכזת וגיוס תמיכה – הוועדה למען צדק שוויוני עבור גב' ריסי טיילור (CEJRT) – ועד מהרה קמו סניפים ברחבי ארצות הברית, אליהן הצטרפו פעילות מוכרות כמו מרי טרל צ'רץ', שהייתה בין מייסדי NAACP וסופרג'יסטית ידועה, שרלוט הוקינס בראון, מחנכת מוערכת, ליליאן סמית, מחברת הרומן Strange Fruit, שתיאר יחסים בין-גזעיים, ואשר היה באותה תקופה מעורר מחלוקת וזעזוע, וכן פעילים תומכים דוגמת ו.א.ב. דו בויז, קאונטי קאלן ולנגסטון יוז מתנועת הארלם רנסאנס, ואמרגן ויוצר הברודוויי הידוע אוסקר המרשטיין. הקבוצה משכה את תשומת הלב של האף. בי. איי בראשות ג'. אדגר הובר, ובוועדת בית הנבחרים לפעילויות אנטי-אמריקאית נטען כי ארגון זה הוא פשוט כיסוי למפלגה הקומוניסטית.
חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחקירה שפתח המושל, התראיין השריף לגבי הצעדים בהם נקט במקרה. הוא טען שהוא פתח בחקירה משלו מיד לאחר התקיפה, טענה שהייתה שקרית. הוא גם טען שהוא עצר את כל הגברים המעורבים באונס יומיים לאחר התקיפה, וכי הטיל על הוגו וילסון, בעל המכונית ששומשה בפשע, ערבות של $500. גם טענות אלה היו שקריות, שכן אף אחד מהגברים לא נעצר, ועל וילסון הוטל קנס או ערבות בסדום $250. באותה נשימה, הוא גם האשים את טיילור שהיא "סתם זונה", ושהיא "מטופלת מזה זמן מה על ידי קצין הבריאות של מחוז הנרי בשל מחלת מין." בחקירה גם תושאלו תושבי אבוויל לבנים, אשר העידו כי טיילור היא "אישה מכובדת שנוהגת על פי הערכים הגזעיים והמיניים של העיירה". החוקרים ראיינו את האנסים, וארבעה מתוך השבעה הודו בעיקרי המעשה, אך כפרו בכך שזה אונס כי טיילור "בעצם זונה" ושהיא השתתפה מרצונה. שניים מהגברים, לרבות הרברט לובט, הכחישו כל ידע לגבי ההתקפה. אך ג'ו קולפפר, גם הוא אחד התוקפים, הודה כי הוא ושאר האנסים יצאו בכוונה תחילה למצוא אישה בליל ההתקפה, ושלובט יצא מהמכונית עם אקדח, דיבר עם טיילור, ואילץ אותה בכוח לתוך המכונית, ושאחר כך הם גם הוציאו אותה ממנה והפשיטו אותה באיומי אקדח, אנסו אותה, ואז כיסו את עיניה והשאירו אותה לצד הדרך. הגרסה של קולפפר עמדה בקנה עם העדות המקורית של טיילור. אך גם עם הודאות ותיאורים אלה, התובע הכללי "לא הצליח לשכנע את המושבעים של מחוז הנרי שיש מספיק ראיות כדי להגיש כתב אישום" נגד שבעת החשודים, בכינוס חבר המושבעים הגדול השני בתיק, שנערך ב-14 בפברואר 1945. גם חבר מושבעים זה, כולם גברים לבנים, סירב להוציא כתב אישום כלשהו.[7]
לאחר מקרה [עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילה השחורה הייתה מזועזעת מהדחייה השנייה במקרה, ואילו העיתונות הלבנה החלה לצאת בסקירה יותר עוינת ותוקפנית כלפי טיילור בגלל הטענה שהיא עובדת בזנות. משרד התובע יצא בהצהרה שהתיק כעת סגור מאחר ששני חברי מושבעים לא ראו לנכון להגיש כתבי אישום, וזאת לאחר שכל הפרטים הוצגו ו"לא היו עובדות או נסיבות הקשורות למקרה שהוסתרו." למרות התוצאה, המקרה נחשב לניצחון גדול ביחס להקמתה של התנועה לזכויות האזרח בגלל הגיוס המוצלח של פעילים ברחבי המדינה: "המקרה של ריסי טיילור הניח את אבני היסוד של חרם האוטובוסים של מונטגומרי עשור לפני שיצא לפועל."
טיילור המשיכה לחיות באבוויל למשך כשני עשורים לאחר התקיפה. היא סיפרה שבמהלך שנים אלה היא חייתה בפחד, ושלבנים רבים בעיירה התייחסו אליה רע, אפילו אחרי שהתוקפים עצמם עזבו את המקום. בסופו של דבר היא עברה לפלורידה, שם עבדה בקטיף תפוזים. מאוחר יותר היא נפרדה מבעלה, שנפטר בתחילת שנות השישים. בתם היחידה נהרגה בתאונת דרכים ב-1967. טיילור התגוררה במשך שנים רבות בווינטר הייבן שבפלורידה, עד שהמשפחה שלה הביאה אותה בחזרה לאבוויל עקב התדרדרות במצבה הבריאותי.
פרסום ספרה של דניאל ל. מקגווייר, At the Dark End of the Street: Black Women Rape, and Resistance—a New History of the Civil Rights Movement from Rosa Parks to the Rise of Black Power ב-2011 הוביל להתנצלות רשמית מצד בית המחוקקים של מדינת אלבמה על כישלונו להעמיד לדין את התוקפים שלה, 67 שנים לאחר המקרה.[8]
באותה הזדמנות, גם בעלי תפקידים אחרים בממשל המקומי והמדינתי התנצלו בפני טיילור על היחס אליה, כולל ראש העיר של אבוויל, ריאן בללוק, שופטת מחוז הנרי ג'ואן סמית, וחבר קונגרס אלבמה דקסטר גרימלי.[9] טיילור קיבלה את ההתנצלויות ביום האם ב-2011, בעת ביקור בכנסיית – אותה הכנסייה בה התפללה באותו ערב גורלי. "הרגשתי טוב," היא אמרה. "זה היה יום טוב להציג לי את זה. אני לא ציפיתי לזה."[10]
ב-2011, ביקרה טיילור בבית הלבן והשתתפה בפורום בנושא רוזה פארקס במכון במועדון העיתונות הלאומי.[11] ב-2017 יצא הסרט התיעודי של ננסי בוירסקי, The Rape of Recy Taylor, אשר הקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק.[12][13]
ב-2018, כשבועיים לאחר מותה של טיילור, אופרה וינפרי העלתה את הסיפור שלה כחלק מנאום קבלת פרס גלובוס הזהב על שם ססיל ב. דמיל, בו דיברה על אלימות מינית כלפי נשים, קמפיין #MeToo, וייצוגים של נשים שחורות בתקשורת, בציינה כמה עמוק טבוע אי האמון של החברה והמערכת בעדותן של נשים, ובמיוחד נשים של צבע, לגבי אלימות המופנית כלפיהן. היא אמרה: "מזה יותר מדי זמן, נשים לא נשמעו או לא האמינו להן אם העזו לדבר את האמת אל מול הכוח של אותם הגברים... ואני רק מקווה שריסי טיילור מתה בידיעה שהאמת שלה ממשיכה להתקיים."[14][15]
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיילור נפטרה בשנתה במוסד סיעודי באבוויל ב-28 בדצמבר 2017, בגיל 97.[16].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ריסי טיילור, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- "Hidden Pattern Of Rape Helped Stir Civil Rights Movement". National Public Radio (באנגלית). 28 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) (ראיון ברדיו עם ריסי טיילור ודניאל לין מקגווייר) - Theoharis, Jeanne. "The Rebellious Life of Mrs. Rosa Parks". (see chapter titled "Montgomery NAACP")
ריסי טיילור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ McGuire, Danielle L. (2010). At the Dark End of the Street: Black Women, Rape, and Resistance–A New History of the Civil Rights Movement from Rosa Parks to the Rise of Black Power. Random House. ISBN 978-0-307-26906-5.
- ^ Chan, Sewell (29 בדצמבר 2017). "Recy Taylor, Who Fought for Justice After a 1944 Rape, Dies at 97". New York Times (באנגלית). נבדק ב-30 בדצמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^
Alice Vincent, Recy Taylor: the woman whose rape inspired Rosa Parks in 1944, and is inspiring Oprah Winfrey today, The Telegraph, 8 January 2018
- ^ McGuire, Danielle L. (בדצמבר 2004). ""It Was like All of Us Had Been Raped": Sexual Violence, Community Mobilization, and the African American Freedom Struggle" (PDF). The Journal of American History. 91 (3): 906–931. doi:10.2307/3662860. JSTOR 3662860.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Southern black women find justice elusive for civil rights-era rapes". Associated Press, October 15, 2010.
- ^ "Material related to the case of Recy Taylor, an African American woman who was raped by six white teenagers in her hometown of Abbeville, Alabama". Alabama Department of Archives and History. בינואר–באוקטובר 1945. אורכב מ-המקור ב-2018-01-11. נבדק ב-2018-01-17.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brown, DeNeen L. (8 בינואר 2018). "Recy Taylor's brutal rape: The NAACP sent Rosa Parks to investigate". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "After 67 Years, Alabama Lawmakers Apologize to Woman". Civil Rights and Restorative Justice Project. 21 באפריל 2011. אורכב מ-המקור ב-2018-01-11. נבדק ב-2018-01-17.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Abbeville mayor apologizes for 1944 rape of black woman by white men". AL.com (באנגלית אמריקאית).
- ^ ""Civil rights-era rape victim revels in White House tour". The Grio. 13 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Danielle Wright, "Recy Taylor Visits White House", Associated Press report on BET, May 13, 2011.
- ^ Buirski, Nancy (Writer/Director) (15 בדצמבר 2017). The Rape of Recy Taylor.
{{cite AV media}}: (עזרה) - ^ Brody, Richard (3 באוקטובר 2017). "The Rape of Recy Taylor". The New Yorker.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Izadi, Elahe (7 בינואר 2018). "'A new day is on the horizon': Read Oprah Winfrey's stirring Golden Globes speech". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Davis, Wynne. "How Recy Taylor Spoke Out Against Her Rape, Decades Before #MeToo". National Public Radio (באנגלית).
- ^ "Recy Taylor, who fought for justice after 1944 rape, dies". Associated Press. 29 בדצמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה)
