שטח פתוח (צפון אמריקה)

שטח פתוח (באנגלית: Open Range) במערב ארצות הברית ובקנדה, הוא מושג בעל משמעות היסטורית ומשפטית. בהכללה, המושג כולל אזורי בר הניתנים לרעייה על ידי בקר וצאן שניתן לרעות ולשנע בהם מקנה ללא קשר לבעלות על הקרקע. במקום שמתקיימים בו חוקי השטחים הפתוחים, בעלי קרקע הרוצים להרחיק בעלי חיים מרכושם חייבים להקים גדר כדי למנוע את כניסת בעלי החיים; חוק זה תקף גם לכבישים ציבוריים. בקרקעות המצויות באזור שטח פתוח אך הוגדרו כ"אזור עדר" (Herd District) מתהפכת האחריות, וזו מחייבת את בעל הבהמות לגדר אותן או להחזיק אותן בדרך אחרת בשטח שבבעלותו. מרבית מדינות המזרח בארצות הברית ובקנדה מחייבות בעלים לגדר את בעלי החיים שלהם או לרכז אותם בעדר.

מבחינה היסטורית, לחוקים ולמנהגי "השטח הפתוח" הייתה השפעה משמעותית על עיצוב ההיסטוריה והתרבות במערב ארצות הברית, כאשר עדרי בקר גדולים שונעו במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בין מדינות הדרום, דוגמת טקסס ובין מדינות הצפון, דוגמת ויומינג ומונטנה. עם המצאת גדר התיל בשנות ה-70 של המאה ה-19 ובמקביל, עם פיתוח אזורי המערב ורישותם בכבישים ובמסילות ברזל הוגבל מאוד השימוש בחוקי השטח הפתוח. עם זאת, בחלק ממדינות מערב ארצות הברית, עדיין שרירה וקיימת הלכת השטח הפתוח, אם כי במגבלות מעשיות רבות.

היסטוריה ונוהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של מסורת השטח הפתוח במערב ארצות הברית הוא בנוהג המוקדם של רעייה בלתי מוסדרת בטריטוריות החדשות שנוספו לארצות הברית לאחר מלחמת ארצות הברית–מקסיקו בסוף שנות ה-40 של המאה ה-19. נוהג זה עוגן בקובצי החוקים המוקדמים של אותן מדינות. עם השנים, כשמדינות המערב עברו תהליך פיתוח (מסילות ברזל, כרייה, חקלאות וכו'), חוקי השטח הפתוח החלו להיבחן מחדש והוגבלו, אך הם עדיין שרירים באזורים מסוימים ברוב מדינות מערב ארצות הברית. תנאי "שטח פתוח" שררו גם במערב קנדה קודם לחוק אדמות הדומיניון (אנ') ב-1889, שאסר על רעיית בקר באדמה לא חכורה, למרות שנוהג השטח הפתוח הופסק רק בהדרגה גם לאחר החקיקה. התנהלות במשטר "שטח פתוח" התקיימה גם באזורים אחרים, כמו האיים הקריביים ודרום קרוליינה בתקופה הקולוניאלית.

נוהג השטח הפתוח היה מקובל במקסיקו, ויש הטוענים כי הנוהג במקסיקו קדם לנוהג השטח הפתוח בארצות הברית והועתק ממקסיקו, כמו גם טכניקות נוספות לגידול ולטיפול בבקר.

שלא כמו מדינות המזרח בארצות הברית, הפרריה בארצות המערב הייתה רחבת ידיים, לא מעובדת ובלתי מפותחת. עד המצאת גדר התיל בשנות ה-70 של המאה ה-19 היה מעשי יותר לגדר את השטחים המפותחים כדי למנוע את גישת הבקר אליהם מאשר לגדר את הבקר. בשנים שלאחר ההשתלטות על הטריטוריות המערביות, אדמה שטרם הוגדרה תחת בעלות פרטית, נחשבה כאדמה בבעלות ציבורית וכמותרת לרעיית בקר עליה, למרות שעימותים בקשר לתביעות על קרקע ומלחמות מול השבטים האינדיאנים של המישורים הגדולים הציבו מגבלות מעשיות על שטחי מרעה בתקופות מסוימות.

השטח הפתוח שימש להעברת בקר בין אדמות מרעה ולשינוע עדרים לתחנות רכבת על ידי בוקרים ומשם לשוק. סימון הבקר באמצעות כווייה שימש לזיהוי בקר השייך לבעלים שונים. בקר שלא היה מסומן היה ידוע בשם "mavericks" (אנ') ויכול היה להיות נחלת כל מי שיכול לתפוס ולסמן את הבהמות הלא מסומנות.

המצאת התיל בשנות ה-70 של המאה ה-19 אפשרה הגבלת כניסת בקר זר לאזורים ייעודיים בתוך אזור השטח הפתוח כדי למנוע רעיית יתר בשטחים אלו. גידול האוכלוסייה בטקסס והמדינות השכנות, שנבע בעיקר מזרם של מתיישבים חדשים, חייבה את החקלאים לגדר את אדמותיהם הפרטיות. ההמצאה הפכה גם את גידור מרחבי הענק לזול יותר מאשר שכירת בוקרים לריכוז בלתי פוסק של הבקר. גידור ללא אבחנה של אדמות פדרליות, על ידי חוואים פרטיים מבוססים, התרחש לעיתים קרובות בשנות השמונים של המאה ה-19, לרוב ללא כל התחשבות בבעלות האמיתית על קרקעות או בצרכים ציבוריים אחרים, למשל נתיבי משלוח דואר ותנועה של בעלי חיים אחרים. תקנות שונות במדינות השונות, כמו גם פריצת עימותים בין אנשים שלקחו את החוק לידיהם ובין החוואים הוותיקים (לדוגמה, "מלחמת חיתוך הגדרות (אנ')") ניסו לאכוף או להילחם בבניית גדרות בהצלחה משתנה. בשנת 1885, החקיקה הפדרלית הוציאה אל מחוץ לחוק את גידור האדמות הציבוריות שהוגדרו כ"שטח פתוח". עד שנת 1890 הוסר רוב הגידור הבלתי חוקי.

בצפון ארצות הברית ובדרום קנדה גרמה רעיית היתר לדלדול הצמחייה בחלק מהשטח הפתוח, תופעה שהובילה למחסור במספוא לבקר בחורפים וגרם לרעב, במיוחד במהלך החורף הקשה של 1886–1887 (אנ'), כאשר מאות אלפי ראשי בקר מתו מרעב ברחבי צפון מערב ארצות הברית, דבר שהוביל לקריסה זמנית של ענף הבקר בצפון מערב היבשת. בשנות ה-90 של המאה ה-19, גידור תיל הפך לנפוץ מאוד גם במישורים הצפוניים ביבשת. כיסוי היבשת במסילות ברזל הלך והתרחב, ומפעלי אריזת בשר הוקמו קרוב יותר לאזורי גידול הבקר, מה שהפך את מסעות הובלת הבקר הארוכים מטקסס אל תחנות הרכבת של המסילה הפסיפית של קנזס (אנ') (שהובילה את הבקר לשיקגו) למיותרים. כך הסתיים עידן השטח הפתוח ושל נתיבי מסעות הבקר (אנ') הגדולים (לדוגמה, נתיב צ'יסהולם (אנ')). במקביל, גדל מאוד מספר החוות לגידול בקר במערב המתפתח של ארצות הברית.