תותח ללא רתע

תול"ר על גבי ג'יפ צה"לי בבקעת הירדן (1973)

תותח ללא רתע או בראשי תיבות תול"ר הוא כלי ארטילרי המסוגל לירות פגז לטווחים קצרים יחסית במהירות לוע נמוכה וכמעט ללא רתע של הקנה. עובדה המאפשרת הפעלתו מכלי רכב קטנים ואף מחצובות. שימושו העיקרי הוא כנשק נ"ט.

עקרון פעולה

תותח ללא רתע פועל, באופן עקרוני ככל תותח קונבנציונלי, התחמיש התרמיל והקלע מחוברים ליחידה אחת כפגז רגיל, בהבדל אחד – התרמיל מחורר. הפגז נטען לתוך בית הבליעה הממוקם בבסיס הקנה. סגירת הסדן מאפשרת ביצוע נקירה מכנית שמציתה תחל ארוך המושחל בתוך התרמיל. החומר ההודף בתרמיל דוחף קדימה את הפגז, אך רובם של הגזים פורץ מבעד לחרירים שבתרמיל אל פתחים שבסדן.

כחמישית מכמות הגזים בלבד משמשים להדיפת הקלע לעבר המטרה. באופן זה למעשה חלק גדול מאוד מהגזים לא משתתפים בתהליך ההדיפה ומקטינים את הרתע וכן משמשים ככוח המתנגד לתנועת התותח לאחר יציאת הקלע.

הלכה למעשה, אין כלי נשק חם ללא רתיעה בכלל וגם תותחים ללא רתע חווים את תופעת רתיעת התותח לאחר הירי. תותחים ללא רתע נחשבים לכלי נשק פחות אמינים מתותחים רגילים או אמצעי נ"ט כגון רקטות וטילים, הם דורשים תחזוקה אינטנסיבית מאחר שסתימה או פגיעה בפתחי יציאת הגז עלולים לבטל את יכולת התותח לירות ללא רתע ולגרום לנזק או אסון לצוות המפעיל.

היסטוריה

ככל הידוע, תוכניות לכלי נשק ללא רתע פותחו במספר צבאות, במקביל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הרוסים היו הראשונים להביא את התותח ללא רתע לשדה הקרב וכבר בשנת 1923 החלו בפיתוח כלי נשק ללא רתע תחת הכינוי 'נשק ריאקציה דינמית'. בשנת 1939 הופיע תול"ר רוסי במלחמת רוסיה-פינלנד. במהלך המלחמה נתפסו שני תולרי"ם רוסיים והועברו לגרמנים לצורך בדיקה.

הגרמנים ייצרו גרסה משלהם לתותח ללא רתע בקוטר 75 מ"מ שהשתתף במלחמת העולם השנייה וידוע בשם (תותח קל 40) Leichtgeschütz 40 לשימוש כוחות מיוחדים. צנחנים גרמניים השתמשו בתותח קל 40 בעת הפלישה לכרתים. וגרסת 105 מ"מ הוכנסה לשימוש. כלי נשק אלו, שהיו יעילים ואפקטיביים הועתקו על ידי הצבא האמריקני והוכנסו לשימוש מיידי.

בסוף מלחמת העולם השנייה נמכר התותח ללא רתע האמריקני לצבא הצרפתי וראה שימוש באלג'יריה.

במקביל, צוידו יחידות חי"ר אמריקניות בתותחים ללא רתע בקטרים של 57, 75 ו-105 מ"מ ששימשו במלחמת קוריאה והוחלפו לקראת מלחמת וייטנאם בדגם של 106 מ"מ.

הצבא הרוסי, שלו ניסיון חיובי בשימוש בתותחים ללא רתע במהלך מלחמת העולם השנייה, אף הוא פיתח מספר דגמים בקטרים 73, 82 ו-107 מ"מ. דגמים אלו עדיין נמצאים בשימוש בחלק מיחידות הצבא הרוסי ביחידות המיוחדות וניתן למצוא אותם בשימוש צבאות בעלי ארסנל נשק סובייטי. השימוש העיקרי של כלי נשק אלו הוא נ"ט.

הצבא הבריטי "שאיחר את הרכבת" עם דגמים של תותחים ללא רתע בעת מלחמת העולם השנייה צייד את עצמו בדגם 120 מ"מ L6 Wombat.

תותחים ללא רתע שימשו בשירות צה"ל, בעיקר כנשק נ"ט פלוגתי ביחידות חי"ר וצנחנים. על מנת לבצע ירי מדויק, הוצב על גבי התול"ר רובה בקוטר 0.5 אינץ' ששימש לאיפוס התותח ולביצוע ירי ראשוני כלפי המטרות, לאחר מכן בוצע הירי בתותח.

צבאות ערב אף הם הצטיידו בתותחים ללא רתע ובמהלך מלחמת ששת הימים השתמש הלגיון הירדני בתולרי"ם במהלך הלחימה בירושלים. במהלך הלחימה בדרום לבנון השתמשו ארגונים פלסטיניים וכן החזבאללה בתותחים ללא רתע כנשק ארטילרי ונשק נ"ט.

כניסת מערכות טילי נ"ט המונחים באמצעות תיל סימנו את יציאתו משירות של התותח ללא רתע, בעיקר בצבאות בעלי חימוש מודרני. במקומות מיוחדים כגון באזור הארקטי בו מערכות הנחיה מתקשות לפעול בתנאי טמפרטורה קיצוניים עדיין יש דרישה ושימוש לתותחים ללא רתע כנשק נ"ט ונ"מ.

תותחים ללא רתע המוצבים על גבי כלי רכב, ובעיקר הדגם האמריקני M40 הנושא תותח 106 מ"מ, נמצאים עדיין בשימוש צבאות של מדינות מתפתחות כמשמידי טנקים.

גרסה מיוחדת של תותח ללא רתע ה-M-388 Davy Crockett פותחה על ידי הצבא האמריקני כתותח המסוגל לירות פגזים בעלי ראש נפץ גרעיני.

תותחים ללא רתע בקוטר 75 מ"מ משמשים כאמצעי למניעת מפולות שלג בהרים על ידי יזום מפולות באמצעות ירי פגזים על השלג במקומות מועדים לפורענות.

מפעל ייצור הנשק בופורס קרל גוסטב השוודי ממשיך לייצר תותח ללא רתע בקוטר 84 מ"מ לשימוש על ידי חיילי חי"ר וכוחות מיוחדים. זהו כלי בגודל משגר טיל כתף הנישא על ידי חייל בודד, הנחשב עמיד ואמין מאוד ובעל מגוון גדול של סוגי תחמושת. הדגם הנוכחי M3E1 שוקל 3.4 ק"ג, בהשוואה לדגם המקורי M1 שמשקלו 14.2 ק"ג.