מלחמת החורף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת החורף
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Winter war.jpg

חיילים פינים בעמדותיהם
תאריך התחלה: 30 בנובמבר 1939
תאריך סיום: 13 במרץ 1940
משך הסכסוך: 15 שבועות
מלחמה אחרי: מלחמת ההמשך
מקום: מזרח פינלנד
תוצאה: הסכם השלום במוסקבה
הצדדים הלוחמים

ברית המועצותFlag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות

מפקדים

ברית המועצותFlag of the Soviet Union.svg קלימנט וורושילוב
ברית המועצותFlag of the Soviet Union.svg קיריל מרצקוב
ברית המועצותFlag of the Soviet Union.svg סמיון טימושנקו

כוחות

1,000,000 חיילים
6,500 טנקים
3,900 מטוסים

250,000 חיילים
30 טנקים
130 מטוסים

אבידות

127,000 הרוגים או נעדרים
265,000 פצועים
3,543 טנקים

26,700 הרוגים
43,600 פצועים

קו מנרהיים שנפרס מהמפרץ הפיני ועד לאגם לדוגה הגן על גבולה הדרומי של פינלנד

מלחמת החורף (פינית talvisota) או המלחמה הסובייטו-פינית (רוסית Советско-финская война) פרצה כאשר ברית המועצות תקפה את פינלנד ב-30 בנובמבר 1939, שלושה חודשים ושבוע לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ושלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מפלישתה זו, הושעתה ברית המועצות מחבר הלאומים ב-14 בדצמבר 1939. סטלין לא צפה קשיים, והניח כי הצבא האדום יכבוש את פינלנד כולה עד סוף 1939. אולם הצבא הפיני, שנחיתותו המספרית התבטאה בהתחלה לכל הפחות ביחס של אחד לשלושה ואחר כך גדלה אף יותר, הוכיח התנגדות שהפתיעה את הסובייטים, תסכלה אותם והסבה להם אבדות ניכרות (לסובייטים נהרגו כ-125,000 חיילים לעומת כ-27,000 פינים). פינלנד החזיקה מעמד עד חודש מרץ 1940, אז נחתם הסכם שלום בין המדינות, אשר חייב את פינלנד לוותר על כעשירית משטחה ועל כחמישית מהיכולת התעשייתית שלה ולמסרם לברית המועצות בתמורה להפסקת הלחימה.

צרפת ובריטניה פתחו בהכנות לקראת סיוע לפינלנד דרך צפון סקנדינביה. תוכנית זו, שכללה אף תפיסה זמנית של מכרות ושל מחצבים בנורווגיה ובשוודיה, דרבנה את גרמניה הנאצית לפלוש לנורווגיה ולדנמרק כחודש בלבד לאחר מלחמת החורף במסגרת "מבצע וסריובונג". יש סברה שהתפקוד הלקוי של הכוחות הסובייטיים במלחמת החורף השפיעו על החלטתו של אדולף היטלר לפלוש לברית המועצות, ולהוציא אל הפועל את מבצע ברברוסה בשנת 1941[1].

המלחמה קיבלה את שמה משום שפרצה בחורף הקר ביותר בברית המועצות מתחילת המאה ה-20.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כמעט 700 שנים, עד ראשיתה של המאה ה-19, הייתה פינלנד חלק בלתי נפרד מהממלכה השוודית. הצאר אלכסנדר הראשון, שחשש שמא שוודיה תתקוף את סנט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, דרך מצר קרליה[2], תקף את שוודיה ב-1809, בעימות שנודע כמלחמה הפינית. צבא האימפריה הרוסית (בתמיכת נפוליאון בונפרטה) כבש את פינלנד, וזו סופחה לרוסיה כדוכסות גדולה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר שהתחוללה ברוסיה ב-1917, והביאה לקריסת האימפריה הרוסית, פתחה בפני הלאומנים הפינים חלון הזדמנויות, וב-6 בדצמבר 1917 הכריז הפרלמנט הפיני על עצמאותה של פינלנד. הבולשביקים שעלו לשלטון ברוסיה, היו חלשים מכדי להתנגד, והם מיהרו להכיר בעצמאות פינלנד שלושה שבועות בלבד לאחר ההכרזה[3]. הפינים הקימו ממשלה דמוקרטית "בורגנית", והדבר היה לצנינים בעיני השלטון הקומוניסטי במוסקבה, שיזם התקוממות קומוניסטית[4] שהפכה למלחמת אזרחים עקובה מדם במשך חמשת החודשים הראשונים של 1918. מצד אחד עמד "המשמר הלבן", שנלחם בשם האנטי-סוציאליסטים, ומצד שני לחם "המשמר האדום", שכלל בעיקר פועלים ואיכרים. במלחמה הזאת ניצח הצבא הלבן בפיקודו של גנרל מנרהיים ובסיוע גרמני את המשמר האדום ושימר בכך את עצמאות פינלנד.

היחסים הפוליטים בין ברית המועצות לפינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת היחסים בין ברית המועצות לבין פינלנד הייתה מתוחה וצוננת, ורוויה בחוסר אמון הדדי. לכך היו מספר סיבות: ב-1898 החל ניקולאי השני, קיסר רוסיה לכפות רוסיפיקציה של פינלנד. באותה שנה הוא מינה את ניקולאי בובריקוב לתפקיד מושל-גנרל על פינלנד, שמשימתו העיקרית הייתה להחל את החוקים הרוסים על פינלנד, למנוע ממנה הקמת צבא ומערכת פוליטית עצמאית, ובכך לחסל את סיכוייה לעצמאות. ב-1904 נרצח בובריקוב, ותהליך הרוסיפיקציה הואט, אך חודש והגיע לשיאו ב-1914[5]. באותם שנים החלה לקום בפינלנד תנועה לאומנית, שהתבססה על האיבה המתגברת בקרב הפינים כלפי הרוסים. לאחר תבוסת הקומוניסטים במלחמת האזרחים בפינלנד, שוגרה משלחת מתנדבים פינית (אביב 1918) שניסתה לכבוש חלקים מקרליה, השייכת לרוסיה, ללא הצלחה. מספר חודשים מאוחר יותר, התערבה פינלנד במלחמת האזרחים האסטונית, וסייע לגרש את הכוחות הבולשביקים מהמדינה. במרץ 1919 שוגרה משלחת פינית נוספת בת 1,000 איש (בעידוד חשאי מהממשלה) בניסיון לכבוש את העיר הגדולה בקרליה, אונו (Aunus), אך גם היא כשלה[6]. באוקטובר 1920 נחתם חוזה טרטו, שקבע כי הגבול בין רוסיה לבין פינלנד יהיה זהה לגבול הישן עם הדוכסות הגדולה של פינלנד, כשהעיר פטסמו (Петсамо, בפינית Petsamo) בעלת הנמל נטול הקרח לחוף אוקיינוס הקרח הצפוני ניתנה לפינלנד, ואילו מזרח קרליה ניתן לרוסיה.

בשנת 1932 נחתם הסכם אי התקפה עם פינלנד. ההסכם אושר מחדש ב-1934 לתקופה בת עשר שנים. באפריל 38', הגיעה משלחת גרמנית להלסינקי לציון יום השנה ה-20 להתערבות הגרמנית במלחמת האזרחים הפינית כנגד הקומוניסטים, האנשלוס במרץ, ופתיחת המשא-ומתן בין פינלנד לשוודיה על חימוש מחדש של איי אולנד הפינים[7]. לאור ההתרחשויות אלו, החל השלטון הסובייטי במוסקווה לחפש הסדר חדש עם פינלנד[8]. באפריל 38', פנה איש סגל השגרירות הסובייטית בהלסינקי, בוריס יארטסב (איש NKVD), לשר החוץ הפיני רודולף הולסטי, והציע לו לפתוח בשיחות חשאיות במטרה לשפר את היחסים בין שתי המדינות. הסיבה לכך, לפי יארטסב, הייתה שברית המועצות מאמינה כי גרמניה הנאצית תתקוף אותה במוקדם או במאוחר, מתקפה שתתבצע דרך אדמת פינלנד[9]. במצב כזה, בפני בריה"מ לא תישאר ברירה והיא תבצע מתקפת מנע דרך פינלנד[10].

ב-23 באוגוסט 1939, חתמו שרי החוץ של גרמניה הנאצית ושל ברית המועצות על הסכם אי התקפה, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שבו חילקו ביניהן את השליטה במרכז אירופה ובמזרחה. על פי סעיף סודי בהסכם, עברו למרחב ההשפעה הסובייטי המדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה, וכמו כן פינלנד וחבל בסרביה ברומניה. בעקבות ההסכם תקפה גרמניה את פולין ב-1 בספטמבר וכבשה את כל השטח שהוקצה לה על פי ההסכם, וב-17 בספטמבר פלש הצבא האדום למזרח פולין. בתוך שבועיים השלים הצבא האדום את ההשתלטות על מזרח פולין. עם סיומה של המערכה על פולין, כפו הסובייטים על אסטוניה, ליטא ולטביה הסכמים שהתירו הצבת כוחות של הצבא האדום בנקודות חיוניות בשטחן, וביוני 1940 סופחו מדינות אלו לברית המועצות[11].

ב-5 באוקטובר התבקשה ממשלת פינלנד לשגר נציגים למוסקבה, וב-12 באוקטובר 1939 החלו במוסקבה שיחות בין משלחת פינית לבכירי הממשל הסובייטי. סטלין הציג בפני הפינים רשימת דרישות: החכרת הבסיס הימי בכף הנקו לשלושים שנה, והתרה לברית המועצות הקמת בסיס שם והצבת 5,000 חיילים; הזזה של הגבול במצר היבשה קרליה, מצפון ללנינגרד, בשלושים וחמישה קילומטרים צפונה, והשמדת כל הביצורים באזור; ויתור על נמל האוקיינוס הארקטי פטסאמו, ועל שלושים איים קטנים במפרץ פינלנד. בתמורה הציעו הסובייטים למסור לפינלנד שטח בן 5,500 קמ"ר של קרליה הצפונית הסובייטית[12].

הצבאות היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הכוחות של צבא פינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסייתה של פינלנד מנתה ב-1939 3.65 מיליון נפש. בעת שפרצה המלחמה, עמדו לרשות צבא פינלנד 9 דיוויזיות (כולן חיל-רגלים) ועוד כמה עשרות יחידות עצמאיות - כל יחידה בהיקף של פלוגה עד גדוד - שאורגנו בצוותי קרב. בסך הכל עמדו לרשות צבא פינלנד 127,800 חיילים סדירים, כ-100,000 חיילי מילואים ועוד כ-112 אלף חיילי "משמר המולדת"[13].

היערכותו של צבא פינלנד ב-30 בנובמבר 1939:

  • ארמיית המצר הקרלי בפיקודו של גנרל הוגו אוסטרמן, כללה שני קורפוסים - 2 ו-3 - ובהם 5 דיוויזיות שנערכו בקו מנרהיים, בדרומה של פינלנד, מרחב ההגנה העיקרי.
  • הקורפוס ה-4 בפיקודו של יוהו הייסקנן (הוחלף זמן קצר מכן בידי וולדמאר הגלונד), כלל 2 דיוויזיות שנערכו מצפון לאגם לדוגה.
  • בגזרה שמצפון לאגם לדוגה ועד פטסמו בגבולה הצפוני של פינלנד, נערך אגד של צוותי קרב פלוגתיים וגדודיים בפיקודו של גנרל ויליו ּּטואומפו.
  • שתי דיוויזיות נוספות נשארו עתודת המטה הכללי בפיקודו הישיר של מרשל מנרהיים.

ציוד וחימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הפיני היה דל באמצעים ותקציב (בייחוד אל מול ברית המועצות), בעיקר לנוכח הקיצוץ בתקציב הביטחון בשנים שקדמו למלחמה. הוא היה מבוסס כמעט כולו על חיילי רגלים, ומרבית הציוד שלו היה מיושן. חיל השריון הפיני כלל כמה עשרות טנקים מיושנים שיעילותם בקרב הייתה זניחה: כ-32 טנקים קלים מדגם רנו FT מתקופת מלחמת העולם הראשונה, ועוד 27 טנקי ויקרס 6 טון קלים שפינלנד רכשה מבריטניה, ללא כל חימוש עליהם. גם מלאי הנשקים נגד-טנקים שעמדו לרשות הפינים בתחילת המלחמה היה קטן ביותר, וכלל רק 50 תותחים נ"ט שוודים מדגם בופורס בקוטר 37 מ"מ, שהנופקו לחיילים מספר שבועות לפני תחילת המלחמה; כדי להתגבר על המחסור בנשקי נ"ט קונבנציונלים, פנו הפינים לאמצעים מאולתרים וזולים, דוגמת בקבוק מולוטוב ממנו ייצרו הפינים חצי מיליון יחידות עד סיומה של מלחמת החורף[14].

הארטילריה הייתה גם היא במצב קשה; לרשות הפינים עמדו 600 תותחים מסוגים שונים, רובם מיושנים שנלקחו שלל במלחמת העצמאות, הנפוץ ביניהם היה מודל 1902 הרוסי בקוטר 76 מ"מ. חמור מכך, מלאי התחמושת בת 270,000 הפגזים הייתה אמורה להספיק לשבוע לחימה בלבד. עם זאת, האימונים וטקטיקת התותחנות הפינית היו עדיפים על אלה בצד הסובייטי.

הצבא הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיהורים הגדולים שעשה סטלין בקצונת הצבא האדום בשנים 1938-1937 החלישו מאוד את צבאו. בין הקצינים שנרצחו או נאסרו היו שלושה מחמשת המרשלים של ברית המועצות, 13 מ-15 מפקדי הארמיות, 57 מ-85 מפקדי הקורפוסים, 110 מ-195 מפקדי הדיוויזיות, ו-220 מ-406 מפקדי הרגימנטים[15]. את מקומם תפסו פעמים רבות קצינים צעירים, שחסרו ניסיון נדרש, אך נחשבו נאמנים יותר. יתרה מכך, המעורבות הפוליטית בצבא הביאה לכך שכל פקודה מבצעית בשטח נאלצה לקבל את הסכמת הקומיסר הפוליטי הכפוף למפלגה. כתוצאה מסיבות אלו, הפיקוד הסובייטי התאפיין בהיעדר גמישות, יוזמה וחשיבה עצמאית, ומפקדיו נטו להיצמד לפקודות וחששו מקבלת החלטות עצמאיות.

תנאי קרקע ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של פינלנד

פינלנד השתרעה על שטח של כ-410 אלף קילומטר רבוע, מרבית שטחה מישורי, מיוער ובלתי מיושב וכולל 187,888 אגמים ו-179,584 איים. גבולה עם ברית המועצות נמתח לאורך כ-1,200 ק"מ, ממצר קרליה בדרום, הנמצא בין מפרץ פינלנד לאגם לדוגה, עד לאוקיינוס הארקטי בצפון. בהתאם לתנאי השטח, המטכ"ל הפיני העריך שעיקר האיום של הצבא האדום יגיע מדרום, במצר קרליה, ומצפון לאגם לדוגה, בעוד שבכל החלק הצפוני של פינלנד לא יבוצעו פעילויות לחימה משמעותיות בשל תנאי שטח קשים[16]; אזור זה אופיין בהיעדר דרכים וצירים, רובו מכוסה יערות, והוא אינו מתאים לכוחות ממוכנים ומשוריינים.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בקבוק מולוטוב" ואמצעי נשק נוספים בהם עשו הפינים שימוש במלחמה
חיילי יחידות סקי פינים

משכשלו המגעים והצעות הפשרה, תקפו הסובייטים ב-30 בנובמבר 1939 את דרום-מזרח פינלנד בכוח של 450,000 חיילים, שנתמך על ידי סיוע אווירי וארטילרי (עד סוף המלחמה שולבו עוד קרוב ל-600,000 חיילים סובייטים במלחמה)‏‏[17]. עד מהרה הגיע כוח הפלישה לקו מנרהיים, שם התייצבה החזית. העילה למלחמה התבססה על מבצע דגל כוזב, שזכה לכינוי הפגזת מיינילה: הסובייטים הפגיזו את כוחותיהם והאשימו בהפגזה את הפינים.

הסובייטים כבשו את עיירת הגבול הפינית טריוקי (Terijoki) וב-1 בדצמבר 1939, הקימו בה ממשלת בובות בראשות הקומוניסט הפיני אוטו וילה קוסינן (Otto Ville Kuusinen). בצעד זה ביקשו הסובייטים להמחיש את אי-הכרתם בממשלתה הנבחרת של פינלנד, ולעודד את עריקתם של הסוציאליסטים הפינים משורות הצבא. אולם ממשלת הבובות לא נחלה הצלחה, ושטחה סופח בסופו של דבר לגבולות ברית המועצות בתור מחוז קרליה.

עם פרוץ המלחמה חצו הסובייטים עם 1,500 טנקים ו-3,000 מטוסים את קו הגבול כאשר הצבא הפיני שהיה מולם מנה תשע דיוויזיות בנות 11,000 חיילים כל אחת, 36 קני ארטילריה בלבד לדיוויזיה, כולם מדגמים שמלפני 1918 ושרר בו מחסור של נשק קל. בשלביה הראשונים של המלחמה עלה בידי ממשלת פינלנד לגייס ולשנע 160,000 חיילים בלבד. על אף נחיתות מספרית זו, התגלו הכוחות הפיניים כיריב נועז ומיומן, בהשתמשם בטקטיקת גרילה, ביחידות אלפיניסטיות מהירות העוטות מדים לבנים, ומעל לכל - בידע שרכשו אודות לחימת חורף. הפינים השתמשו בפצצת דלק קטנה ומאולתרת שמקורה במלחמת האזרחים הספרדית, אשר התפרסמה מאוחר יותר בכינוי "בקבוק מולוטוב". חורף 1940/1939 היה קשה ביותר, והטמפרטורות צנחו לעתים תכופות עד ל-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. הפינים הצליחו לנצל זאת לטובתם.

נוסף על כך, להפתעתה של ההנהגה הסובייטית, הסתבר שרוב הסוציאליסטים הפינים לא תמכו בפלישה הסובייטית לפינלנד, אלא דווקא לחמו לצד בני עמם נגד האויב המשותף. קומוניסטים פינים אחדים היגרו לברית המועצות בשנות השלושים על מנת "לבנות את הסוציאליזם", ואולם מסעם הסתיים במפח נפש עת נפלו קורבן לטיהורים הגדולים של סטלין. אלה הביאו להתפכחות בקרב סוציאליסטים פיניים רבים ולשנאה גלויה כלפי המשטר הסובייטי. תחושה זו של "איחוי הקרעים" מכונה עד היום בפינלנד "רוח מלחמת החורף". עם זאת, קומוניסטים רבים לא היו יכולים להתגייס לצבא הפיני בלאו הכי, מפאת הרקע הפוליטי שממנו באו.

היהירות הסובייטית מילאה תפקיד משמעותי במלחמה זו. הצבא האדום לא ציפה למאבק ממשי וטיהוריו של סטלין פגעו אנושות בצמרת הפיקוד שלו ובצבא כולו: הקצינים הסובייטיים היו אמנם צייתנים אך לא איכותיים, ועשו שימוש בטקטיקות שאבד עליהן הכלח כבר במלחמת העולם הראשונה[דרוש מקור]. טקטיקת הלחימה הסובייטית הייתה שבלונית ונעדרה יצירתיות כלשהי, קרוב לוודאי כיוון שאלה שגילו יוזמה אך נכשלו, זכו ליחס קשה: שלילת דרגות, מאסר, הגליה לגולאגים ואף הוצאה להורג. בנוסף, הצבא הסובייטי לא התכונן היטב ללוחמת חורף, במיוחד בשטחים מיוערים. מסיבה זו הרבו יחידותיו להשתמש ברכבים ממונעים, וכך חשפו את עצמם לפגיעה. באחד המקרים, בקרב סואומוסאלמי, הושמדה דיוויזיה סובייטית שלמה לאחר שצעדה אל תוך היער, היישר למארב של כוח פיני קטן בהרבה, אשר הסתתר בין העצים. אירוע זה עודו נלמד באקדמיות צבאיות בעולם ככלל "אל-תעשה".

הפינים סבלו מקשיים לוגיסטיים חמורים. בראשית המלחמה, רק החיילים שעברו טירונות ואימונים סדירים קיבלו מדים ונשק. שאר המגויסים נאלצו לתפור את מדיהם ואף להשיג נשק משלהם. הפינים נקטו במספר דרכים על מנת להתמודד עם המצב, כשהחשובה בהן הייתה תפיסת ציוד, כלי נשק ותחמושת מהאויב. למזלם, הצבא הפיני לא שינה את קוטר הנשק לאחר ההכרזה על עצמאות פינלנד, וכך היה יכול להשתמש בתחמושת הסובייטית.

תמיכה חיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הקהל העולמית הייתה לצדה של פינלנד. פרט לכיבוש פולין, מלחמת העולם טרם פרצה במלוא עוזה, וכך ריכזה דווקא מלחמת החורף את מירב תשומת הלב העולמית. התוקפנות הסובייטית נתפסה כבלתי צודקת. ארגונים זרים שונים שלחו סיוע חומרי בדמות מוצרים רפואיים. מהגרים פיניים בארצות הברית ובקנדה שבו כדי להתגייס לצבא הפיני. מתנדבים רבים נסעו לפינלנד כדי להילחם למענה, ביניהם 1,010 דנים, ו-695 נורווגים. כתבים זרים בהלסינקי כתבו, ואף הגזימו, אודות הצלחות מזהירות של הצבא הפיני בקרב[דרוש מקור].

שוודיה, שכנתה של פינלנד ממערב, אשר הכריזה על עצמה כעל מדינה בלתי תוקפנית במלחמה זו, תרמה למאמץ המלחמתי הפיני בציוד צבאי, תחמושת, הון נזיל, אשראי, סיוע הומניטארי וכן 8,700 מתנדבים שוודים שהביעו נכונות למות למען פינלנד. קורפוס המתנדבים השוודי, אשר הציב כוח בן 8,402 חיילים בשטח פינלנד, הוזעק כתגבורת ולקראת אמצע פברואר 1940 סייע משמעותית לחמישה גדודים פיניים שלחמו במרקייארבי (Märkäjärvi). כוח התנדבותי משמעותי נוסף היה חיל האוויר השוודי המתנדב, אשר כלל 12 מטוסי קרב, 5 מפציצים ו-8 מטוסים אחרים - כשליש מחיל האוויר השוודי המלכותי. טייסים מתנדבים ומכונאים התגייסו לסייע. הטייס המפורסם קרל גוסטב פון רוזן, שהיה מקורב להרמן גרינג, התנדב באופן עצמאי. היה אף כוח פועלים מתנדב, שמנה כ-900 פועלים.

כוח המתנדבים השוודי נותר במחלוקת בין שוודים לפינים. הפינים הניחו כי היחסים ההדוקים שקיימו עם שוודיה לפני פרוץ המלחמה הצדיקו מתן סיוע גדול יותר ושליחת כוחות עזר רבים יותר לפינלנד. לטענת הפינים, סיוע כזה יכול היה לשנות את תוצאות המלחמה ואף להרתיע את הסובייטים מבעוד מועד, אך סביר להניח שהכח השוודי, גם לו היה מקיף את כל הצבא, היה קטן מכדי להרתיע את סטלין.

חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה הרהרו המנהיגים הסובייטים באפשרות לנטוש את המבצע, שהלך והסתבך מבחינתם[דרוש מקור]. הסכם שלום ראשוני הוצע לממשלת פינלנד כבר בסוף ינואר (בתיווך שוודי). עד אז פינלנד לחמה על עצם קיומה. משלמדו צרפת ובריטניה על איתותי השלום של הסובייטים ועל כוונתם להפסיק את מעשי האיבה, פחתה נכונותן לסייע לפינלנד. משלב זה לחמה האחרונה "רק" כדי לשמור על שטח רב ככל האפשר באזורים הגובלים בלנינגרד. הגם ששאלת העצמאות הפינית שוב לא ניצבה על הפרק, בעיני הציבור נותרה מלחמתה של פינלנד בבחינת מאבק על חייה.

בפברואר 1940 הציעו בעלות הברית סיוע צבאי ממשי. כמאה אלף חיילים אמורים היו לנחות בנמל נרוויק שבצפון נורווגיה, ולתמוך בפינלנד דרך שטח שוודיה. אולם, רק חלק קטן מהכוח יועד להילחם לצד פינלנד. שוודיה ונורווגיה חששו כי מטרתו האמיתית של הכוח הייתה לתפוס ולהחזיק את נמל נארוויק וכן את מכרות הברזל שבצפון שוודיה, זאת על מנת לפגוע בייצוא המחצבים לגרמניה. כיוון שחששו כי ארצותיהם תהפוכנה בשל כך לשדה קרב בין בעלות הברית לרייך השלישי, סירבו נורווגיה ושוודיה לאשר את מעבר הכוח בשטחן. אחרי המלחמה התברר כי מפקד חיל המשלוח ששלחו בעלות הברית קיבל הנחיה מפורשת להימנע מכל מגע קרבי עם הסובייטים.

צרפת ובריטניה הבטיחו להקצות לפינלנד כוח עזר בן 20,000 חיילים עד סוף פברואר, בתנאי שבדרכו לחזית יותר לו לתפוס את אזוריה ההרריים של צפון שוודיה: הברזל שנחצב שם והועבר לגרמניה היה בבחינת עורק אספקה משמעותי למאמץ המלחמתי של הרייך השלישי. בעלות הברית סירבו להצעה להנחית כוחות עזר דרך נמל פטסאמו שבצפון מזרח פינלנד.

ממשלת שוודיה, בראשותו של פר אלבין הנסון (Per Albin Hansson), סירבה לאשר מעבר כוחות צבא מזוינים בשטחה. אף על פי ששוודיה לא הכריזה על נייטרליות במלחמת החורף, היא הייתה נייטרלית בסכסוכים שבין צרפת ובריטניה לבין ברית המועצות מזה ולבין גרמניה מזה. הסכמה למעבר צבא צרפתי-בריטי בשטחה הייתה בבחינת סטייה משמעותית מהדין הבינלאומי בדבר נייטרליות.

ממשלת שוודיה דחתה את בקשותיה החוזרות והנשנות של פינלנד להצבת כוחות שוודים סדירים בשטחה, ולקראת סוף המלחמה אף הבהירה כי לא תוכל להוסיף ולספק לפינים ציוד ותחמושת לאורך זמן. מבחינה דיפלומטית, פינלנד הוצבה בין הפטיש לסדן: בעוד שבעלות הברית קיוו למלחמה ארוכה וממושכת, שתתיש את ברית המועצות, ביקשו מדינות סקנדינביה לשים קץ למעשי האיבה באופן מיידי, מחשש שככל שתימשך המלחמה כך יגדל הסיכוי כי היא תגלוש לשטחן (יש הטוענים כי מדינות סקנדינביה חששו מגל הפליטים שהיו נאלצות לקלוט במקרה של תבוסה פינית[דרוש מקור]). באשר לגרמניה, היא האיצה בפינלנד להגיע לפשרה[דרוש מקור].

בסוף פברואר הביע ראש המטה הכללי של צבא פינלנד, קארל גוסטף אמיל מנרהיים, פסימיות באשר למצב הצבאי. עמדתו הביאה את הממשלה לפתוח במגעים לקראת הסכם שלום עם ברית המועצות ב-29 בפברואר. באותו יום פתחו הסובייטים במתקפה על העיר ויבורג (Vyborg).

כשלמדו צרפת ובריטניה על כוונתה של פינלנד לחתום על הסכם שלום, הגישו הצעת לסיוע בן 50,000 חיילים. הגעתם הותנתה בכך שפינלנד תבקש את הסיוע לפני ה-12 במרץ. אולם בפועל, רק 6,000 מהחיילים הללו יועדו להילחם למען פינלנד, ורוב הכוח יועד לאבטח את מכרות הברזל שבצפון שוודיה.

שביתת נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאגרי התחמושת והציוד של צבא פינלנד, שהיו מדולדלים בלאו הכי, הלכו והתרוקנו. בנוסף, ב-1 בפברואר הצליח הצבא האדום להבקיע את קו מנרהיים, שהיה עד אז בלתי עביר ושבניסיונות לפורצו ספגו חייליו אבדות רבות. ב-6 בפברואר התבצעה ההתקפה הסובייטית העיקרית והאחרונה, שהתנהלה בדומה לקודמותיה: כוח סובייטי בן שלוש דיוויזיות, 150 טנקים ו-200 מטוסים תקף לאורך חזית בת כשמונה ק"מ, ספג אלפי אבדות אולם הצליח, הודות לתגבורת משמעותית מהעורף, להבקיע את קו ההגנה הפיני בין אגם לדוגה לבין המפרץ הפיני. הכוחות הפינים הלכו והצטמקו לכדי חצי מחוזקם המקורי, וב-14 בפברואר נסוגו לעמדות הגנתיות חדשות. הסובייטים, מצדם, לא רדפו אחריהם.

בסוף החורף התברר כי הסובייטים מאסו במלחמה. הם סבלו מאבדות רבות, והמלחמה עוררה מבוכה וזעם רב בקרב ראשי המשטר הסובייטי. עם בוא האביב, החשש שמא כוחות הצבא האדום יתקעו בבוץ היערות הביא את ברית המועצות להציג ב-12 בפברואר טיוטה רשמית של הסכם השלום בפני ממשלת פינלנד. כשהיססו הפינים לנוכח התנאים הנוקשים שנדרשו לקיים, האיץ בהם מלך שוודיה, גוסטב החמישי, לקבל את התנאים, באשרו מחדש את סירובה של הממשלה השוודית לאפשר לכוחות שוודים סדירים להילחם למען פינלנד.

ב-29 בפברואר הסכימה ממשלת פינלנד לפתוח במשא ומתן רשמי עם ברית המועצות. הסכם הפסקת אש נחתם ב-6 במרץ 1940, אף על פי שתקריות אש ספורדיות הוסיפו להתרחש בשטח. לפחות 125,000 חיילים סובייטים נהרגו במהלך המלחמה. בתקופות מסוימות עמד קצב האבדות היומי של הצבא האדום על כ-10,000 חיילים הרוגים, לעומת 250 חיילים פינים שנהרגו מדי יום[דרוש מקור]. הפינים איבדו קרוב ל-27,000 איש, ו-55,000 נפצעו[דרוש מקור]: נזק משמעותי למדינה בת 4 מיליון תושבים בלבד. בנוסף, הפינים שילמו מחיר יקר תמורת השלום הזמני עם ברית המועצות.

הסכם השלום במוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטחים שנמסרו לברית המועצות במסגרת הסכם השלום

עם חתימתה על הסכם מוסקבה ב-13 במרץ 1940, נאלצה פינלנד לוותר על האזור הפיני של קרליה (כעשירית מכלל שטחה של פינלנד; שם היה ליבה התעשייתי של המדינה כמו גם העיר השנייה בגודלה, ויפורי), אף על פי שחלקים גדולים ממנה עדיין הוחזקו על ידי הצבא הפיני. כ-422,000 פינים תושבי האזור, שהיוו בסך הכול 12% מהאוכלוסייה, איבדו את בתיהם ונאלצו לנדוד מערבה. פינוי האזרחים והחיילים מהאזור היה מהיר ביותר, כדי שלא ייעשו נתיני ברית המועצות.

בנוסף, פינלנד נאלצה לוותר על חלקים מאזור סאלה (Salla), על חצי האי קלסטאינסארנטו (Kalastajansaarento), וכן על ארבעה איים במפרץ הפיני. חצי האי האנקו (Hanko) הוחכר לברית המועצות כבסיס צבאי לתקופה בת 30 שנים.

הפינים הזדעזעו לנוכח תנאי השלום הנוקשים, ונראה כאילו מחיר השלום היה יקר ממחיר המלחמה. האהדה שגילה כלפיהם העולם, ושוודיה במיוחד - ערכה היה מועט. התנאים הללו הביאו את הפינים לבקש את תמיכתו של הרייך השלישי בעתיד, ולהתייחס לנקמה בברית המועצות כעשיית צדק[דרוש מקור]. מעשי האיבה שבו וחודשו בין פינלנד לברית המועצות כעבור שנה בלבד, במלחמת ההמשך.

קרבות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוברטס, אנדרו. סערת המלחמה, הוצאת כנרת זמורה ביתן - דביר, 2011. עמ' 80
  2. ^ Trotter, William R. Frozen Hell: The Russo–Finnish War of 1939–40, Algonquin Books of Chapel Hill, p.11
  3. ^ Trotter, עמ' 12
  4. ^ Nenye, Vesa; Munter, Peter; Wirtanen, Toni (2015). Finland at War: The Winter War 1939-1945. Osprey, p.29
  5. ^ Nenye, Munter and Wirtanen, עמ' 25
  6. ^ Nenye, Munter and Wirtanen, עמ' 35-36
  7. ^ לאיי אולנד חשיבות אסטרטגית, שכן הם שולטים על הנתיב המערבי למפרץ פינלנד, כמו גם על צפון הים הבלטי; איים אלה גם שימשו כקרש קפיצה לכוחות המשלוח הגרמנים ב-1918.
  8. ^ Van Dyke, Carl (1997). The Soviet Invasion of Finland, 1939–40. Routledge, p.2-3
  9. ^ Edwards, Robert (2006). White Death: Russia's War on Finland 1939–40. London: Weidenfeld & Nicolson, p.25
  10. ^ Van Dyke, עמ' 3; Trotter, עמ' 16
  11. ^ רוברטס, עמ' 77
  12. ^ Trotter, עמ' 18; רוברטס, עמ' 78.
  13. ^ משמר המולדת היה גוף מתנדבים שהוקם בעת מלחמת האזרחים הפינית ב-1918. יחידות המשמר אורגנו לפי מחוזות, ובעת צורך הן שונעו במהירות כדי למנוע סכנת פלישה. גוף זה היה מאומן היטב בכלי הנשק שונים, בקליעה ובטקטיקה, והציוד היה בבעלות החיילים.
  14. ^ Osprey Elite 55
  15. ^ אלן קלארק. מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979, עמ' 34; רודריק ברייתוויט, מוסקבה 1941, עיר ותושביה במלחמה, הוצאת מעריב, 2007, עמ' 61
  16. ^ Trotter, עמ' 37
  17. ^ מלחמת החורף