הלגיון הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הלגיון הירדני)
הלגיון הערבי
ArabLegn.gif
פרטים
מדינה ירדןירדן ירדן
בסיס האם זרקא עריכת הנתון בוויקינתונים
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 1920 – 1 במרץ 1956 (כ־36 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מלחמות המלחמה האנגלו-עיראקית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הלגיון הערביאנגלית: Arab Legion, בערבית: الفيلق العربي; תעתיק מדויק: אלפילק אלערבּי) היה חטיבה צבאית שהקימו קצינים בריטים באמירות עבר הירדן בשנת 1921.

ראשיתו של הלגיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1920 ביקר הנציב העליון הרברט סמואל בעיר א-סלט בעבר הירדן, ולאחר ביקורו השאיר שם קבוצה של קצינים פוליטיים בריטים, שעליהם הוטל להכין תשתית לסדר ציבורי באזור. על קפטן ברנטון (Brunton) הוטל להקים "כוח עתודה" צבאי מבני המקום, והוא בחר להתמקד בעמאן, משום שרצה לבסס את הכוח על גיוס הצ'רקסים שישבו שם. בשלהי אותו קיץ הקימו ברנטון והקולונל פרדריק ג'רארד פיק (Peake, פיק פאשה) (1886–1970) את הכוח, שמנה קצת למעלה מ-200 איש. בתחילת תקופת קיומו, גויס הכוח מבני העיירות והכפרים, כדי להגן על יושבי הקבע בפני הבדווים. באוקטובר 1920 קיבל פיק את הפיקוד על הכוח, ושימש בתפקיד עד סוף שנת 1938.[1] פיק אימן וארגן אותו מחדש, ועד סוף 1921 הרחיבו לכדי 1,000 חיילים, בגייסו בעיקר ערבים מסוריה ומארץ ישראל המנדטורית אשר שירתו בעבר בצבא העות'מאני. בשנת 1923, עת הכירו הבריטים רשמית בריבונותו של עבדאללה, סופחה המשטרה האזרחית הירדנית לכוח, אשר נודע מאז בתור "הלגיון הערבי".

ב-1925 מנה הלגיון 1472 איש. אולם בעקבות הרעה במצב ביטחון הפנים, וכישלונו לבלום את פשיטות הבדואים מעברה המזרחי של מסילת הרכבת החג'אזית, ב-1926 פורקו יחידות השדה שלו, מצבתו הורדה ל-855 איש, ולצדו הוקם חיל הספר העבר-ירדני, שהיה כפוף לנציב העליון על ארץ ישראל. הלגיון עצמו הפך למעין משטרה עירונית.[2] מהומות שבטיות חייבו את הקמתו של חיל הספר העבר-ירדני, שרבים מאנשיו נמנו עם הלגיון. סמכויותיו של הלגיון צומצמו לשמירה על ביטחון הפנים באמירות. הלגיון לא הצליח לבלום חלק ניכר מפלישות הבדואים לתחומה של עבר-הירדן, מה שאיים על יציבות שלטונו של עבדאללה כמו גם על היחסים עם ערב הסעודית ומלכה השאפתן אבן סעוד.

הלגיון תחת פיקודו של גלאב פאשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלא שבנובמבר 1930 נתמנה קצין בריטי בשם ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה) לסגנו של פיק. הלה הכיר את הבדואים וידע כיצד להילחם בהם. בפברואר 1931 יצר גלאב את "משמר המדבר", אשר מנה בראשיתו כעשרים איש וארבעה כלי רכב עם מקלעי לואיס ומקלעי ויקרס. הרעיון מאחורי גיוס הבדואים ליחידת הסיור המדברית היה לספק לבדואים מקור הכנסה אלטרנטיבי שישמור על הדימוי העצמי שלהם כלוחמים ויחליף את מקורות ההכנסה המסורתיים, בהם פשיטה על גידולים חקלאיים של יושבי הקבע וסחיטת דמי חסות משיירות סוחרים שעברו בשטחם ומיישובים סמוכים. כמו כן, האמין שעיסוק זה יקרב את הבדואים באופן טבעי לחיי קבע[3]. בהדרגה גייס לשורותיו בדואים רבים, חיזק את הקשר בינם לבין האמירות ופייס את השבטים הנותרים.

בשנת 1936 מנה הלגיון כ-1,200 איש, מאורגנים ב"משמר מדבר" ממונע וממוכן, גדוד רגלים, גדוד פרשים ומשטרה עירונית. במרץ 1939 פרש פיק מהפיקוד על הלגיון והוחלף על ידי גלאב. הלה נאלץ להתמודד עם חוסר היציבות בסוריה והפרעות המתרחשות בארץ ישראל. תחת פיקודו נחשב הלגיון הערבי לכוח הצבאי הערבי הטוב והמאומן ביותר באותה תקופה. משנת 1940 ועד סוף מלחמת העולם השנייה הוגדל כוחו לכדי 8,000 קצינים וחיילים, מאורגנים בחטיבה רגלית ממוכנת, 15 פלוגות מצב, פלוגת הנדסה וכוח "משמר המדבר".

במהלך קיץ 1941 סייעו יחידות הלגיון לבריטים לשוב ולהשתלט על עיראק לאחר שמנהיגה הפרו-נאצי רשיד עאלי אל-כילאני תפס בה השלטון. באותה שנה היו יחידות אלה מעורבות במערכה בסוריה ובלבנון בה פלשו כוחות האימפריה הבריטית וכוחות צרפת החופשית לסוריה וללבנון שהוחזקו בידי אנשי צרפת של וישי.

ב-25 במאי 1946, זכתה אמירות עבר הירדן לעצמאות. הלגיון הערבי, שכוחו קוצץ לכ-6,000 איש אחרי המלחמה, היה לצבאה הסדיר של הממלכה, אף שערבים רבים המשיכו לראות בו מכשיר לשמירת האינטרסים האימפריאליים של בריטניה.

הלגיון במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוס הטרויאני הבריטי, קריקטורה של אריה נבון בעיתון דבר, 28 באוקטובר 1947.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

מלחמת העצמאות שלב א - מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגיון הערבי היה הצבא הערבי הטוב ביותר במלחמת העצמאות (1949-1947).[דרוש מקור] הלגיון התערב במלחמה עוד לפני הפלישה הכלל ערבית במאי 1948 אימן את ערביי ארץ ישראל ולחם לצידם.

עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון בירושלים במלחמת העצמאות ומושל ירושלים המזרחית לאחריה, מעיד בספר זיכרונותיו, שלאחר הכט בנובמבר, עת היה מסופח לדיוויזיה הבריטית הראשונה, שמפקדתה בסרפנד, "סייע אללה בידי למלא את חובתי במאבק בארץ ישראל"[4] על ידי שהתקשר עם מספר קצינים ערביים נוספים ובתאום עם ראשי ההנהגה המקומית של ערביי ארץ ישראל וביניהם ראש עיריית לוד, אימנו צעירים מלוד, רמלה, ספרייה, עבאסייה, סרפנד ואל-בריה בהפעלת נשק ששאלו ממחסני הלגיון, כולל מטווחים.

ב-14 בדצמבר 1947 הרג הלגיון 13 מאנשי שיירת בן שמן תוך רצח פצועים חסרי ישע.

ב-22 באפריל חשו יחידות הלגיון שהוצבו לאורך כביש ג'נין-חיפה לסייע לערבים בקרב על חיפה. כוח של גדוד 21 מחטיבת כרמלי ארב ליד יגור ובלם את כוח הלגיון ששב על עקבותיו.[5]

בין ה-27 ל-29 באפריל תקף הלגיון את קיבוץ גשר בניסיון לכובשו, למרות שגשר נועדה להיות בתחומי המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה.

הלגיון חסם את הדרך לירושלים באזור לטרון (בו החזיקו הירדנים עד למלחמת ששת הימים) ואגב כך חידש את המצור על ירושלים היהודית.

ב-12 במאי תקף את גוש עציון וחצה אותו לשניים. יישובי הגוש נכנעו כעבור יומיים. ניצולי הטבח בכפר עציון הלכו בשבי הירדני.

מלחמת העצמאות שלב ב - פלישת מדינות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכרזת המדינה בין 20 במאי 1948 לבין 25 במאי 1948 תקף הלגיון בשיתוף כוח מצרי את קיבוץ רמת רחל ונהדף. ב-28 במאי השלים הלגיון את כיבוש מזרח ירושלים. הרובע היהודי בעיר העתיקה נפל לאחר שבועיים של לחימה. אלו מבין הלוחמים שנותרו בחיים נישבו, הירדנים חוללו הרס רב ברובע כולל פיצוץ בית כנסת החורבה ובית כנסת תפארת ישראל וגרשו את תושביו היהודים למערב העיר שבשליטת ישראל. ניסיונותיו של הלגיון לפרוץ לשכונות היהודיות במערבה של ירושלים נבלמו בקרב על מנזר נוטרדם.

מפקד הלגיון, גלאב, תיאר בספר זיכרונותיו מ-1957 את שיירת הפלישה לארץ ישראל ב-14 במאי 1948: "בעמאן ובכל כפר לאורך הדרך התקהלו אנשים, הריעו ומחאו כפיים בהתלהבות בחלוף כל יחידה על פניהם. הגגות השטוחים והחלונות מלאו נשים וילדים, שצווחותיהם וסלסוליהם גרונותיהם גברו על שאון כלי הרכב...החיילים עלצו כחוגגים...רבים מכלי הרכב עוטרו בענפי הרדוף ירוקים, פורחים בוורוד...המחזה נראה כתהלוכת קרנבל יותר מאשר כשיירת צבא ההולך למלחמה".[6] הלגיון חסם את הדרך לירושלים באזור לטרון (בו יחידותיו החזיקו עד למלחמת ששת הימים) ואגב כך חידש את המצור על ירושלים היהודית. כן התערב בלחימה בירושלים, ובסוף מאי כבש את הרובע היהודי בירושלים.

לאחר שצה"ל כבש את לוד ורמלה וגירוש תושביהם ביולי 1948, נשטפו הגדה המערבית ועבר הירדן בגל הפגנות נגד הלגיון, גלאב והבריטים. חיילי הלגיון נרגמו ברחובות רמאללה וכונו "בוגדים" ו"גרועים מיהודים". גלאב סיפר שבכפרים בהם עבר ירקו עליו וקראו לו בוגד.[7]

מפגש בין שוטרים ישראלים לליגיונר ירדני על "הקו העירוני" בירושלים. 1950 לערך

עד מלחמת ששת הימים שלט הלגיון בשטחי יהודה ושומרון.

בשנת 1956 פוטר גלאב, והפיקוד העליון הועבר לידי קצינים ירדנים, שלב נוסף בדרך לעצמאותה המלאה של ירדן. באותה תקופה הגדיל המלך חוסיין את מספר החיילים בלגיון ושלח צעירים ירדנים ללמוד באקדמיות צבאיות בבריטניה. ב-1969 שונה שמו של הלגיון הערבי ל"כוחות המזוינים של ירדן".

אנדרטה לחללי הלגיון הערבי הוקמה בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים למרגלות מגדל החסידות (בפינה הצפון-מזרחית של חומת ירושלים).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונן יצחק, שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948, תל אביב: הוצאת י"ל מאגנס ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
  • Matthew Hughes (בנובמבר 2019). "The Conduct of Operations: Glubb Pasha, the Arab Legion, and the First Arab–Israeli War, 1948–49". War in History (באנגלית). SAGE Publications. 26 (4): 539–562. doi:10.1177/0968344517725541. {{cite journal}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלגיון הערבי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 168, 202.
  2. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 251.
  3. ^ י. ביילי, "מדיניות בדואית" במדינות ערב מתוך יום העיון בנושא הבדואים לזכרו של יצחק נצר ז"ל, חוברת מס' 2 (1971)
  4. ^ זכרונות עבדאללה אל-תל, הוצאת מערכות, 1960, עמ' 16
  5. ^ החסימה בין יאג'ור ליגור על כביש חיפה נצרת מתוך 'אתרי מלחמת העצמאות'
  6. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 158.
  7. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק חמישי: הפלישה, עמ' 185-184.