טיל כתף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיל כתף הוא כינוי לתחמושת הנורית אל המטרה, לרוב רקטה או טיל, אשר ממדיה קטנים דיים על מנת לאפשר שיגור על ידי אדם אחד הנושא את התחמושת על כתפו. למעשה, הכינוי המדויק לקבוצה זו של אמצעי לחימה הוא "מטולי כתף", מאחר שקיימת הבחנה בין המושגים "רקטה" ו"טיל" (לאחרון ישנה מערכת הנחייה). הסוג הקטן והנפוץ ביותר של "טיל כתף" הוא רקטה נגד טנקים. קיימים סוגים רבים של טילי כתף כגון טילים מונחים נגד טנקים (ATGM) וטילים זעירים נגד מטוסים.

סיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]

את טילי הכתף ניתן לסווג ל-3 קבוצות:

רקטות נ"ט (RPG)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רקטות נ"ט

רקטות אלו משוגרות ממטולי כתף רב או חד פעמיים, כדוגמת ה RPG-7 או הלאו M-72 בהתאמה. רקטות הנ"ט הן קטנות, קלות וזולות יחסית ולכן משמשות לתקיפת מגוון רב של מטרות קרקעיות - החל בבתים וכלי רכב אזרחיים וכלה ברכב קרבי משוריין.

טילים מונחים נגד טנקים (ATGM)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיל נ"ט
חייל משגר טיל נ"ט משוגר כתף מסוג "דרגון"

טילים אלו נורים ממטול כתף וכוללים מערכת הנחייה המאפשרת להם לפגוע בדייקנות במטרות נעות ממרחק רב. הטילים כבדים וגדולים ביחס לרקטות ומכילים על פי רוב ראש קרבי גדול וקטלני יותר. תכונות הטילים הללו הופכות אותם לאידאליים לפגיעה בטנקים ורכבים הממוגנים בשריון כבד. תחת זאת, טילי הנ"ט יקרים ומורכבים משמעותית מרקטות נ"ט והכשרת מפעיליהם הינה ממושכת ויקרה יותר. מרבית טילי הנ"ט בעולם משוגרים מפלטפורמות קרקעיות או מוטסות ולא ממטול כתף.

דוגמה לטיל נ"ט משוגר כתף: דראגון / M-47 Dragon.

טילים נגד מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי כתף נ"מ (נקראים גם טזק"א: טיל זעיר קרקע אוויר) הינם טילים מונחים המיועדים לפגוע בכלי טיס ובפרט כלי טיס מנמיכי טוס. לרוב, הטילים מתבייתים על חום (תת-אדום) או על צללית (הצל של המטוס החוסם את האור מהשמים). למרבית טילי הנ"מ קיימות גרסאות המאפשרות שיגור מכלי רכב ורק"מ.

דוגמה לטילי כתף נגד מטוסים: סטינגר, סטרלה SA-18.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי הכתף מורכבים ממטול בצורת צינור ובתוכו התחמושת עצמה. על מנת למנוע את היפגעות היורה מהרשף, הטיל תחילה מועף מהצינור על ידי מנוע הפלטה הנשרף בעודו במטול ופולט רשף מאחורי גב היורה, ורק לאחר המצאות הטיל במרחק סביר מהמפעיל נדלק המנוע הרקטי המעיף את הטיל אל מטרתו. מערכת ההנעה המודרנית של טיל הכתף פותחה לראשונה עבור הפאנצרפאוסט הגרמני. הצבא האמריקאי השתמש לראשונה במערכת זו ברקטת הבזוקה.

רכיבי המערכת:

  • מטול - הצינור שבו מאוכסן הטיל וממנו הוא משוגר
  • כוונת - באמצעותה מכוון היורה על המטרה.
  • חימוש – מנוע רקטי, ראש קרבי ומערכת הנחייה (בטילים בלבד).

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי הכתף הינם נשק זול, נייד ופשוט יחסית המסוגל להתמודד ולנטרל מערכות מתקדמות ויקרות בהרבה כגון טנקים ומטוסים. לפיכך, הפכו טילי הכתף פופולריים בקרב צבאות נחשלים וארגוני טרור. לעתים קרובות השימוש בטילי כתף נעשה כחלק מלוחמת גרילה במתווה מארבים או תקיפה ונסיגה מהירה. הטווחים האפקטיביים לשימוש ברקטות כתף נגד טנקים הינם מאות מטרים בודדים, בעוד ששימוש בטילי נ"ט עשוי להגיע למספר קילומטרים.

להלן דוגמאות להתמודדות עם תקיפת טילי כתף:

  1. מיגון המטרות על ידי שריון כבד ומיגון אקטיבי
  2. מיגון המטרות על ידי מערכת הגנה אקטיבית המונעת מהטיל לפגוע במטרה (אם על ידי שיבוש/הטעייה או על ידי יירוט פיזי).
  3. תקיפת היורים עם נשק קל כגון רובים ומקלעים לשם השמדתם או לשם ביטול יכולתם לכוון את הטיל למטרה.
  4. שימוש באמצעים אופטיים מתקדמים, כגון מצלמות תת-אדום, על מנת לאתר את היורים מבעוד מועד.
  5. הפצצה ארטילרית או אווירית על האזור שבו עלולים להימצא היורים. פתרון זה בעייתי כאשר הלחימה מתבצעת באזור מאוכלס, וזאת עקב הימצאותם של אזרחים חפים מפשע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]