אדולף ציגלר
 | |
| לידה |
16 באוקטובר 1892 ברמן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
18 בספטמבר 1959 (בגיל 66) Varnhalt, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| לאום |
גרמנים |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנות יפה, מינכן |
  | |
אדולף ציגלר (בגרמנית: Adolf Ziegler; 16 באוקטובר 1892 – 18 בספטמבר 1959) היה צייר ופוליטיקאי גרמני. המפלגה הנאצית הטילה עליו לפקח על הטיהור של מה שהמפלגה הגדירה כ"אמנות מנוונת", מה שכלל את רוב האמנים המודרניים הגרמנים. הוא היה הצייר האהוב על היטלר.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבן לאב אדריכל ולמשפחת אדריכלים מצד אמו, ציגלר היה מוקף תמיד באמנים. הוא למד באקדמיית ויימאר משנת 1910 אצל אמן הטכניקה מקס דורנר באקדמיה לאמנות יפה במינכן. עם זאת, מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו כאשר גויס להיות קצין קו ראשון. לאחר המלחמה הוא התיישב במינכן והמשיך את לימודיו באקדמיה לאמנות יפה במינכן בשנת 1919, שם השתתף בשיעורים של אמן האר נובו אנג'לו יאנק. בסופו של דבר הוא השיג את תפקיד הפרופסור באקדמיה במינכן בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון.
עבודותיו התאימו לאידיאל הנאצי של אמנות "טהורה גזעית", וכנשיא לשכת הרייך לאמנות חזותית, הופקדה עליו המשימה לחסל את סגנונות האוונגרד. זאת הוא עשה באמצעות גירוש אמנים אקספרסיוניסטים כמו קרל שמידט-רוטלוף, ואסר עליו כל פעילות אמנותית "מקצועית או חובבנית".
כבר כחבר במפלגה הנאצית בתחילת שנות העשרים, הוא פגש את אדולף היטלר בשנת 1925 והיה לאחד מיועציו בעניינים אמנותיים. היטלר הזמין את ציגלר לצייר דיוקן של אחייניתו, גלי ראובל, שהתאבדה. בשנת 1937 הוא צייר את הציור מהמיתולוגיה "פסק הדין של פריז", אותו רכש היטלר באופן אישי זמן מה לאחר מכן, ותלה אותו במעונו במינכן - בהמשך היטלר תלה את ארבעת היסודות של ציגלר בבית מגורים במינכן.
ציור זה היה אהוב מאוד, אם לשפוט לפי המספר העצום של גלויות ורפרודוקציות שנמכרו. החגיגות הנאציות של דמות האדם ללא מלחמות או סבל היו פופולריות מאוד. בשלב זה, ציגלר הפך לצייר הרשמי הראשי של הרייך השלישי וזכה בתג מפלגה מזהב, כהוקרה על שירות יוצא מן הכלל למפלגה הנאצית או למדינה.
לא ידוע הרבה על עבודותיו המוקדמות, אלא שסגנונו המוקדם הציג צורות מודרניסטיות. מנהל המוזיאון הגולה אלואה שרדט ציין בסוף שנות השלושים כי ציגלר היה בעבר צייר מודרני ומעריץ קנאי ליצירותיו של פרנץ מארק. לפני שנכנס לתפקידו, היה אחד הציירים המודרניים הקיצוניים ביותר, אך בדרגה נחותה יותר.[2] אין דוגמאות ליצירותיו המוקדמות. הוא ויתר על הסגנון המודרני לסגנון ייצוגי וריאליסטי בשנות העשרים של המאה העשרים, במהלכן הגדיל את הקשר עם היטלר. ציגלר הציג אחד עשר בדים בתערוכות האמנות הגרמניות הגדולות בבית האמנות הגרמנית בין השנים 1937–1943. ציגלר היה ידוע בעיקר בקומפוזיציות פרחוניות, ציורי ז'אנר, ציורי אלגוריות בהשראת המיתולוגיה היוונית, דיוקנאות ועירומי נשים רבים. עירום הסטטי והפסאודו-קלאסי שלו תיאר דמויות אריות אידיאליות. בראיון עם המחזאי האמריקאי בארי סטאוויס הסביר ציגלר שציור של גרמניה עירומה יפהפייה מעודד את האידיאל של גוף מושלם ומעניק לגברים גרמנים תמריץ ללדת ילדים גרמנים רבים. עם זאת, ה'נטורליזם' האמנותי של הדמויות הטהורות גזעית לא השאיר דבר לדמיון, והוא זכה לכינוי המזלזל של "מייסטר דה דויטשאן שמאראס" ("אמן שיער הערווה הגרמני").
האמנות המנוונת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציגלר מילא כמה תפקידים מנהליים חשובים במהלך הרייך השלישי. הוא מונה לסנטור לאמנויות היפות בלשכת התרבות של הרייך בשנת 1935. מאוחר יותר מינה אותו שר התעמולה יוזף גבלס למועצה הנשיאותית, אז סגן נשיא לשכת האמנות של הרייך. לבסוף, ב-1 בדצמבר 1936, הוא החליף את האדריכל. יוגן האניג כנשיא לשכת האמנות, שהיו בה אז 45,000 חברים. החלפתו של ציגלר את הניג כנשיא הייתה אות מובהק לסלידתו הגוברת של הרייך מחוסר התאמה לאמנויות.
ציגלר עמד בראש ועדה של חמישה אנשים שסיירה באוספי מדינה בערים רבות, ותפסה יצירות שנחשבו כמנוונות. העבודות הובלו למינכן לצורך התקנה בחדרים הצרים של ארקדת הופגארטן לתצוגה. סך הכל כ-16,000 דוגמאות ליצירות אמנות אקספרסיוניסטיות, מופשטות, קוביסטיות וסוריאליסטיות.
ציוריהם של אמנים "מנוונים" כאלה, כולל עבודותיהם של מקס בקמן ואמיל נולדה, הוחרמו בהוראת ציגלר. ציגלר הצליח לארגן את תערוכת האמנות המנוונת במינכן תוך פחות משבועיים. ב־19 ביולי 1937 הוא פתח את התערוכה וגינה את מנהלי המוזיאונים שהציגו תמונות אלה בעבר.[3]
במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח ציגלר זמנית למחנה כלא לאחר שהביע ספק בפומבי לגבי כדאיות מהלכיו של היטלר. כאשר נמסר להיטלר על עמדתו ה"תבוסתנית" של ציגלר, הוא הורה לעצרו. ציגלר נעצר על ידי הגסטפו ונכלא במחנה הריכוז דכאו במשך שישה שבועות. עם זאת, היטלר הורה באופן אישי לשחרר אותו מדכאו ולאפשר לו לפרוש.[4]
מכיוון שציוריו היו קשורים לנאציזם, ציגלר לא הצליח להחיות בהצלחה את הקריירה שלו כאמן לאחר המלחמה. הוא עתר שוב ושוב למינויו מחדש לאקדמיה לאמנויות יפות במינכן בין השנים 1955–1958, אך נדחה מכיוון שהאקדמיה קבעה כי בתחילה קיבל את התפקיד עקב מינויו האישי של היטלר.
ציגלר חי בשקט בכפר ורנהאלט ליד באדן-באדן בשנים האחרונות לחייו.
הוא נפטר בספטמבר 1959, בגיל שישים ושש.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Conspiracies swirl in 1939 Nazi art burning | DW | 20.03.2014, DW.COM (באנגלית בריטית)
- ^ Petropoulos, Jonathan (2000). The Faustian Bargain: The Art World in Nazi Germany. New York: Oxford University Press. p. 256
- ^ von Luttichau, Mario-Andreas (2014). ""Crazy at any Price": The Pathologizing of Modernism in the Run-up to the "Entartete Kunst" Exhibition in Munich in 1937". In Peters, Olaf (ed.). Degenerate Art: The Attack on Modern Art in Germany 1937. Munich: Prestel. p. 36
- ^ Backes, Klaus (1988). Hitler und die Bildenden Künste. Köln: DuMont. p. 86