מיתולוגיה יוונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוון העתיקה
הפרתנון
פורטל יוון העתיקה
זאוס - ראש האלים

המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה מתארים, בין היתר, את האלים בדמות אנושית, תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה. המיתולוגיה אינה כוללת הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.

רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה, ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים כמעט זהים, אבל בשמות שונים.

על המיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות היוונית היה מספר רב של אלים, על פי תפקידיהם ועל פי מיקומם. בערים שונות היו אלים מקומיים, בעלי שמות שונים, שמילאו תפקידים דומים. תכונות אנושיות, תחומי עיסוק אנושיים, כוחות טבע כלליים ואף מעיינות ונהרות ספציפיים, זוהו עם אלים אלה ואחרים.

דמויות האלים היו מואנשות והם היו, במידה רבה, מעין אדם-על. בעיקרו של דבר, דמו בצורתם החיצונית לזו האנושית ובתכונותיהם לאלה של בני האדם, אך היו חזקים יותר ובעלי חיי נצח. הם יכלו להיפצע, אך חוסנם הגופני היה רב והם החלימו בקלות. היו להם רגשות של בני תמותה, כמו תשוקה, אהבה, קנאה ושנאה, והם יכלו לעשות מעשים לא מוסריים, אך לבני האדם אסור היה לבקרם על מעשיהם. לעתים היו האלים חוברים אל בני האדם, מקיימים איתם יחסים (כמו למשל, זאוס), ואף יולדים ילדים חצי-אנושיים, כמו הסיפור המיתי על הרקולס.

שנים עשר האלים החשובים ביותר נקראו האלים האולימפיים, כיוון ששכנו - לפי המיתולוגיה - על פסגתו של הר האולימפוס, הגבוה שבהרי יוון. הם שמרו על חיי נצח בעזרת מזון האלים - האמברוסיה ומשקה האלים - נקטר. באומנות אפשר לזהות את דמויות האלים השונים על-פי סמלים מקובלים שהיו ידועים לכל - לבוש, חיה או חפץ שנחשבו לסמליהם האישיים. האלים הופיעו לעיני בני האדם בגלגולי צורה ובתחפושות שונות.

הדחף הבסיסי לאמונה באלים, היה ניסיון להסביר את כוחות הטבע הלא מוסברים, ולנסות לגייס אותם למען האדם, כמו גם להסביר מאורעות היסטוריים. ניסיון הפקת הלקח הוא מוטיב ידוע במיתולוגיה היוונית (כמו למשל סיפור לידתו של המינוטאורוס). היו כאלו שלא רק שעבדו אלים ידועים, אלא אף כאלו שלא ידועים. באתונה הייתה עבודה של "האל הלא ידוע", כנראה במטרה לכסות את הכוחות שבטבע שלא זוהו - עובדה שהיוותה פתח להמרתם לנצרות מאוחר יותר.

על פי המיתולוגיה, לבני האדם יש נשמה (פסיכה) שיוצאת מגופם בזמן מותם ומגיעה לשאול (מקום תת-קרקעי), שכדי להגיע אליו יש לחצות באמצעות סירה נהר תת-קרקעי בשם סטיקס. לשם חציית הנהר צריך היה לשלם באובול לזקן שנהג בסירה, כארון. לשם כך צוידו המתים באובול אחד תחת לשונם בעת קבורתם. קרברוס, כלב תלת ראשי, שמר על פתח הטרטרוס כך שאיש לא יוכל להיכנס או לצאת.

מקורות המיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתן של המיתולוגיות המזרחיות (מיתולוגיה בבלית, מיתולוגיה פרסית, מיתולוגיה כנענית ומיתולוגיה מצרית) ניכרת במיתולוגיה זו. אפשר למצוא מקבילות אפילו לסיפורי התנ"ך (השוו לדוגמה את פרשת המבול לסיפורם של דאוקליון ואשתו פירה).

סיפורי המיתולוגיה רווחו בקרב היוונים כתורה שבעל פה עד שהועלו על הכתב בעיקר על ידי שני משוררים: הסיודוס והומרוס. שני המקורות אינם משלימים או חופפים זה את זה ואף ניתן למצוא סתירות ואי התאמות בין שני המקורות.

הומרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומרוס הוא היוצר הקדום מבין השניים. המקור העיקרי לסיפורי המיתולוגיה שלו הן הפואמות איליאדה ואודיסיאה המתוארכות למאה השמינית לפנה"ס. המשורר מתאר את האלים בדומה לשושלת מלוכה עם חצר אצילים המהווים משפחה רחבה. הוא כמעט אינו מתייחס לסיפור הבריאה ותולדות העולם, אלא לעלילות האלים האולימפיים ושאר גיבורי המיתולוגיה. בשירתו נתן בסיס לדת האולימפית הממוסדת.

הסיודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיודוס תיאר את הבריאה ותולדות העולם בספרו "מעשים וימים" ובפואמה "תיאוגוניה". פואמה זו נכתבה כנראה מספר עשרות שנים לאחר הפואימות של הומרוס. כחלק מתיאור הבריאה מספר המשורר על האלים הכתוניים ומורגשת בסיפוריו השפעתן של המיתולוגיות המזרחיות. על סיפורי אלים אלה מבוססת הדת היוונית הכתונית הפרטית, המסתורית יותר וכנראה גם הקדומה יותר מזו הבאה לידי ביטוי אצל הומרוס.

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילות האלים וגבורת הגיבורים סופרו בטרגדיות של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. אפולוניוס מרודוס תיאר בפואמה "ארגונאוטיקה" את סיפור מסע הארגונאוטים, וסיפורו של האל דיוניסוס נכתב על ידי נונוס ביצירתו דיוניסיאקה בתחילת ימי הביניים. ראוי להזכיר גם את הפואמה "איניאדה" מאת המשורר הרומי ורגיליוס, המקבילה לסיפור האודיסיאה. מקור חשוב הוא גם המטמורפוזות מאת אובידיוס, למרות שהיא מכילה יותר מיתולוגיה רומית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב גוטהולד, יחס חכמינו למיתולוגיה היוונית, באתר פשיטא.
  • עדית המילטון, מיתולוגיה, הוצאת מסדה.
    • אפי זיו, מיתולוגיה עכשיו, דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2003
  • אפי זיו, סודות אלי האולימפוס, אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013.
  • משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1984
  • גרהארד פינק, מי ומי במיתולוגיה העתיקה, הד ארצי הוצאה לאור, 1998.
  • ע. פלד, ש. לבני, רותי פישמן, אנדרו ט. קאמינגס, אלכסנדר ס. מוריי, האנציקלופדיה של המיתולוגיה: המיתולוגיה היוונית והרומית, בריאת העולם והאדם, אלי האולימפוס, האלים המשניים, גיבורים, סיפורי עלילה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2013.
  • שרה פאנלי ושהם סמיט, מפלצות מיתולוגיות, דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2007
  • אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, הוצאת מפה.
  • ישראל שצמן, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (שני כרכים), ספרית מעריב.
  • עמיקם שפיר, יוון העתיקה (מתוך סדרת הספרים "מיתוסים ואגדות עמים"), הוצאת ש. פרידמן, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת תוכניות שמע על המיתולוגיה היוונית