אלכסיי וייצן

אלכסיי אנגלוביץ' וייצן
Алексей Ангелович Вайцен
	אין תמונה חופשית
לידה	30 במאי 1922; כפר הריהוריב, פולין (כיום באוקראינה)
פטירה	14 בינואר 2015 (בגיל 92); ריאזן, הפדרציה הרוסית
מדינה	ברית המועצות
השתייכות	הצבא האדום
תקופת הפעילות	1941–1966 (כ־25 שנים)
דרגה	סטרשינה (רב סמל)
תפקידים בשירות
	רובאי, פרטיזן, מפקד כיתה, רב סמל פלוגתי
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם השנייה
עיטורים
	עיטור הכוכב האדום ; עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה מדרגה ראשונה ; עיטור התהילה מדרגה 3

אלכסיי אנגלוביץ' וייצן (ברוסית: Алексей Ангелович Вайцен; ‏ (30 במאי 1922 – 14 בינואר 2015) היה ממשתתפי המרד בסוביבור, ומאחרוני הניצולים ממנו שנותרו בחיים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המרד במחנה סוביבור

נולד בכפר הריהוריב שליד רוהאטין במזרח פולין (כיום נמצא הכפר בתחומי מחוז לבוב של אוקראינה), אחד מתוך ארבעת ילדים של אנשל ורחל וייצן. כמה שנים אחרי לידתו עברה המשפחה לחודורוב. בנעוריו הצטיין בכדורגל, שיחק בנבחרת הנערים של מערב אוקראינה. בספטמבר 1939, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ עברה העיר חודורוב לשליטת ברית המועצות. ב-1941 גויס וייצן לצבא האדום והוצב לשרת בעיר רווה-רוסקה.

מהיום הראשון של הפלישה הנאצית לברית המועצות לחם בחזית. במהלך הקרב באזור צ'רקסי נפצע ונפל בשבי. הצליח לברוח מהשבי, הסתתר ביערות הסביבה. בדצמבר 1941 נתפס שוב, נכלא, אך הצליח לברוח. כעבור חודש נתפס בפעם השלישי ונכלא בבית הסוהר בעיר טרנופיל. במרץ 1942 נשלח עם אסירים יהודים אחרים למחנה הריכוז וההשמדה סוביבור שבפולין. הוא נכלא במחנה העבודה ולא נשלח לתאי הגזים. במחנה גילה, ששניים מאחיו (מיכאל ושמואל) גם כלואים במחנה. מאחיו נוגע לו כי הוריו ואחותו רבקה נרצחו במהלך הפוגרום בחודורוב. כמה חודשים אחרי שהגיע למחנה - נרצח אחיו מיכאל על ידי השומרים.

בספטמבר 1943 גויס וייצן על ידי אלכסנדר פצ'רסקי להיות חלק בתכנון התקוממות האסירים שהתרחשה במחנה ב-14 באוקטובר אותה שנה. וייצן הקים חוליה של צלפים - אסירים, בעלי ידע שימוש ברובים. בעת המרד הם היו צריכים להשתלט על מחסן הנשק ובעזרת הרובים מהמחסן לחסל את השומרים במגדלי השמירה. עם פרוץ המרד, הצליחו וייצן וחבריו להשתלט על מספר רובים ולירות על השומרים, כדי לחפות על בריחתם של אסירים אחרים. וייצן הצליח להימלט מהמחנה אל היערות שבסביבה. הוא נע דרך היערות מזרחה, שם פגש יחידת הפרטיזנים סובייטים באזור ברסט. הוא הצטרף אליהם ולחם בשורות הפרטיזנים עד לשחרור האזור על ידי הצבא האדום. אחיו שמואל הצליח גם הוא להימלט מן המחנה, אך קבוצה, עמה הוא הסתתר ביער הוסגרה לגרמנים על ידי הפולנים. שמואל נרצח על ידי הנאצים.

עם הגעת הצבא האדום, התגייס וייצן מחדש לצבא. הוא צורף ליחידת הסיור ולחם בשורותיה תחילה כטוראי ולאחר מכן כמפקד כיתה עד לסוף המלחמה. הגיע עם יחידתו עד לאזור פרוסיה המזרחית. על אומץ ליבו בקרבות עוטר בשלושה עיטורים.

לאחר המלחמה החליט אלכסיי וייצן להישאר לשרת בצבא הקבע. הוא שירת ביחידה מוצנחת בעיר ריאזן. הוא שירת כרב-סמל פלוגתי, במהלך השירות ביצע כ־1000 צניחות. בשנת 1966 פרש מהשירות הצבאי. נשאר לגור בעיר ריאזן, עבד בחברת החשמל המקומית. בשנת 1968 השתתף בפגישה של משתתפי המרד בסוביבור, אשר נערכה בדירתו של אלכסנדר פצ'רסקי בעיר רוסטוב על הדון. בפגישה לקחו חלק: אלכסנדר פצ'רסקי, ארקדי וייספאפיר, סמיון רוזנפלד, יפים ליטבינובסקי, נחום פלוטניצקי. מאז נערך המפגש של הניצולים כל 5 שנים, עד למותו של פצ'רסקי ב-1990.

אלכסיי וייצן פרש לגמלאות בשנת 1996. בינואר 2015 נפטר בביתו בריאזן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיון עם אלכסיי וייצן (רוסית)