סוביבור
סוֹבִּיבּוֹר (בגרמנית: Sobibor) היה מחנה ריכוז והשמדה בגליל לובלין בפולין, שפעל בשנים 1942-1943. המחנה שכן לצד מסילת הרכבת בקו חלם-ולודבה ונקרא על שם כפר סמוך. במחנה זה נרצחו לפחות 170,000 בני אדם,[1] למעט כמה מאות צוענים, כולם היו יהודים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקמת המחנה ותפעולו
סוביבור היה אחד מארבעת מחנות המוות שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד", שמטרתו הייתה חיסול היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן בפולין (שחולקו למחוזות ורשה, לובלין, קרקוב, ראדום ולבוב).
עד אותו זמן היה סוביבור כפר פולני קטן ואלמוני, שפרוש שמו בפולנית היה "יער הינשוף". האתר שנבחר על ידי הקצינים הנאצים היה חווה שהוחרמה מבעליה עם שטח אדמה גדול מסביבה, שחלקו הגדול היה היער הצמוד לפסי רכבת.
הקמת המחנה החלה ב-1 במרץ 1942 בידי עובדי כפייה יהודים שנלקחו מהגטאות הסמוכים, ופעולת ההשמדה בו החלה בסוף אפריל 1942 ונמשכה עד אוקטובר 1943. אל המחנה הגיעו יהודים להשמדה ממחוזות לובלין ולבוב בפולין ומארצות שונות ברחבי אירופה. קשה לאמוד את מספר הקורבנות שנספו בו. האומדן המינימלי עומד על 250,000 איש . מפקדו הראשון של המחנה היה פרנץ שטנגל (פיקד על המחנה מאפריל עד אוגוסט 1942), שנחשב לקצין מוצלח. בשל כך, הועבר שטנגל לנהל את מחנה טרבלינקה בסוף אוגוסט 1942, עקב ליקויים מערכתיים שהתרחשו במחנה. החליף אותו פרנץ רייכלייטנר (אוגוסט 1942 עד אוקטובר 1943). שניהם היו קציני אס אס ממוצא אוסטרי.
תאי הגזים במחנה עבדו על בסיס מנועי טנקים סובייטים שהזרימו עשן פליטה לתוכם (שלא כבאושוויץ ומיידנק שפעלו על בסיס ציקלון B). גופותיהם של הקורבנות שנחנקו בתאי הגז הושלכו בחודשים הראשונים לקבורה בבורות ענק שסוידו בסיד רותח. מקיץ 1942 ואילך הועברו הגופות מתאי הגז אל מדורות ענק ונשרפו שם.
רציף הרכבת וגדרות המחנה נשמרו על ידי 125 שבויי מלחמה אוקראינים שהתנדבו לעבודה זאת וצוידו בכלי נשק לצורך זה.
[עריכה] מבנה המחנה
המחנה עצמו חולק לארבעה אגפים, ולא ניתן היה לעבור מאחד למשנהו בלא קבלת רשות:
- האגף הראשון היה מקום בו חיו ועבדו עובדי כפייה יהודים שטיפלו ברכוש שהותירו אחריהם הקורבנות וכן בתי מלאכה בהם הועסקו עובדי הכפייה בייצור מוצרים מחפצי הנרצחים. האגף כלל את רציף הרכבת אליו הגיעו המשלוחים, וממנו נשלחו אל האגף השני. בנוסף, בחלק נפרד של אגף זה, התגוררו האוקראינים וחלק מהגרמנים שהועסקו במחנה. כמו כן מוקמו באגף זה מבני המנהלה והפיקוד.
- האגף השני נקרא בשם "רציף ההתפשטות", ובו התפשטו הקורבנות והותירו את כל רכושם. בין האנשים המתפשטים הסתובבו אנשי סגל המחנה ובחרו עובדי כפייה. באגף זה היו גם צריפים שבהם נגזזו שערות הנשים. מן האגף השני יצא שביל שהיה מגודר בגדר גבוהה ומסווה בצמחייה אל האגף השלישי שהיה מבודד ומגודר בחלקו הצפוני של המחנה.
- האגף השלישי כלל את תאי הגזים, אליהם הורצו הקורבנות העירומים שהגיעו בשביל. מאחוריהם היו בורות הקבורה והמשרפות, וכן הצריפים של אותם עובדי כפייה יהודים שתפקידם היה הוצאת הגופות מתאי הגזים וקבורתם או שרפתם. עובדי כפייה אלו היו מנותקים משאר עובדי המחנה. ביניהם היו כמה עובדים שכונו "דנטיסטים", ותפקידם היה לעקור שיני זהב מפיותיהם של הנרצחים.
- האגף הרביעי כלל אזור יער, ועציו שנכרתו שימשו לשריפת הגופות.
[עריכה] הונאת הקורבנות
הנאצים נקטו שיטות של הונאה על מנת להרגיע את הקורבנות לפני שילוחם אל תאי הגז. קצין האס אס הרמן מיכל, היה לרוב פונה אל היהודים עם הגיעם ומסביר להם שהגיעו למחנה מעבר, בדרך למחנות עבודה באוקראינה, אולם עליהם לעבור חיטוי. לחולים וקשישים הוקצו עגלות על מנת לקחתם למקלחות, כביכול. לרופאים יהודים שהיו בין הקורבנות ניתנו תרופות על מנת לטפל בחולים.
יהודים שהגיעו מהולנד אף נתבקשו עם הגיעם למחנה לכתוב מכתבים לקרוביהם, המספרים על הגעתם למחנה ועל הטיפול המסור שלו זכו. מיד לאחר כתיבת המכתבים ומסירתם למשלוח נשלחו היהודים אל תאי הגז תוך כדי מעשי התעללות ורציחות. המכתבים הגיעו ליעדם בהולנד.
[עריכה] חיי האסירים במחנה
עובדי הכפייה היהודים היו על פי רוב צעירים מגיל 15 ואילך, שהוצאו מהמשלוחים ונידונו לחיי עבודת פרך והשפלה. מרבית אנשי הסגל של המחנה הצטיינו באכזריותם. חלק מהניצולים מספרים סיפורים מסמרי שיער על מעשי זוועות שנעשו ביהודים שנידונו להשמדה מיידית בתאי הגז עם הגיעם למחנה, דוגמת חיתוך שדיים של צעירות יהודיות וכן ניפוץ גולגלות של ילדים יהודיים בידי אנשי הסגל הנאצי.
באסירים היו מבוצעות לעתים תכופות סלקציות, ואסירים חולים או חלשים נשלחו אל תאי הגז או נורו למוות. אסירים רבים בחרו לשלוח יד בנפשם עקב החיים הקשים במחנה. אסירים רבים נרצחו במהלך "שעשועי ספורט" או מעשי התעללות מחרידים. כמו כן ישנם מספר עדויות על הוצאה של קבוצות יהודים מבין הנידונים למוות לצורך התעללות בלבד.
נודע לשמצה באכזריותו סגן מפקד המחנה - גוסטב וגנר, שהיה מתאגרף חובב, ונהג להכות אסירים יהודיים עד שנפחו את נשמתם. לאחר המלחמה נמלט וגנר לברזיל, אך בשנת 1978 אותר בידי צייד הנאצים שמעון ויזנטל ואחד הניצולים מסוביבור. לאחר שנה נדקר למוות ומותו נרשם תחת הסעיף: התאבדות.
[עריכה] המשלוחים למחנה
בסוף אפריל 1942 בוצע ניסיון ראשון של פעולת תאי הגז על 250 אסירים יהודים שהגיעו ממחנה העבודה קריחוב. בתחילת מאי החלו להגיע משלוחים מהגטאות והעיירות של מחוז לובלין. עד סיומה של שנת 1942 הובאו להשמדה במחנה כמה רבבות יהודים מגטאות מחוז לובלין, 24,300 יהודים מסלובקיה, ולכל הפחות כ -20,000 מ"יהודי הרייך" שקרוב למחציתם יהודים מגטו טרזינשטאט בצ'כיה והיתר יהודים ממקומות שונים באוסטריה וגרמניה. מרבית יהודי הרייך והיהודים הסלובקים שנספו במחנה, נשלחו על פי רוב מארצותיהם לגטאות במחוז לובלין ומשם נשלחו לסוביבור (פעמים רבות ביחד עם יהודי המקום). עם זאת, ידוע על מספר משלוחים שהובאו למחנה הישר מברלין ומווינה וממקומות נוספים.
מבין המשלוחים שהגיעו למחנה ראוי לציין משלוח של 5,000 איש ממחנה מיידנק, שהגיע ב-29 ביוני 1942. הריגת האנשים במשלוח זה התעכבה שעות רבות עקב תקלה שהיתה במנוע שהזרים גז לתאים. באוקטובר אותה שנה הוסב חלק ממחנה מיידנק להיות מרכז להשמדת יהודים באמצעות גז.
בתחילת חודש יולי 1942 פסקה תנועת הרכבות למחנה בשל תיקונים שנעשו במסילת הברזל בקו חלם-ולודבה. למרות זאת, הגיעו לאחר מכן למחנה משלוחים נוספים (קטנים יחסית) של יהודים בעגלות, במשאיות או בצעידה רגלית.
אחד הזוועתיים שבהם היה משלוח שהגיע בתאריך 24 ליולי, ובו כמה מאות ילדי הגטו בולודבה הסמוכה, שנזרקו לתוך משאיות. אל דרכם האחרונה של הילדים התלווה רב העיר הרב מנדל מורגנשטרן. בתקופה זו של הקיץ נבנו שלושה תאי גז נוספים, שאפשרו להכפיל את קצב ההשמדה ל-1,200 איש בפעם אחת. בקיץ 1942 החלה שריפת הגופות כחלק ממבצע 1005, מחנה סוביבור היה הראשון מבין מחנות ההשמדה שבו התבצעה שריפת הגופות, בשל בעיות זיהום מי שתיה ועוד בעיות תברואה קשות שנוצרו כתוצאה מהצטברות הגופות. גופותיהם של היהודים שנרצחו במחנה לאחר מכן הועלו על מוקדי השרפה ונשרפו. כמו כן הוצאו מקברי האחים גופותיהם של אלו שנספו לפני כן והושלכו למדורות ענק. את שרידי העצמות כתשו האסירים במכונות מיוחדות.
תנועת הרכבות התחדשה בתחילת אוקטובר 1942, ועימה התגבר קצב ההשמדה. אלפים רבים של יהודים מגטאות מחוז לובלין נשלחו למחנה. באמצע דצמבר 1942 החלו להגיע משלוחים אף ממחוז לבוב שבגליציה המזרחית, מכיוון שפעילות ההשמדה במחנה בלז'ץ פסקה. היהודים הפולנים שהגיעו למחנה במשלוחים מחודש אוקטובר ואילך היו יותר מודעים לתוכניות ההשמדה של הנאצים והביעו יותר מעשי התנגדות. חלק מהקרונות היו הרוסים ושבורים כתוצאה מנסיונות פריצה ובריחה מתוכם. מלאכת השכנוע של הנאצים לשלוח את האנשים ל"מקלחות" נעשתה קשה יותר, והם נאלצו להשתמש ביותר כח ואמצעי הונאה.
על פי דו"ח שנשלח במברק לברלין בינואר 1943 בידי הקצין הרמן הֶפלֶה (והגיע לידי רשת הביון הבריטית), מספר הקורבנות שניספו בסוביבור בשנת 1942 עמד על 101,370 נפשות (כל הקורבנות היו, כפי הנראה, יהודים, לבד מכמה מאות צוענים).
בשנת 1943 המשיכו להגיע רבבות יהודים להשמדה במחנה סוביבור. למחנה הגיעו 19 משלוחים ישירים מהולנד - 34,400 נפשות, צרפת - 3,700 נפשות, ועוד אלפי יהודים ממחנות עבודה וגטאות במחוז לובלין. כמו כן הגיעו למחנה כמה אלפי יהודים ממחנות עבודה וריכוז בגליציה המזרחית, ביניהם מחנה ינובסקה. חלק מהאנשים הובאו למחנה עירומים בתקופת החורף על מנת להקשות על בריחתם.
בשלהי הקיץ ובסתיו של שנת 1943 הגיעו להשמדה בסוביבור 13,700 יהודים משטחי ברית המועצות הכבושים. אלה היו כפי הנראה המשלוחים האחרונים שהגיעו לסוביבור. יהודים אלו היו שרידיהם של גטאות וילנה, לידא ומינסק.
על פי עדותו של אחד הניצולים במשפט אייכמן, דב פרייברג, הגיע לסוביבור גם משלוח אחד של כמה מאות צוענים, כפי הנראה היה זה בתחילת קיץ 1942.
באופן כללי המשלוחים שהגיעו למחנה הכילו מספר מועט של אנשים בהשוואה למשלוחים שהגיעו לטרבלינקה ובלז'ץ , מכיוון שהגיעו לרוב מיישובים וגטאות קטנים יחסית בגודלם. ייתכן שמספר הנמוך של הקורבנות בסוביבור ביחס למחנות הנ"ל הביא את מפקדי המחנה לדרוש הבאת משלוחים ממקומות רחוקים דוגמת הולנד, צרפת ושטחי ברית המועצות הכבושים על מנת להגדיל את מספר הקורבנות של המחנה.
[עריכה] נסיונות מרידה וחיי המחתרת במחנה
ניסיונות בריחה היו לאורך כל תקופת קיומו של המחנה. רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג יחדיו עם אסירים נוספים. לפי עדותו של פרייברג, הצליח אסיר יהודי אחד להימלט מן המחנה בתוך רכבת שנשאה עימה את רכוש הקורבנות אל מחוץ למחנה.
ביוני 1943 הגיעה רכבת של אסירים יהודים ממחנה ההשמדה בבלז'ץ, לאחר שסיימו שם את פירוק המחנה ושריפת הגופות. עם הגיעם לסוביבור האסירים החלו להתמרד ונורו למוות. כמה מהם השאירו פתקים ברכבת וסיפרו על ההשמדה במחנה בלז'ץ ועל חיסולם. אסירי סוביבור מצאו פתקים אלו והבינו את חומרת גורלם.
משלוח אחר ובו אחרוני היהודים בגטו ולודבה התמרד בהגיעו למחנה וחלק מאנשיו התקיפו את הגרמנים בבקבוקי זכוכית ומקלות. גם האנשים במשלוח הזה נורו על הרציף למוות במכת אש שהונחתה מצד הנאצים והמסייעים האוקראינים.
בשל כך התחזקו בקיץ 1943 ניסיונות בריחה של אסירים יהודים. רבים מהאסירים נתפסו והוצאו להורג, יחד עם אסירים אחרים. כבר בתחילת אותו קיץ נטמנו מוקשים סביב גדרות המחנה על מנת למנוע בריחת אסירים מהמחנה. אותו קיץ נחפרה מנהרה אל מחוץ למחנה ויעדה היה לעבור את שדה המוקשים ולהגיע אל היער, אולם היא נתגלתה ועשרות רבות של אסירים שהועסקו באזור ההשמדה הוצאו להורג בשל כך.
בין היהודים שהגיעו באחד המשלוחים ממינסק בספטמבר 1943 הייתה קבוצה של חיילים יהודים שנפלו בשבי והועסקו במינסק בעבודות כפייה. חלקם של חיילים יהודים אלה לא נשלחו לתאי הגז כשאר היהודים, אלא הוצאו מהמשלוח והועסקו בעבודות כפייה בסוביבור. תוך זמן קצר נוצר קשר בינם לבין המחתרת שהתגבשה במחנה בפיקודו של לאון פלדהנדלר, מי שהיה ראש היודנראט בגטו ז'ולקייבקה בפולין. ראש קבוצת החיילים היהודיים - אלכסנדר פצ'רסקי (שהיה קצין בדרגת סגן בצבא האדום), הפך למנהיג הצבאי של המרד.
אנשי המחתרת חשבו על ניסיון בריחה לכלל האסירים. לשם כך הם תכננו הריגה של אנשי האס אס בחשאי, ופריצה המונית של האסירים מחוץ למחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות בשל סיבות שונות. לבסוף, היום בו הייתה הבריחה נקבע בשל היעדרותם של כמה מאנשי הסגל של המחנה, ביניהם מפקד המחנה פרנץ קרל רייכלייטנר וסגנו, גוסטב וגנר.
סמוך לשקיעה, בשעה 4 אחר הצהריים של 14 באוקטובר 1943 בזמן מסדר התמרדו האסירים המועסקים במחנה, לאחר שהצליחו להרוג 11 מאנשי האס אס במקום. במהלך הבריחה נהרגו שלושה שומרים אוקראינים נוספים. האסירים היהודים רצו לכל כיוון ופרצו את השער הראשי ואת הגדרות. 400 מתוך 600 האסירים הכלואים במחנות 1 ו 2 הצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנה, אולם רבים (לפחות 80 איש) נורו למוות בניסיון הבריחה או שעלו על מוקשים. לפי הערכת הגרמנים כ 320 אסירים שניסו לברוח הצליחו להגיע אל היערות, אולם קרוב למאה מהם נתפסו במצוד שנערך ביערות הסמוכים ביומיים שלאחר מכן, עשרות אחרים הוסגרו במרוצת הזמן לחיילי האס אס, או שנרצחו על ידי אוכלוסיית המקום.
חלק מהאסירים היהודים שלא ברח מן המחנה המשיך להתנגד והתבצר בתוך הצריפים, אולם עד יום למחרת המרד התנגדותם דוכאה בכוח. 400 אסירי מחנה 3, בו היו ממוקמים תאי הגז ומוקדי השריפה, לא השתתפו כלל במרד ומהם לא נשארו ניצולים. שאר היהודים שנותרו במחנה סוביבור (בעיקר אסירי מחנה 3) הוצאו כולם להורג ביריות, לאחר מכן הביאו הנאצים כ-100 אסירים יהודים ממחנה טרבלינקה על מנת לפרק את המחנה ולסיים בו את עבודת ההשמדה. גם יהודים אלו הוצאו להורג לאחר מכן. מחשש פן הסוד הנורא - רצח שיטתי של יהודים - יתגלה, הרסו הנאצים את המחנה ושתלו יער אורנים באזור.
עד סיום המלחמה נותרו בחיים כמה עשרות ניצולים (קרוב לשליש מהם שבויי מלחמה יהודים שהגיעו במשלוחים ממינסק), ביניהם יוסף סרצ'וק, דב פרייברג, ואלכסנדר פצ'רסקי.
מבחינת הנאצים, בריחת האסירים היהודים מהמחנה, והריגתם של 14 אנשי ס"ס ואוקראינים הייתה כשל חמור. הנאצים חששו שסיפור המרד והבריחה יתפשט באזור ויגרום למקרי מרד נוספים, בשל כך נסגרו מספר מחנות ריכוז נאציים באזור לובלין בתחילת נובמבר 1943, או שמספר האסירים בהם דולל בצורה דרסטית (מחנה מיידנק אחד מהם) ו-43,000 מאסיריהם היהודים הוצאו להורג ביריות רובים (מבצע "חג הקציר").
[עריכה] האתר כיום
בשנת 1993 הוקם מוזיאון בתחנת הרכבת שבה ירדו יהודים ובסמוך לתחנה של העיירה סוביבור נמצא גן ילדים ובית ספר.
בשנת 2008 הגיע על מנת לבצע חפירות באתר, הארכאולוג יורם חיימי, שבני משפחת אמו נשלחו אל מותם במחנה זה מצרפת ב-1943. בסיוע תצלומי אויר ישנים הוא הצליח לגלות את מיקומם המדויק של תאי הגזים במחנה 3, ואף את מראהו הכללי של המבנה שלהם, שהיה בנוי על עמודי בטון. חיימי גילה שהגופות נדחסו מתאי הגז והופלו מגובה כמה מטרים לתוך קרונות המחוברים למסילה, ומשם נגררו אל הבורות, ומאוחר יותר אל מוקדי השרפה. עבודתו וגילויו זכו לתיעוד בתוכנית עובדה של אילנה דיין.[2]
ביולי 2011 הודיעה ממשלת פולין כי בכוונתה לסגור את המוזיאון של סוביבור למבקרים מפאת חוסר תקציב, אחד ממנהלי האתר מארק בם אישר את הדברים. לדבריו הפעלת האתר עולה 361 אלף דולרים מידי שנה ומימון של תרומות פרטיות, אלא שממשלת פולין קיזזה כחצי מתקציב המימון שגרם לצמצומים בצוות העובדים באתר. משרד התרבות הפולני הודיע כי המוזיאון יפתח מחדש למבקרים בשנת 2012.[3]
[עריכה] אומדן מספר הקורבנות
עד לגילויו של "מברק הֶפלֶה" בשנת 2001, האומדן המקובל של מספר הקורבנות במחנה סוביבור עמד על 250,000 נפשות בקירוב. אומדן זה התבסס על דבריו של פרופסור וולפגנג שלפר, שנאם בפתיחת משפטי האגן בשנת 1964, שבו נשפטו פושעי מלחמה ששירתו בסוביבור. כאמור, מברק הֶפלֶה הנמיך את מספר הקורבנות והעמיד את מספרם לכל שנת 1942 (שבה הושמדו מרבית הקהילות) על 101,370 נפשות, למרות שאין אפשרות לדעת אם המספר שמסר הֶפלֶה כלל יהודים שנספו במהלך הנסיעה למחנה. איש הס"ס קרל פרנצל, בשיחתו עם ניצול סוביבור טוביה בלאט במפגש שהיה ביניהם בכלא הגרמני ב-1983, טען שלדעתו מספר היהודים שנרצחו בתאי גז בסוביבור אינו עולה על 160,000 אלף איש. כמו כן טען שהקורבנות שהגיעו לסוביבור היו אך ורק ממוצא יהודי (כפי הנראה אותו משלוח של צוענים הגיע לפני תחילת שירותו של פרנצל במחנה באוגוסט 1942).
באתר של מוזיאון השואה בוושינגטון מופיע ש-167,000 בני אדם נספו במחנה.
יולס שלוויס, ניצול סוביבור, שגורש למחנה מהולנד, טוען שאומדן הקורבנות המינימלי בסוביבור הוא 170,165 נפשות. לטענתו 101,370 נפשות ניספו בשנת 1942 כפי שמופיע במברק הפלה ו-68,795 נפשות נספו בשנת 1943.
[עריכה] ספרות
על סוביבור נכתבו מספר ספרים:
- הספר "סוביבור מחנה האבדון והמרד" מאת מרים נוביץ שכולל לקט עדויות של ניצולים מהמחנה. נכתב בשנות השישים לאחר משפט אייכמן והיה הראשון שהביא מידע על המחנה.
- ספר של ריצ'רד ראשקה (Rashke), שהיה בסיס לסרט "הבריחה מסוביבור" (ראו בהמשך).
- ספר של מישה לב שפורסם ביידיש ותורגם לעברית ואנגלית.
- הספר "שריד מסוביבור" של דב פרייברג, שהיה אסיר במחנה לאורך כמעט כל תקופת פעילותו.
- הספר "המרד ביער הינשופים" מאת דוד אבידן על בסיס יומנו של משה בהיר ניצול מחנה סוביבור.
[עריכה] סרטים על המרד בסוביבור
- על סיפור המרד הופק בשנת 1987 הסרט "הבריחה מסוביבור", שזכה לפרסום ולהצלחה רבה בעיקר בקרב מוסדות חינוך בישראל, בשל היותו סרט הממחיש את גודל מצוקת היהודים בשואה, את מדיניות הסוואת רצח ההמונים שננקטה על ידי הנאצים, ואת הקושי בארגון מרידות. הסרט, שבוים על ידי ג'ק גולד וצולם בשטחה של יוגוסלביה לשעבר, התבסס על ספרו של ריצ'רד ראשקה (Rashke), שהתפרסם תחת אותו השם כמה שנים קודם לכן.
- "Sobibor, 14 octobre 1943, 16 heures" - סרט תיעודי משנת 2001 בבימויו של קלוד לנצמן. בסרט מראיין לנצמן את יהודה לרנר, שהיה עובד כפייה בן 16 עת השתתף במרד.
[עריכה] ראו גם
- מברק הפלה - מסמך גרמני המאשר רציחתם של 101,370 יהודים בסוביבור ב-1942
- שריד מסוביבור - דב פרייברג, 1988
- התנגדות יהודית בשואה
[עריכה] הערות שוליים
- ^ [אתר של ניצול סוביבור, יולס שלוויס, יהודי מהולנד שעסק בחקר המחנה http://www.sobiborinterviews.nl/en/victims/hoefle-telegram]
- ^ עובדה, עם אילנה דיין, באתר מאקו
- ^ סוביבור: אין כסף להנצחה, ידיעות אחרונות, 7 ביולי 2011
[עריכה] קישורים חיצוניים
- סוביבור, במאגר המידע אודות השואה באתר יד ושם
- www.sobibor.info - האתר של תומאס בלאט, אחד מניצולי המרד במחנה
- ראיון מיולי 1984 שבו תומאס בלאט, מנהיג המרד בסוביבור ואחד מתובעיו של דמיאניוק בהווה, ראיין את קארל פרנצל, מס' 3 במחנה ההשמדה סוביבור, באתר nrg, 4/12/2009
- רשימת משלוחים מגטו טרזינשטט שיעדם הסופי הוא סוביבור
- סיפורי המרד בסוביבור וטרבלינקה, באתר מט"ח
- יורי ילון, לשחזר את המוות, באתר ישראל היום, 2 במרץ 2012
