פולין במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Poland.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של פולין

פרהיסטוריה והיסטוריה קדומה (עד 966)

ימי הביניים (966 – 1385)

פולין היגלונית (1385 – 1569)

האיחוד הפולני-ליטאי (1569 - 1795)

פולין המחולקת (1795 – 1918)

הרפובליקה השנייה (1918 – 1939)

מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945)

הרפובליקה העממית הפולנית (1945 – 1989)

הרפובליקה השלישית (1989 – )

פולין

ב-1 בספטמבר 1939, ללא כל הכרזת מלחמה, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. התואנה המיידית לפלישה הייתה ההתקפה על תחנת הרדיו בגלייביץ, התגרות שבוימה על ידי ה-SS. מזה מספר חודשים היו הצדדים חלוקים בשאלת מעמד העיר החופשית דנציג ומעמדו של המסדרון הפולני, אך ברקע הדברים הייתה האידאולוגיה הנאצית, שלפיה יש לכבוש במזרח טריטוריה שתשמש כ"מרחב מחיה" (לבנסראום), שאת תושביו הנחותים מבחינה גזעית יש להשמיד ולשעבד. אין מקום בעולם שבו יושמה תורה זו באופן מקיף יותר ומחריד יותר מפולין בשנות מלחמת העולם השנייה.

הפלישה הגרמנית והסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הפולנים התנגדו לפלישה הגרמנית בכל כוחם, אך מלכתחילה היה מצבם האסטרטגי חמור, שכן גרמניה וצ'כוסלובקיה, שהייתה לפרוטקטורט גרמני לאחר הסכם מינכן (במסגרתו קיבלה אף פולין נתח קטן מצ'כוסלובקיה), הקיפו את המדינה משלושה עברים. פולין הייתה הזירה הראשונה שבה השתמשו הגרמנים בטקטיקת "מלחמת הבזק" (בליצקריג) – התקדמות מהירה של ארמיות משורינות, ושימוש במפציצי צלילה על מנת לשבור את קו ההגנה של האויב, להתקדם אל עורפו, לכתר את כוחותיו ולהשמידם במהירות. טקטיקה זו כללה אף מרכיב מובנה של הפצצות טרור על אוכלוסייה אזרחית. אל מול עוצבות הטנקים הגרמניות עמד הצבא הפולני המבוסס על עוצבות פרשים. הצבא הפולני וחיל האוויר הפולני לא היו ערוכים להתמודד כנגד הצבא הממוכן וההתקפי ביותר בעולם, המצויד במיטב המכשור המודרני. הגרמנים נהנו מעדיפות מספרית וטכנולוגית בים, באוויר וביבשה.

בריטניה וצרפת כיבדו את ערבותם לפולין בהכרזת מלחמה על גרמניה, אך לפעולה זו לא הייתה כל השפעה על הצבאות הגרמנים השועטים לתוככי פולין. ההסכם הצבאי הצרפתי פולני, שנחתם ב-19 במאי 1939, דיבר במפורש על כך שהצבא הצרפתי יתקוף את גרמניה אם פולין תותקף (בעוד הערובה הבריטית הייתה כללית ובלתי מפורשת). הוורמאכט היה עסוק בהתקפה על פולין, והצרפתים נהנו מעדיפות מספרית מכרעת בגבולם עם גרמניה, אך הם לא נקטו בכל פעולה שהיה בה כדי לסייע לפולנים המותקפים. תשע דיוויזיות (מתוך 102 שהיו מוכנות לפעולה) של צבא צרפת נכנסו אל שטח גרמניה בחבל הסאר, התקדמו לעומק של שמונה קילומטרים וכבשו כעשרים כפרים נטושים, ללא התנגדות כלשהי. "מתקפת הסאר" לא הביאה להסטת חייל גרמני אחד מפולין אל המערב. חיל האוויר הבריטי, השליך כרוזים על אדמת גרמניה, במבצע שכונה על ידי הגנרל אדוארד ספירס "לוחמת קונפטי". משנראה כי הגרמנים מביסים את פולין, ובקרוב יוכלו לשוב ולהפנות חיילים אל המערב, הורה המטה הכללי הצרפתי על נסיגה, וב-4 באוקטובר שבו הכוחות הצרפתים אל העמדות בהן החזיקו טרם המתקפה.

הממשלה הפולנית חזתה כי הגרמנים יתקיפו בכוח מוגבל, על מנת לכבוש את השטח השנוי במחלוקת באזור "המסדרון", ולאחר מכן ידרשו הפסקת אש. לאור תחזית זו ריכזו הפולנים את כוחותיהם לאורך הגבול המערבי, על מנת להגן על האזור התעשייתי העיקרי מסביב לערים פוזנן, ולודז'. דבר זה איפשר לגרמנים פעולה בתנועת מלקחיים, עת חלק מן הכוחות פורצים מזרחה מפומרניה וחלק מן הכוחות פורצים מערבה מפרוסיה המזרחית, ועד שהחליטו ראשי הצבא להסיג את החיילים אל קו הנהר ויסלה היה כבר מאוחר מדי. ב-14 בספטמבר הייתה העיר ורשה נתונה במצור. בתוך שבוע היה הצבא הפולני כלא היה. רובו הושמד בתנועת המלקחיים שסגרה עתה על ורשה, ואחרי היתרה רדפו היחידות הממונעות הגרמניות. חיל האוויר הפולני הושמד על הקרקע עוד בימים הראשונים של הלחימה. תנועת מלקחיים נוספת כיתרה את היחידות הפולניות שהצליחו להמלט מן הכיתור הראשון, דרומית לברסט ליטובסק. ב-17 בספטמבר עדיין היו חיילים בודדים שגילו התנגדות בתוך כיסי הכיתור, אך ההתנגדות הפולנית המאורגנת הייתה כלא הייתה, וממשלת פולין נמלטה אל הגבול הרומני.

ב-17 בספטמבר 1939 החלה פלישת ברית המועצות לפולין. על פי הנספח הסודי להסכם ריבנטרופ מולוטוב חולקה פולין בין הנאצים ובין ברית המועצות כאשר קו הגבול מקביל בערך לקו קרזון ההיסטורי מ-1919. ב-18 בספטמבר נפגשו צבאות הרוסים והנאצים בברסט ליטובסק. בהתאם לקו הפרדה שנקבע בין הצדדים, חלק מהיישובים (למשל רודקי בסביבת לבוב) הועברו משליטה גרמנית לשליטה סובייטית.

ורשה עדיין גילתה התנגדות, והופצצה מן האוויר בהפצצה כבדה ב-27 בספטמבר שגבתה קורבנות אזרחיים רבים. יחידות פולניות גילו התנגדות בורשה עוד במהלך חודש אוקטובר 1939. בחבליה ההרריים של פולין החלו יחידות צבא להתארגן באופן מחתרתי ללוחמת פרטיזנים.

הנשיא הפולני איגנצי מושצ'יצקי העביר את סמכויותיו לממשלת פולין הגולה בפריז בטרם חצה את הגבול אל רומניה שם נעצר. אלפי חיילים נוספים חצו את הגבולות אל רומניה ובולגריה במטרה להגיע אל מדינות המערב, ולהמשיך שם בלחימה. אלפים נוספים נפלו בשבי הגרמני, ובשבי הרוסי. אלו גם אלו לא שפר גורלם. בחודש אוקטובר 1939 המדינה הפולנית לא הייתה עוד.

ביתורה של פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Second World War Europe.png

לאחר כיבושה של פולין, ניתנו על ידי אדולף היטלר שני צווים (ב-8 באוקטובר וב-12 באוקטובר 1939) אשר סיפחו לגרמניה חלקים נרחבים ממערב פולין. חלקים אלו כללו את אזור המסדרון הפולני והעיר החופשית דנציג, וכן את פרוסיה המערבית ושלזיה העילית, שסופחו לפולין בהסכם ורסאי, אך גם חלקים אשר היו פולנים ללא עוררין, הן מבחינת ההיסטוריה שלהם והן מבחינת הרכב אוכלוסייתם, לרבות העיר לודז', שהייתה העיר השנייה בגודלה בפולין. שטחם של חלקים אלו היה 94,000 קמ"ר ואוכלוסייתם 10 מיליון נפש, רובם הגדול פולנים.

על פי תנאי הסכם ריבנטרופ מולוטוב, אשר אושררו בהסכם מיום 28 בספטמבר 1939, סיפחה ברית המועצות לשטחה את כל השטח שממזרח לנהרות פיסה, נַרֶב, הבוג המערבי וסן, פרט לאזור שמסביב לוילנה אשר נמסר לליטא, ואזור סובאלקי אשר סופח אף הוא לגרמניה. באזורים אלו חיה אוכלוסייה מעורבת של פולנים, אוקראינים, בלארוסים ויהודים. השטח הכולל (לרבות השטח שנמסר לליטא) של השטחים שבשליטת ברית המועצות היה 201,000 קמ"ר, ואוכלוסייתו 13,500,000 נפש. רצועת אדמה צרה שהייתה חלק מהונגריה לפני 1914 ניתנה לסלובקיה.

לאחר ההתקפה הנאצית על ברית המועצות, בשנת 1941, המכונה "מבצע ברברוסה", חולקו טריטוריות אלו כדלקמן:

הממשל הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גנרלגוברנמן

לאחר סיפוח חלקים מפולין לגרמניה ולברית המועצות, נותר חבל ארץ גדול במרכז פולין שבו הונהג "ממשל כללי" (בגרמנית "גנרלגוברנמן"), שבירתו הייתה קרקוב. הממשל הכללי כלל ארבעה מחוזות – ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב.

המשפטן הנאצי הנס פרנק מונה למושל הממשל הכללי ב-26 באוקטובר 1939. תחת ממשלו של פרנק בוצעו פשעים שהיו מן האיומים שביצעו הנאצים. יהודי הערים הוכנסו לגטאות, ולאחר מכן הושמדו, ויהודי הכפרים נורו ב"אקציות" יזומות. האוכלוסייה הפולנית שימשה בעבודות כפייה בתעשיית הנשק הגרמנית.

עם ייסודו כללה אוכלוסיית הממשל הכללי כשנים עשר מיליון נפש, בשטח של 94,000 קמ"ר, אך מספר זה עלה כאשר כ-860,000 פולנים ויהודים גורשו מן השטחים שסופחו לגרמניה. מבצעי השמדה שננקטו הן כנגד האוכלוסייה היהודית, והן כלפי האינטליגנציה הפולנית, וחלקים אחרים באוכלוסייה אשר לא תאמו את עולם "הסדר החדש" שראו הנאצים בחזונם, כמו גם תנאי תברואה ותזונה לקויים במתכוון, הביאו לירידה מתמדת במספר האוכלוסין. גירושים לעבודת כפייה במפעלי הנשק בגרמניה אף הם תרמו לירידת מספר אוכלוסי הממשל הכללי. כמליון פולנים גורשו לגרמניה, ורבים מהם מתו בתנאים האיומים ששררו במקומות בהם הועסקו עובדי כפייה.

היחס הגרמני לאוכלוסייה הפולנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה זו מדיניותם של הגרמנים, במסגרת האידאולוגיה של "מרחב מחיה" ואמונתם בנחיתותו של "הגזע הסלאבי" לפיה פולנים שאינם ממוצא יהודי ייהפכו לצמיתים, ולבסוף יוחלפו במתיישבים גרמנים. במחוזות הממשל הכללי נאסר החינוך, פרט לחינוך יסודי, וכן נאסרו חיי התרבות והאומנות. האוניברסיטאות נסגרו, ואנשי האליטה האינטלקטואלית הפולנית – מרצים, סופרים, אנשי ממשל, עורכי דין, נרדפו והוצאו להורג. בשנת 1943 בחרו הנאצים בחבל זמושץ' הסמוך לעיר לובלין כמקום שיועד להתיישבות גרמנית. תוכננו יישובים גרמניים, והאוכלוסייה הפולנית המקומית גורשה בשיטות אכזריות, אך מעטים היו הגרמנים שאכן הגיעו להתיישב במקום.

האוכלוסייה הפולנית המקומית סבלה מן הכיבוש הגרמני במספר צורות. רבים גורשו מאזורים שיועדו להתיישבות גרמנית, והוכרחו להתיישב באזורי הממשל הכללי. מאות אלפים גורשו לגרמניה לעבודות כפייה בתעשיית הנשק ובחקלאות, ורבים מהם נספו שם בתנאי ההיגיינה והתזונה הירודים. מחסור כללי באוכל, דלק להסקה ותרופות שרר בארץ, וכתוצאה מכך גדל מאוד שיעור התמותה בקרב האוכלוסייה. אלפים נוספים נספו בפעולות תגמול אכזריות שיזמו הגרמנים מסיבות שונות. בסך הכל, נספו שלושה מיליוני פולנים (שאינם יהודים) כתוצאה מן השלטון הגרמני בפולין, בשיעור של 10% מן האוכלוסייה לפני המלחמה. כאשר מוסיפים למספר זה את שלושת מיליוני היהודים הפולנים שנרצחו, מגיעים לתוצאה לפיה למעלה מאחד מכל חמישה פולנים איבד את חייו כתוצאה מן הכיבוש הגרמני.

רוב הפולנים שאינם יהודים מתו כתוצאה מרעב, בריאות לקויה, או עבודות כפייה, או בהוצאות להורג אינדיבידואליות במקום הימצאם, ולא כתוצאה ממשלוח למחנות ריכוז. פרט לאושוויץ ששת מחנות ההשמדה בפולין שימשו במיוחד להרג יהודים. היה מספר רב של "מחנות עבודה" (Gemeinschaftslager) לפולנים על אדמת פולין. רבים נספו במחנות אלו. אך רבים הם אף הפולנים שנספו במחנות הריכוז וההשמדה. האסירים הלא גרמנים הראשונים באושוויץ היו פולנים, שהיוו את רוב האסירים עד 1942, כאשר החלה ההשמדה השיטתית של היהודים במחנה זה. למעשה, הראשונים שהומתו בגז באושוויץ היו 300 פולנים ו-700 שבויי מלחמה רוסיים. פולנים רבים נשלחו למחנות ריכוז מחוץ לתחומי פולין – דכאו, ראוונסבריק, מאוטהאוזן וזקסנהאוזן.

השואה בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי פולין

רדיפת היהודים בפולין החלה מיד לאחר הכיבוש הגרמני. במשך השנתיים הראשונות הסתפקו הגרמנים בגזל הרכוש היהודי, ודחיסת היהודים בגטאות, ומשלוחם לעבודות כפייה. בתקופה זו פעלו הגרמנים בקרב היהודים באמצעות "מועצות יהודים" (יודנרט), כאשר עוד ב-28 בנובמבר 1939 פרסם הנס פרנק צו המורה על כינון מועצות נבחרות בקרב הקהילה היהודית. בניגוד לפולנים שנאסרה עליהם כל צורה של ייצוג עצמי, נזקקו הגרמנים לאנשי היודנרט, על מנת לבצע את תוכניתם הזדונית להשמדת היהודים. חברי היודנרט מצאו עצמם במצב בלתי אפשרי, בו שמשו כלי בידי האויב המשמיד, אל מול ציפיות קהילתם כי ייצגו אותם נאמנה כלפי השלטונות הגרמנים, ויקלו על הגזרות שהושתו עליהם.

עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים אלו, ולהרוג יהודים, לרוב ליד בורות ירי.

במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים‎" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה, והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי הממשל הכללי. שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור, וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו מברית המועצות, נמצאו במחנות בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה.

קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה, בו השתתפו מפלגות פוליטיות פולניות, הכנסייה הקתולית, וארגונים יהודים בפולין ומחוצה לה.

לפני המלחמה היווה המיעוט היהודי בן שלושת מיליוני האנשים, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. פולין הייתה ארץ קתולית אדוקה, וקיומו של מיעוט לא נוצרי כה גדול היה תמיד מקור למתח, ולעתים לאלימות. האנטישמיות בפולין לבשה לעתים אופי ממלכתי (כבזמנו של ראש הממשלה ולדיסלב גרבסקי) ולעתים קיבלה עידוד מאת הכנסייה ומאת מפלגות פוליטיות. עם התקרב שנות השלושים לקיצן צברה האנטישמיות הפולנית תנופה. את המאורעות בפולין בזמן השואה יש לראות על רקע זה.

במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. לא היה ביכולתם להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים אף אם רצו בכך. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בניסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (פעולה שגררה בעקבותיה עונש מוות לאדם שביצע אותה ולכל משפחתו, ולעתים אף לשכניו). בשנת 1942 נוסד בפולין ארגון חשאי בשם זגוטה (ראשי תבות בפולנית של הוועד לסיוע ליהודים) בידי סופיה קוזאק. אין לדעת כמה הצליח הוועד לסייע ליהודים, אך בנקודת זמן אחת, ב-1943 היו תחת השגחתו 2,500 ילדים יהודים בורשה לבדה.

בפולין לא הייתה ממשלה מקומית של משתפי פעולה, כשם שהוקמה במקומות אחרים. מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית, פחות בהרבה מזה שניתן, לדוגמה בצרפת. הייתה זו תוצאה של היחס השלילי שנתנו הנאצים לאוכלוסייה, וכוונתם לרוקן את פולין מתושביה וליישבה בגרמנים. מכיוון שכך לא חפצו הנאצים בגיוס האוכלוסייה המקומית לעזרתם כמשתפי פעולה. כך, עובדי הכפייה הלא יהודים במחנות הריכוז, היו לרוב פולנים. תנועות המחתרת הפולנית – "ארמייה קריובה" הלאומית, ו"ארמייה לודובה" הקומוניסטית, אסרו על השתתפות בהשמדת היהודים, והענישו את המשתתפים בעונש מוות. בשנת 1943 נשלח נציג הארמייה קריובה, יאן קרסקי לדווח לבעלות הברית על השמדת היהודים בפולין.

עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעתים אדיש, ולעתים אף משתף פעולה. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי היהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941, האשמה שהיה לה על מה להתבסס. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמוך לאחר כיבושה מן הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות האזרחים הפולנים.

הממשלות הפולניות בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הממשלה הפולנית הגולה

הממשלה הפולנית התכנסה מחדש בפריז ויצרה ממשלה גולה. ולדיסלב רצקייביץ' הושבע כנשיא, ובחר בגנרל ולדיסלב שיקורסקי כראש ממשלה. רוב הצי הפולני נמלט לבריטניה, ואלפי חיילים פולנים נמלטו דרך רומניה או דרך הים הבלטי על מנת להמשיך בלחימה. פולנים רבים נטלו חלק בקרבות בנורבגיה, ולאחר מכן בהגנת צרפת בקרב על בריטניה ובמבצעים רבים נוספים.

ממשלה גולה זו, אשר התכנסה בתחילה בפריז, ולאחר נפילת צרפת עברה ללונדון הייתה מוכרת על ידי כל ממשלות בעלות הברית. עם ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב1941, כוננו יחסים דיפלומטיים אף עם ברית המועצות, על אף תפקידו של סטלין בהרס המדינה הפולנית ב1939 וחוסר הוודאות המציק באשר לגורלם של עשרות אלפי קצינים פולנים אשר נפלו בשבי הרוסים. מאות אלפי חיילים שוחררו מן השבי הרוסי, והקימו צבא תחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס. אלו הורשו לעזוב את ברית המועצות דרך איראן ובהמשך המלחמה לחמו לצד בעלות הברית המערביות בחזית איטליה כמו גם במקומות נוספים. בין אנשים אלו היה ראש ממשלתה העתידי של מדינת ישראל, מנחם בגין.

מפנה ביחסים בין ברית המועצות לממשלה הפולנית הגולה חל בשנת 1943 עת גילו הפולנים קברי המונים ביער קטין, ליד סמולנסק. היו אלו קבריהם של הקצינים הפולנים שנרצחו על ידי הנ.ק.ו.ד. בהוראת סטלין בשנת 1940. ברציחות, אשר כונו טבח יער קאטין נרצחו כ- 22,000 איש. סטלין טען כי הגרמנים הם שרצחו את הקצינים הפולנים, אך שיקורסקי דרש לקבל את ממצאי חקירת הצלב האדום הבינלאומי אשר הוזמן על ידי הגרמנים לבדוק את האתר. כתוצאה מכך ניתק סטלין את היחסים עם הממשלה הגולה.

סטלין החל מיד בארגונו של גרעין של קומוניסטים פולנים שישמשו כממשלה אלטרנטיבית לזו שישבה בלונדון, והחל בהקמת צבא קומוניסטי פולני שיילחם עבור ממשל זו. ביולי 1943 צבא זה, שהובל על ידי הגנרל זיגמונט ברלינג כלל 40,000 חייל. מכיוון שהיה ברור כי תהייה זו ברית המועצות, ולא בעלות הברית המערביות, אשר תשחרר את פולין מידי הנאצים, היה תפקידו של צבא זה חשוב ביותר. בה בעת, התערב הגורל, ושיקורסקי איבד את חייו בתאונת מטוס בגיברלטר. שיקורסקי הוחלף בידי סטניסלב מיקולאיצ'יק אשר לא ניחן באישיותו של שיקורסקי, ולא יכל לשאת ולתת עם ראשי בעלות הברית כשווה בין שווים כפי שיכל שיקורסקי.

במהלך שנת 1943 ו-1944 עשו ראשי בעלות הברית מאמצים לחדש את הקשרים בין סטלין ובין הפולנים בלונדון. אך מאמצים אלו נכשלו. טבח קאטין היה אך אחד משורת נושאים אשר אף אחד מן הצדדים לא יכל להתפשר לגביהם, ודנו את כל מאמצי המשא ומתן לכישלון מראש. הנושא החשוב היה שאלת גבולות פולין לאחר המלחמה. סטלין התעקש על שמירת השטחים שנכבשו על ידו בשנת 1939, מזרחית לקו המכונה "קו קרזון". שטחים אלו היו מיושבים בתערובת של תושבים, ללא רוב פולני, וחלק ניכר מתושביהם היו בלארוסים ואוקראינים. בתמורה חשב סטלין לפצות את פולין בשטחים במערב, להחזיר לה את המסדרון הפולני ולספח לשטחה את פרוסיה המזרחית, ולמעשה להזיז את המדינה כולה קילומטרים רבים מערבה. אנשי לונדון, ומיקולאיצ'יק בראשם לא יכלו להסכים לכך. נושא נוסף היה התעקשותו של מיקולאיצ'יק כי סטלין לא יקים בשטחים שייכבשו על ידי הצבא האדום ממשלת בובות קומוניסטית. סטלין התעקש כי הוא יהיה הקובע באשר לגורלה של פולין. באותה העת לא הייתה פולין בעל הברית החשוב כפי שהייתה בתחילת המלחמה. כניסתם של הענקים התעשייתיים והצבאיים – ברית המועצות וארצות הברית למלחמה המעיטה מאוד בערכה של פולין. בישיבות בהן דנו ראשי המעצמות בגורלה של פולין – ועידת טהראן, ועידת יאלטה וועידת פוטסדם התקבלה דעתו של סטלין בשאלת גבולות פולין והממשל בה. בסופו של דבר הצטרף אף מיקולאיצ'יק, על אף מחאת חבריו, לממשלה שהקים סטלין בפולין (ולאחר מכן נאלץ להמלט מפולין בבושת פנים, משהחל המשטר לחשוף את פרצופו האמיתי).

התנגדות לכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר לוחמי המחתרות הפולניות, ורשה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה

ההתנגדות לכיבוש הגרמני החלה כמעט מיד, למרות שישנו מרחב מועט בפולין המתאים לפעולות גרילה. ארגון ארמייה קריובה ("צבא המולדת") הנאמן לממשלה הפולנית בלונדון, נוצר כתוצאה מאיחודן של כמה קבוצות קטנות יותר בשנת 1942. בשנה זו נוצר אף הארגון השמאלי "גבארדיה לודובה" ("משמר העם") אשר הפך בתחילת שנת 1944 לארמייה לודובה ("צבא העם"). הארמייה לודובה נתמכה על ידי ברית המועצות, והייתה למעשה זרועה הצבאית של המפלגה הקומוניסטית הפולנית. בשנת 1944 היו כ-200,000 פולנים חברים בארמייה קריובה, וכ-35,000 בארמייה לודובה. בפעולות הארמייה קריובה נהרגו כמאה וחמישים אלף גרמנים.

ארגונים יהודים לוחמים הוקמו על אדמת פולין. מצבם של היהודים היה קשה ביותר. הם היו מבודדים בגטאות ובמחנות העבודה, ונמנע מהם קשר עם האוכלוסייה הכללית. הארגון היהודי הלוחם היה אך אחד מכמה ארגונים מזוינים שפעלו בגטאות. מרד גטו ורשה, באפריל 1943, היה הפעולה הגדולה ביותר וההירואית של ארגונים אלו. מרידות בגטאות נערכו אף בקרקוב, ברודי, צ'נסטוחוב, בנדין, ביאליסטוק ווילנה. ככלל היה יחסם של אנשי הארמייה קריובה למרידות היהודים עוין עד אדיש. בהוראת הממשלה הפולנית הגולה סופק מעט נשק ללוחמים היהודים, אך הוראה זו נתקלה בהתנגדות של לוחמי הארמייה קריובה בשטח, וכמעט שלא יצאה אל הפועל. עם זאת נעשו על ידי אנשי הארמייה לודובה ניסיונות לסייע ללוחמים היהודים. ברוב המקרים לחמו היהודים לבדם.

במהלך 1943 בנתה הארמייה קריובה את כוחותיה לקראת התקוממות כללית ברחבי פולין. עם התקרבותו של הצבא האדום לגבולות פולין, וכאשר היה ברור כי מטרתו של סטלין הינה להקים משטר בובות קומוניסטי, אשר החל למעשה את פעולתו בלובלין אשר נכבשה על ידי הרוסים ביולי 1944. משטר זה החל את התארגנותו על אדמת ברית המועצות ובשטחי פולין עוד מספר חודשים קודם לכן, עם התערערות היחסים בין הממשלה הגולה, אשר זכתה להכרת ברית המועצות עד לשנת 1943, ובין ממשלת ברית המועצות, עקב פרשת טבח יער קאטין. תוכניתם של אנשי הארמייה קריובה הייתה להתקומם ברחבי פולין, להכות בגרמנים הנסוגים, ועם בוא הצבא האדום לקבלו לא כמשחרר, אלא כאורח. תוכנית זו זכתה לשם הקוד מבצע סופה. במסגרת זו החלו בשנת 1944 אנשי הארמייה קריובה במלחמה בגרמנים בערים שונות, אליהן התקרבו כוחות הצבא האדום. ביולי 1944 התקרב הצבא האדום לורשה, וחנה על גדת הויסלה. מפקד הארמייה קריובה, הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי הורה לאנשיו, ב-1 באוגוסט 1944 להתקומם כנגד הגרמנים. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1944 לחמו אנשי הארמייה קריובה בגרמנים, אשר היו עדיפים במספרם ובחימושם, בעוד הצבא הרוסי עומד מנגד. סטלין אף מנע שימוש בשדות תעופה למטרת הצנחת אספקה ללוחמים על ידי בעלות הברית המערביות.

הלחימה בורשה הייתה נואשת. הלוחמים נלחמו מבית לבית, ורבים היו מקרי הגבורה וההקרבה. אנשי הארמייה קריובה מנו בין 12 ל-20 אלף לוחמים המצוידים בנשק קל, כנגד יחידות הוורמאכט וה-SS חמושות היטב שמנו כעשרים אלף איש. לאחר 63 ימי לחימה נכנע בור קומורובסקי לגרמנים. בהסכם הכניעה נקבע כי שרידי הארמייה קריובה שייכנעו יקבלו מעמד של שבויי מלחמה. אך הדבר לא מנע תגמול ברוטלי כנגד האוכלוסייה האזרחית. העיר נחרבה כליל, מאות אלפים מבניה נהרגו, ורבים נשלחו למחנות עבודה.

בינואר 1945 הייתה פולין כולה בידי הצבא האדום. ההתנגדות הפולנית המאורגנת במסגרת הארמייה קריובה כבר לא הייתה קיימת. ב-19 בינואר הודיעה הארמייה קריובה על התפרקותה. במועד זה לערך התאחדה הארמייה לודובה עם הצבא הסדיר הקומוניסטי הפולני שלחם כיחידה אורגנית של הצבא האדום.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס פרנק נתפס בידי חיילים אמריקנים במאי 1945, והיה אחד מן הנאשמים הראשיים במשפטי נירנברג. במהלך משפטו חזר אל חיק הדת הקתולית והביע חרטה, באמרו "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". יומניו שנתפסו על ידי בעלות הברית מהווים מקור היסטורי רב ערך, והם הובאו כראיה כנגדו במשפט. הוא נמצא אשם בפשעים כנגד האנושות ובפשעי מלחמה, וב-1 באוקטובר 1946 הוצא להורג.

הגבולות החדשים (1945). בצהוב שטחים שהתווספו, בטורקיז השטחים שנלחקו.

במהלך 1945 שורטטו מחדש גבולות פולין, בועידת יאלטה ובועידת פוטסדם. בוועידת ילטה בפברואר 1945 הציג סטלין בפני בעלי בריתו המערביים עובדות מוגמרות בשאלת פולין. כוחותיו שלטו בפועל בפולין, ואנשיו, הקומוניסטים הפולנים, הקימו בפועל ממשלה. ברית המועצות שמרה בידיה את החלקים שכבשה בשנת 1939 (למעט העיר ביאליסטוק). תושביהם הפולנים של אזורים אלו גורשו מהם. כיום שייכים אזורים אלו לבלארוס, אוקראינה וליטא. כפיצוי על כך ניתנו לפולין חלקים נרחבים מגרמניה, מזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה, עד לקו הנהרות אודר-נייסה. תושביהם הגרמנים של אזורים אלו גורשו אל המערב, והם אוכלסו מחדש בפולנים מן המזרח.

הממשל בפולין ניתן בידי הממשלה הקומוניסטית, אשר החלה את פעולתה בלובלין ביולי 1944, ועד מהרה התגבש לממשלה של ממש בראשה עמד בולסלאב ביירוט. הממשלה הגולה בלונדון עמדה חסרת אונים כנגד התפתחוית אלו, שכן בשלב זה כבר חוסל כוחה העצמאי של הארמייה קריובה שסרה למשמעתה של הממשלה הגולה, עקב כישלון מרד ורשה. בעלות הברית המערביות נמנעו מלהתעמת עם סטלין בנוגע לנושאים אלו. עד שנת 1946 התקיים מעין מאבק צבאי בין שרידי ה-AK (אשר יצרו מחתרת שנקראה NIE, תחילת המילה הפולנית ל"עצמאות") ובין הרוסים. מפקד ה-NIE, הגנרל ליאופולד אוקוליצקי, אשר היה אף מפקדה האחרון של הארמייה קריובה, נתפס על ידי הרוסים ונשפט למאסר ממושך.

על מנת לפייס את בעלות הברית המערביות הוקמה ממשלת קואליציה, אליה הצטרף ראש הממשלה הגולה, סטניסלב מיקולאיצ'יק, אשר התפטר מתפקידו כראש הממשלה הגולה בלונדון, והגיע לשטחי פולין על מנת לשמש כסגן ראש הממשלה בממשלת הקואליציה שהקים ביירוט. אמנם בראש הממשלה עמד הסוציאליסט אדוארד אוסובקה מורבסקי אך השליטה בעמדות המפתח בממשל הייתה בידי הקומוניסטים. ביולי 1945 הכירו בעלות הברית בממשלה זו, והסירו את הכרתם בממשלה הגולה, אשר סירבה להכיר בשינויים הטריטוריאליים שהיו מוסכמים על בעלות הברית. על אף שיתופו של מיקולאיצי'ק ואנשיו בממשלה, הייתה המדינה על סף מלחמת אזרחים. מלחמת גרילה כנגד הכובשים הרוסיים וכנגד הממשלה התקיימה עד לשנת 1947 ובמקומות מסוימים אף עד לשנת 1956. אלמנטים רבים בחברה הפולנית סירבו לקבל את הקומוניזם, ותנועות מחתרת כגון ה-NIE, ושרידי אנשי הנ.ס.ז'. (ארגון מחתרת ימני קיצוני אשר התפלג מן הארמייה קריובה) המשיכו להלחם עד שהושמדו בידי המשטרה הפולנית אשר קיבלה אימון וסיוע מן הרוסים.

עד שנת 1947 השתלטו הקומוניסטים על הממשלה באופן מוחלט. באוקטובר 1947 נמלט מיקולאיצ'יק בחזרה ללונדון, והותיר את ההנהגה בידי הקומוניסטים בלבד. פולין הייתה לרפובליקה עממית קומוניסטית, התעשייה הולאמה, כמו גם הבנקים. עם זאת רעיונות שהועלו בידי קומוניסטים ותיקים להפוך את פולין לרפובליקה במסגרת ברית המועצות נדחו.