אלכסנדר פופוב (כדורגלן)
 | ||||
| מידע אישי | ||||
|---|---|---|---|---|
| לידה |
1 באוקטובר 1920 סופיה, ממלכת בולגריה  | |||
| פטירה | ? | |||
| עמדה | קשר | |||
| מועדוני נוער | ||||
| ||||
| מועדונים מקצועיים כשחקן* | ||||
| ||||
| ||||
| נבחרת לאומית כשחקן | ||||
| ||||
| קבוצות כמאמן | ||||
| ||||
| * הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד | ||||
  | ||||
אלכסנדר (וראבצ'ו) פופוב (בבולגרית: Александър (Врабчо) Попов; 1 באוקטובר 1920, סופיה, ממלכת בולגריה – ?) היה כדורגלן ומאמן כדורגל בולגרי, ששיחק בעמדת הקשר ומזוהה עם קבוצות סלביה סופיה ולוקומוטיב סופיה. פופוב אימן בישראל את קבוצות מכבי יפו, מכבי פתח תקווה ובית"ר באר שבע.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]
סאשה פופוב נולד ב-1920 בסופיה. בגיל 17, במהלך עונת 1937/1938 בליגה הלאומית הבולגרית עלה לקבוצה הבוגרת של סלביה סופיה, הוצב בתפקיד קשר, וסיים עם קבוצתו במקום החמישי בליגה, אשר מנתה עשר קבוצות. בעונת 1938/1939 בליגה הלאומית הבולגרית זכה עם קבוצתו ב"גביע המלך"–אליפות בולגריה, כך גם בעונת 1940/1941 ובעונת 1942/1943. הוא שיחק בקבוצה עד 1946 וצבר 106 הופעות בהם כבש 42 שערים. ב-1946 עבר לשחק בקבוצת לוקומוטיב סופיה וב-1948 זכה עמה בגביע בולגריה.[1] בסך הכל הופיע ב-16 משחקים ובהם כבש שלושה שערים. בהמשך, שב לעונה אחת לקבוצת סלביה סופיה, ובסיומה פרש ממשחק פעיל.
קריירת אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
פופוב החל את קריירת האימון שלו ב-1952 כמאמן בלוקומוטיב סופיה. הוא הציב את הקבוצה במערך חדשני של 4–2–4. עם זאת הקבוצה לא זכתה להצלחה ובמהלך העונה, פוטר מתפקידו.[2] בין השנים 1955–1956 אימן את הנבחרת הצעירה של בולגריה(אנ'). באוגוסט 1956 מונה שוב למאמן לוקומוטיב סופיה ושנה מאוחר יותר הוביל אותה לסגנות אליפות בולגריה, כאשר סיימה עם נקודת ליגה אחת פחות מהאלופה צסק"א סופיה.[3] בהמשך אימן את קבוצות מיניור פרניק מהעיר פרניק, ודונאב רוסה מהעיר רוסה.
בעונת 1963/1964 בליגה הלאומית אומנה מכבי יפו על ידי פניוט ולב וסיימה כסגנית אלופת ישראל. לאחר עונת הסגנות הדרדר מצבה הכלכלי של אגודת מכבי יפו. עוזרו של ולב פרסיאדו אביגדור פוטר בשל חוסר יכולת לממן את משכורתו. בכך נותר ולב ללא מתורגמן שיסייע לו, ובהדרגה נוצר קרע בינו לבין חלק משחקני הקבוצה שלא ידעו בולגרית. בנוסף, צברה הקבוצה חובות כבדים כלפיו בשל אי תשלום ועיכוב בתשלום משכורותיו. הנושא הוביל לעימות בין ולב להנהלת הקבוצה, ובמרץ 1965 הודח מאימון הקבוצה הבוגרת והוטל עליו לאמן את קבוצת הנוער. ולב סירב לאמן את קבוצת הנוער ועזב את הקבוצה. במקומו מונה חברו אלכסנדר פופוב, אשר הגיע לישראל באשרת תייר. מינויו של פופוב הוביל לסכסוך אישי בין ולב לפופוב.[4] עונת 1964/1965 בליגה הלאומית הייתה לא מוצלחת מבחינת מכבי יפו והיא הסתבכה במאבקי התחתית, לצד קרע פנימי בתוך הקבוצה ובהנהלתה. בראשית יוני 1965, לקראת המשחק האחרון של העונה מול הפועל ירושלים החליט פופוב "לזעזע" את הקבוצה וניפה מההרכב את ציון דגמי, איינשטיין קליש, בובי קלמי ואפרים פיטל. הניפוי הוביל למרד שחקנים בקבוצה והם סירבו להתייצב למשחק. פופוב נאלץ לעלות עם הרכב הנוער של מכבי יפו, הקבוצה הובסה 1–5, ובסיום העונה פוטר מתפקידו.[5]
בקיץ 1965 מונה למאמן מכבי פתח תקווה במקום ישראל בן דרור שכיהן כמאמן זמני.[6] פופוב אימן את הקבוצה במהלך עונת 1965/1966 בליגה הלאומית[7] וירד עימה לליגה א' שהייתה השנייה בישראל, וזאת לראשונה בתולדות הקבוצה.[8] פופוב סיים את תפקידו בקבוצה, והחל לחזר אחרי קבוצות בכדי שישכרו את שירותיו ובכלל זה פנה להפועל אשקלון.[9] בעונת 1966/1968 בליגה א' עבר לאמן את קבוצת בית"ר באר שבע.[10] לאחר מלחמת ששת הימים ניתקו מדינות הגוש המזרחי ובכללן בולגריה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. המאמנים מהגוש המזרחי אשר אימנו בישראל נקראו לשוב למדינתם. אחד מחברי הנהלת מכבי יפו משה "מוניו" קונורטי, כיהן עד לעלייתו לישראל ב-1948 כמנהל הטכני של סלביה סופיה, הכיר את פופוב, היה מיודד עמו ובעל קשרים עם רשויות הספורט בבולגריה. בזכות קשרים אלו קיבל פופוב אישור להמשיך ולאמן בישראל ובכך נותר המאמן היחיד מהגוש המזרחי שהמשיך לאמן בישראל לאחר מלחמת ששת הימים.[11][12] בקיץ 1967 פיטרה הנהלת מכבי יפו את מאמנה יצחק שניאור אשר אימן בקדנצייה השנייה שלו בקבוצה, וסאשה פופוב נקרא לאמן את יפו. לצידו כעוזר מאמן מונה פרסיאדו אביגדור.[13] יפו הפגינה יכולת חלשה, לפופוב ולאביגדור היו חילוקי דעות נוקבים על דרכה של הקבוצה, ואביגדור טען בפני הנהלת הקבוצה שפופוב לא מתאים לתפקידו. הנהלת יפו פיטרה את אביגדור וחלק מחברי ההנהלה התפטרו בעקבות כך. בנובמבר 1967 התפטר פופוב מתפקידו ובמקומו מונה כמאמן-שחקן זמני צ'וצ'קו לוי.[14][15] לקראת עונת 1968/1969 בליגה א' מונה פופוב שוב כמאמנה של בית"ר באר שבע במקומו של קרלוס בוסטמנטו.[16] באר שבע הפגינה יכולת פושרת, הסתבכה במאבקי התחתית ב"בית דרום" של ליגה א', אך הצליחה להישאר בליגה. בסיום העונה עזב פופוב את ישראל ללא הודעה מוקדמת, וניתק את קשריו עם הקבוצה.[17]
הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליפות בולגריה: 1939, 1941, 1943
- מחזיקת הגביע הבולגרי: 1948
כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופיל, באתר Transfermarkt
- פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
- פרופיל, באתר eu-football.info
- A five-minute "match" made JSK (Sf) cry in 1944, באתר vitoshanews.com (בבולגרית)
- שמואל סוחר, ישראל-גן עדן למאמנים זרים, מעריב, 25 במאי 1965
- ישראל רוזנבלט, מכבי יפו מצפה לעתיד טוב יותר תחת שרביטו של מאמן בולגרי, מעריב, 10 באוגוסט 1967
- רון עמיקם, בעמדת המתנה: ההתנהלות הספורטיבית בזמן מלחמת ששת הימים, באתר וואלה, 4 במאי 2022
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ היום בספורט, באתר topsport.bg (בבולגרית).
- ^ Battle with nalami and the duo Kolev - Yanev make CSKA a hegemon, באתר bgfootball.com (בבולגרית).
- ^ ש. בן גבריאל, "לוקומוטיב" קבוצה צעירה, דינאמית ומסוכנת, דבר, 10 בינואר 1960.
- ^ אברהם טבק, המאמן המודח-"הפכתי שעיר לעזאזל בקבוצה ששחקניה מפולגים לשני מחנות עוינים", מעריב, 11 במרץ 1965.
- ^ ה"מרד" במכבי יפו פרץ בגלל דרישות כספיות, מעריב, 7 ביוני 1965.
- ^ פופוב יאמן מכבי פ"ת, מעריב, 18 ביולי 1965.
- ^ פופוב מקווה להתגבר על השאננות של מכבי פתח תקווה, מעריב, 29 בספטמבר 1965.
- ^ יהושע כהנא, מה קרה למכבי פ"ת, מעריב, 16 בפברואר 1966.
- ^ אשקלון: סטלמך הציע את שירותו כמאמן-שחקן, מעריב, 5 ביוני 1966.
- ^ בית"ר באר שבע, מעריב, 9 בספטמבר 1966.
- ^ רון עמיקם, בעמדת המתנה: ההתנהלות הספורטיבית בזמן מלחמת ששת הימים, באתר וואלה, 4 במאי 2022.
- ^ פופוב החליט להשאר בבאר שבע, מעריב, 21 ביוני 1967.
- ^ נכשל המו"מ ינבסקי-יפו, מעריב, 26 ביוני 1967.
- ^ אברהם טבק, מכבי יפו חדלה "לדבר", מעריב, 6 בנובמבר 1967.
- ^ מכבי יפו "מדבר" שוב, למרחב, 12 בנובמבר 1967.
- ^ פופוב מאמן בית"ר באר שבע, מעריב, 29 באוקטובר 1968.
- ^ ר.אריה, מאמן הפועל באר שבע מייעץ למאמן בית"ר באר שבע, מעריב, 9 בספטמבר 1969.