דבר (עיתון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Internet-news-reader.svg דבר
Logo of Davar Newspaper.svg

לוגו העיתון בראשיתו
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות
פורמט ברואדשיט
מו"ל חברת העובדים בע"מ
עורך עורך ראשון: ברל כצנלסון
נוסד 1 ביוני 1925
נסגר 21 במאי 1996
שפה עברית
מדינה ישראל
"דבר" (באתר עיתונות יהודית היסטורית)
הגיליון הראשון של "דבר", 1 ביוני 1925
הגיליון האחרון של "דבר", תחת השם "דבר ראשון", 21 במאי 1996

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

תולדות העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". את שמו של העיתון הציע המשורר חיים נחמן ביאליק. כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944.

בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את בטאונם.

היחסים עם הצנזורה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה.

ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות[1]. בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע‏[2][3].

ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אמר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה"‏[4].

ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים‏[5]:

"כשהובאו מעפילי הסירות לחיפה הזדעזו כל רואיהם; השוטרים הבריטים ופקידי הנמל גילו אליהם יחס אנושי למופת ונראה שאף הממונים נבהלו לשמע האסון האנושי הזה והתירו את העברתן של הנשים עם ילדיהן לבית העולים. אולם בהלה זו הייתה כנראה עד ארגיעה. משחזר לפקידות הגבוהה שיווי המשקל המוסרי התעורר יצר החשבון הפוליטי וזה אמר: להכביד ככל האפשר, להוסיף סבל על סבל, להמשיך בסידורים עד אין קץ, למען יפרפרו עוד ועוד לפני שחרורם, למען ידעו כי לא רק בארצות הרדיפות ולא רק בים מוכן להם סבל, אלא גם בארץ ישראל למען יראו האחרים ויפחדו. אולם אחרים יראו ולא יפחדו. כי סר כל פחד. כי אפסה ברירה. שלוש מאות מעפילי הסירות ודאי ידעו לפני צאתם כי לא דרך-שעשועים היא הדרך הצפויה להם. ואף על פי כן יצאו. ממשלת ארץ ישראל תווכח כי התעללותה בפליטים היהודים היא לא רק אכזרית ומשועת, כי אם גם נטולת תכלית... החרפה הזאת חרפת הממשלה היא וחרפת הממונים עליהם בלונדון...מתי תפסיק ממשלת ארץ ישראל התעללות זו שאין לה כל טעם וכל תכלית? סבל נוסף זה שגורמים לאנשים אשר סבלם עמוק מהים - הממנו ייבנו השלטונות? לא ייבנו!"

בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה‏[6]. במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב‏[7]:

"דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, קיבל אמש את ההודעה מאת השלטונות, כי הוצאתו הופסקה למשך שבוע ימים. בעצם הערב שבו נפתח בז'אנאווה הקונגרס הציוני, והיישוב הפנה את לבו להקשיב לאשר ידובר אליו ועליו מעל בימת בית הנבחרים של האומה העברית, הוטל אלם על העיתון הנפוץ ביותר של היישוב.
ואכן החטא אשר בגללו נענשו רבבות קוראי "דבר" הוא חטא כבד מנשוא. "דבר" אמנם לא שיסה עם בעם ולא הפיץ דיבות ולא פגע בקדשי שכנים ולא קרא למעשי אוון, אולם הוא הכביד לעשות מכל אלה: הוא העיז להביע מחאה נגד הקמת מחנה הסגר למעפילים עברים בהבית הלאומי ונגד הזריזות שנזדרזו השלטונות להעביר את שלוש מאות המעפילים מחיפה למחנה בצריפין בעצם יום השבת. והעיז להביע את ההכרה ואת הביטחון כי גם באלה לא יוכלו השלטונות לעליה העברית, שלא תפסק. וחטא כבד כזה לא יסולח לעיתון עברי ואת עוונו ישאו קוראיו מיד, ולו גם אור ליום הקונגרס הציוני.
אולם האמנם תארו להם השלטונות כי מחנה הסגר יוקם בארץ לעולים עברים ולא ישמע קול מחאה? או האם מתארים להם השלטונות עכשיו כי אם ייסגר עתון עברי לשבוע ימים באשר הביע מחאה כזאת, ותוסר ההכרה מלב היישוב בארץ, כי דבר ההתעללות במעפילים עברים בארץ מולדתם דבר עוול הוא?"

ב-25 בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בהוראת הצנזורה, בעקבות קריקטורה מאת אריה נבון.‏[8]

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר במצור חלקי במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה, ולא ניתן היה להעביר אליה את עיתונים שהודפסו בתל אביב. בתקופה זו התאגדו עיתונאי ירושלים השונים וייסדו עיתון משותף בשם 'דבר ירושלים', בראשו עמד יצחק בן דור, עורך העיתון דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה מהפגזה.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחות מקריאה מעיתון דבר לעולי תימן במחנה העולים בראש העין, 1949

בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון עצמאי שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות.

בשנים 1970 - 1990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי.

במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ.

לאחר המהפך הפוליטי של שנת 1977 בישראל, עליית הימין לשלטון וירידת כוחן של ההסתדרות ושל מפלגת העבודה, ירד גם העניין בעיתון "דבר", שסבל מתדמית "מפא"יניקית" וארכאית, ובשנות ה-80 הוא נקלע לקשיים כספיים חמורים.

לאחר פרישתה של זמר לגמלאות, ערכו את העיתון במשותף יורם פרי ודניאל בלוך.

"דבר" היה העיתון היומי היחידי בארץ שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון.

בנסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. אף חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה לא הציל את העיתון מפני סגירה. דבר ראשון נסגר בשנת 1996.

בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון, אך זו לא הביאה לתחייתו של העיתון.

בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות.

כותבים בדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת עיתונאי "דבר" של לאה גולדברג.
הטקסט:
זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו.
חתום: מ.בילינסון, עורך, 1936.

מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:

הקריקטוריסט הקבוע של דבר היה הצייר אריה נבון.

עורכי העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטאונים נלווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הבטאונים הבאים:

דבר אחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דבר אחר

לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". כיום (2010) גם האתר איננו פעיל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מ.ד.דבר היום - הצעת חוק העלייה, דבר, 22 באוקטובר 1937
  2. ^ העתונות על סגירת דבר, דבר, 31 באוקטובר 1937
  3. ^ בספר זלמן שזר: הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו, 1974-1889, עמ' 223, נאמר שההוצאה הוציאה את מוסף האמר כדרך לעקוף את הסגירה. נראה שיש פה בלבול עם הסגירה ביולי 1938.
  4. ^ לחותמי דבר ונאמניו, דבר, 25 ביולי 1938
  5. ^ דבר היום, דבר, 13 באוגוסט 1939
  6. ^ מלחמתה של העיתונות, הספרייה הציונית, 1969, עמ' 73
  7. ^ הגות היום, דבר, 17 באוגוסט 1939
  8. ^ שבוע בלי "דבר", דבר, 2 בדצמבר 1945