אמנת מונטווידאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמנת מונטווידאו על הזכויות והחובות של מדינותאנגלית: Montevideo Convention on the Rights and Duties of States) היא אמנה שנחתמה במונטווידאו, אורוגוואי, ב-26 בדצמבר 1933, במהלך הוועידה הבינלאומית של מדינות אמריקה. האמנה הסדירה במערכת כללים את התאוריה הדקלרטיבית (הצהרתית) של מדינה כחלק מקובל של המשפט הבינלאומי הנוהג. במהלך הוועידה הכריזו נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, ומזכיר המדינה האמריקאי, קורדל הול, על מדיניות השכן הטוב (באנגלית: Good Neighbor policy), העומדת כנגד התערבות צבאית של ארצות הברית ביחסים שבין מדינות אמריקה. אמנת מונטווידאו נחתמה על ידי 19 מדינות ביבשת אמריקה. אף שהחתומות על האמנה הן מדינות אמריקה בלבד, תוכן האמנה הפך לחלק מן המשפט הבינלאומי הפומבי.

הוראות האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה מגדירה את זכויות וחובות המדינה. סעיף 1 לאמנה הוא הידוע ביותר, ומכיל ארבעה קריטריונים למדינה:

Cquote2.svg

המדינה כגוף במשפט הבינלאומי חייבת לכלול את התכונות הבאות: א. אוכלוסייה קבועה;
ב. טריטוריה מוגדרת;
ג. ממשל;
ד. יכולת לקיים יחסים עם מדינות אחרות.

Cquote3.svg

הפתיח לסעיף 3 לאמנה קובע: "קיומה הפוליטי של מדינה אינו תלוי בהכרה בה מצד מדינות אחרות." קביעה זו ידועה בשם התאוריה הדקלרטיבית של מדינה. תנאי סעיף 1 המגדירים "מדינה" מוגבלים על ידי תנאי סעיף 11 לאמנה הקובע:

Cquote2.svg

המדינות החותמות קובעות באופן חד-משמעי ככלל בהתנהגותן את המחויבות המלאה לא להכיר בגידול טריטוריאלי, או יתרונות מיוחדים, אשר נרכשו בכוח בין שהופעל באמצעות כוחות מזוינים, במגעים דיפלומטיים מאיימים, או בכל אמצעי כפיה יעל אחר. הטריטוריה של מדינה אינו בר-הפרה ואינו יכול להיות מושא לכיבוש צבאי ואף לא לאמצעים כוחניים אחרים על ידי מדינה אחרת, ישירות או בעקיפין, או לכל מניע שהוא אף אם הוא זמני.

Cquote3.svg

עוד קובעת האמנה את עקרון השוויון המשפטי בין מדינות, ללא תלות בכוחה של המדינה (סעיף 4). לא ניתן לפגועי בזכויותיהן הבסיסיות של מדינות (סעיף 5). הכרה במדינה פירושה הכרה בה כגוף בעל זכויות וחובות במשפט הבינלאומי. לא ניתן לבטל הכרה במדינה, או להתנותה בתנאים (סעיף 6). הכרה במדינה יכולה להיעשות במפורש או במשתמע (סעיף 7). אין לאף מדינה זכות להתערב בענייניה הפנימיים, או ביחסי החוץ של מדינה אחרת (סעיף 8). סמכות השיפוט של מדינה בטריטוריה הלאומית חלה על כל תושביה. אזרחיה ואף אזרחים זרים צריכים להנות מאותן הגנות על פי חוק ואין לאזרחים זרים זכויות-יתר (סעיף 9). האינטרס העיקרי של מדינות הוא בשמירת השלום ויש ליישב חילוקי דעות בדרכי שלום (סעיף 10).

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש החולקים על התנאים המנוסחים בסעיף 1 לאמנה כתנאים המספיקים למדינה, וטוענים כי הסתפקות בתנאים אלה מאפשרת לישויות גאופוליטיות מוכרות פחות, כמו הרפובליקה הסינית למשל, לטעון לזכויות של מדינה. האלטרנטיבה לגישה הדקלרטיבית הנקוטה באמנה, היא גישה קונסטיטוטיבית המחייבת הכרה של מדינות אחרות כתנאי נוסף לקיומה של מדינה כגוף משפטי.

יש הטוענים כי הדרך היחידה הפתוחה להגדרה עצמית למיעוטים אתניים הנתונים בשלטון קולוניאלי היא לזכות בהכרה כגוף משפטי בחברה הבינלאומית כמדינה לאומית. רוב המדינות שהשתתפו בניסוח אמנת מונטווידאו היו מדינות עצמאיות שקמו מתוך קולוניות. במקרים רבים, קיומן ועצמאותן של מדינות אלה היו נתונים במחלוקת ועוררו התנגדות, מצד אחת או יותר מן האימפריות הקולוניאליות האירופיות. על רקע זה הסכימו מדינות אלה על קריטריונים שיקלו על מדינות אחרות בעלות עצמאות מוגבלת, לזכות בהכרה בינלאומית לאומית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]