אנדראה פלדיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אנדראה פלאדיו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדראה פלדיו
כנסית הגואל בונציה

אנדראה פלדיואיטלקית: Andrea Palladio;‏ 30 בנובמבר 1508 - 19 באוגוסט 1580), היה אדריכל איטלקי רב השפעה בתקופת הרנסאנס האיטלקי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדראה די פייטרו דלה גונדולה (Andrea di Pietro della Gondola), נולד בפדובה בשנת 1508. בצעירותו הוכשר כסתת אבן בפדובה ובוויצ'נזה, ואחר כך כאדריכל. המפגש בינו ובין האציל טריסינו (Trissino) מציין את המפנה המכריע בהתפתחותו המקצועית. טריסינו היה האינטלקטואל המוביל בעיר ויצ'נזה. כתב שירה ודרמה, התעניין בפילוסופיה. טריסינו הביא את אנדריאה לקחת חלק בעבודות ההרחבה של הווילה שלו שניצבה בחוצות ויצ'נזה. הוא הבחין בכישרונו של האדריכל הצעיר, ונעזר בו למימוש תוכניות הבנייה שלו. הוא גם צרף את אנדריאה לקחת חלק בחוג האינטלקטואלים שהתכנס בביתו, וזאת למרות שהלה היה בעל מלאכה, שלא מחוגי האצולה. טריסינו הוא זה שהעניק לו, באחד משיריו, את הכינוי "פלאדיו" (Palladio), שבו ייחס לו חכמה אלוהית, כמו זו של אלת החכמה היוונית פלס-אתנה, שממנה גזר את השם. עם זיקתו החדשה לאצולה, זכה פלאדיו לגישה לחוגים ההומניסטיים של חבל ונטו, ועד מהרה נמנה עם האדריכליים העסוקים ביותר באזור.

המפנה בעבודתו התכנונית חל בעקבות המסע לרומא שערך בחברת טריסינו, לראשונה בשנת 1541, אליה חזר אחר כך פעמים נוספות (1547, 1554). המפגש עם הבניינים שראה ברומא, העתיקים ואלה בני זמנו, האירו את עיניו, והיו קרוב לוודאי גורם מרכזי להמשך יצירתו. ברומא מדד ושרטט את השרידים העתיקים מתוך שאיפה להכיר וללמוד את המבנים העיקריים באופן בלתי אמצעי, ומתוכם את מרכיביה של האדריכלות העתיקה. בשנת 1554 פרסם פלאדיו את ספרו "עתיקות רומא" L’antichita di Roma שהוא מעין מדריך למונומנטים העתיקים העיקריים של העיר, ולמעשה הוא החיבור הראשון מסוגו.

בנסיעה השלישית שלו לרומא הצטרף אליו דניאל בארבארו (Daniele Barbaro) . גם עבור אציל זה, ידען התרבות הקלאסית העתיקה, בנה פלאדיו וילה. הוא גם סייע לו בהוצאה לאור של תרגום לאיטלקית לספרו של האדריכל הרומי ויטרוביוס. בארבארו תרגם ופלאדיו תרם שרטוטים פרי עטו.

הבניינים של פלאדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-140 יצירות אדריכליות שונות מיוחסות לפלאדיו. חלק ניצבות עדיין על תילן. אחרות שנויות במחלוקת אם אמנם הן פרי תכנונו של פלאדיו. מבנים אחדים נהרסו, בשלמותם או בחלקם, ויש יצירות שלא הגיעו לידי ביצוע, שתכנונן מצוי על הנייר בלבד.

בנייה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבני הדת של פלאדיו הוקמו כולם בעיר ונציה.

מנזר סנטה מריה דלה קאריטה (Santa Maria della Carita)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצר (אטריום) עשה פלאדיו שימוש בעמודים קולוסאליים (כלומר עמודים שגובהם שווה לגובה שתי קומות). אלמנט אדריכלי זה הפך אחר-כך סימן היכר שלו בחזיתות של כנסיות, מבני ציבור ווילות, עשה כאן את הופעתו הראשונה. מן החצר המוקפת סטווים (קלויסטר) שרד רק צד אחד, שנשתמר למלוא גובהו (שלוש קומות). נעשה שימוש בשלושה אורדרים שונים: דורי, יוני וקורינתי, אחד לכל קומה, הוא ברוח האדריכלות הקלאסית ולפי המלצותיו של באדריכל הרומי ויטרוביוס. (ניתן להשקיף על החצר הזו מתוך מוזיאון האקדמיה. נא לשאול את השומרים במקום).

כנסיית סן פרנצ'סקו דלה ויניה (San Francesco della Vigna)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה נמצאת בצפון העיר, ותכנונה החל עוד בשנות השלושים על ידי ג'אקופו סנסובינו. החזית שתכנן פלאדיו היא דוגמה יפה להתאמה של האורדרים של הבנייה הקלאסית לחזית של כנסייה, תוך שימוש באורדר קולוסאלי במרכז, ובאורדר בגובה רגיל בצדדים. מעל הכניסה המרכזית קבע חלון תרמאלי (חלון מן הסוג שמצא בשימוש בבתי המרחץ הרומיים (thermae) העתיקים של רומא).

מבט על האי עם כנסיית סן ג'ורג'יו שתוכננה על ידי פלדיו

כנסיית סן ג'ורג'ו מג'ורה (San Giorgio Maggiore)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייתה נמשכה על-פני תקופה ארוכה, ונסתיימה ב 1601, זמן רב לאחר מותו של פלאדיו.

בחזית הכנסייה ניצבים ארבעת עמודי האורדר הקולוסאלי על גבי פדסטל גבוה, ואילו אלה של השוליים, שהם בגובה רגיל, הם חסרי פדסטל. עיצוב חזית הכנסייה ספג ביקורת מפי רבים. תוכנית הכנסייה היא בעיקרה בסיליקה המחולקת על ידי שני טורי אומנות לאולם תווך ושתי סטראות. מעין אולם-ערב (טרנספט) מסתיים בשתי קצותיו באכסדראות אפסידליות גדולות. האומנות מחוזקות ומעוטרות בעמודים קולוסאליים באורדר המורכב עם מערכת קורות (אנטבלטורה) מאוד גבוהה. העמודים הרגילים, המצויים בעיקר באכסדראות ובשוליים הם באורדר הקורינתי. העמודים ומערכות הקורות הם כולם באבן, ואילו יתר הבנייה - קירות וקמרונות - בנויים לבנים ומטוייחים. חלונות תרמליים מחדירים אור רב לאולם התווך ולסטראות. מקום המקהלה הוא בחלק האחורי, הנבדל למדי מן הפרסביטריום (מקום המזבח והפולחן).

איל רדנטורה כנסיית הגואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה נבנתה בהזמנתה של הרפובליקה של ונציה, כאות תודה לאל, מאלה שהציל מן המגפה הקשה שפקדה את העיר (1575-7), מגפה שקטלה כרבע מאוכלוסיית העיר. מאחר שמגפות נתפסו כתולדה של זעם האל נבנתה כנסייה לישוע הגואל (il Redentore), שבבנייתה עסקו בין 1577-1592. עיקר תפקידה של הכנסייה היה לשמש בטקס ביום השנה שנקבע לציון ההצלה מן המגפה. לכן בנה פלאדיו מבנה מאורך, שעיקרו אולם תווך מאורך חסר אומנות או עמודים חופשיים. שלושה זוגות של קפלות, שבכל אחת מצוי שימוש בגומחות אפסידליות כפולות, נפתחו בצידי האולם לטקסים משניים. בקצה האולם נחה הכיפה על-גבי שלוש אפסידות במערך תלתני. בין המזבח למקום המקהלה שמאחור מפרידה מחיצת עמודים. מעל הקפלות נקבעו חלונות תרמליים, המחדירים לכנסייה אור רב.. חזית הבניין דומה לזה של מקדש רומי, שבו שני עמודים ושתי אומנות אחוזים, באורדר קורינתי קולוסאלי, תומכים בגמלון. כיאה למקדש רומי, נעשה כאן שימוש בגרם מדרגות חזיתי, שגם מנע את הצורך בשימוש בפדסטלים.

הווילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-16 נמשכה התדרדרות המדינית והכלכלית של הרפובליקה של ונציה, המעצמה הימית לשעבר, התדרדרות שהחלה עם עליית הטורקים ועם איבוד ייתרונה בים התיכון שנבע מגילויי העולם החדש וגילוי הדרכים החדשות למזרח. הרפובליקה של וונציה בראשית המאה ה-16 הביאה רבים מבני האצולה בעלי האמצעים לרכוש נחלות קרקע ביבשת (terraferma). ירדו ההשקעות במסחר לטובת התעצמותן בחקלאות. מישורי חבל ונטו, הוא עמק הנהר פו, הוא הנהר הגדול של איטליה הצפונית, התאימו לכך מאוד. מנזרים בעלי קרקעות החלו ובעלי אחוזות פרטיות החלו להתעשר מן החקלאות. כדי לנהל את האחוזה וכדי להפיק מן החקלאות את המירב נדרשו הבעלים להיות נוכחים במקום, להתגורר בו.

בנקודה זו תרמה האדריכלות יצירה ישנה-חדשה: הווילה, מונח שהושאל מן האדריכלות הרומית הקדומה, אותה הכיר פלאדיו מספרו של ויטרוביוס, אך עדיין לא מן החפירות (שהחלו בפומפיי רק במחצית המאה ה-18). מראשית המאה ה-16 , נוסף על שירותה את החקלאות, הווילה הכפרית החלה להיות גם יותר ויותר מקום מגוריו של האדון ומשפחתו. מאחר שהאדון נמנה גם על חוג אינטלקטואלי כלשהו בעיר הקרובה הרי שהווילה נבנתה גם כך שתוכל לשרת אותו בעתות הפנאי שלו ומשפחתו. הווילות הן מבנים קטנים מארמונות, שבהן נעשה איחוד של שתי פונקציות: חקלאות ופנאי. הקומה העליונה, הישר מתחת לגג, הניכרת לרוב בחלונות קטנים, שימשה לאחסון התוצרת החקלאית. מתחתיה מצויה הקומה העיקרית של הבית (Piano nobile). כאן מצויים אולמות וחדרים בגדלים שונים. הקטנים משמשים למגורים, והגדולים לאירוח וקיום נשפים. קומה זו נמצאה בדרך כלל מורמת מעל פני האזור הסובב, והחדרים זכו להיות מעוטרים בציורי קיר או בעבודות כיור על ידי מיטב אמני התקופה. מבני השירות, כמו המטבח, מגורי המשרתים וכיוצא בזה נמצאו על-פי רוב במרתף או באגף צדדי. במבנים נספחים, שסודרו על-פי רוב בצורה סימטרית מצידי הבניין המרכזי והעיקרי, ואשר הופכים את כל האחוזה למכלול שלם, אוחסנו כלי העבודה, חיות המשק, שובכי היונים וכו'. גם גן הירק לשימוש מטבח הבית היה חלק הכרחי. הווילה ניטעה בטבע עם הדגשה מסוימת על זיקה אל סביבתה. לעתים נבנתה על מקום מורם מעט מסביבתו, כדי שהדיירים יוכלו ליהנות מן הנוף. לעתים בזיקה לנהר או ליער הקרוב.

בשנת 1537, הזמין האציל ג'ירולמו גודי (Godi) את הקמתה של וילה, באחוזתו הסמוכה לויצ'נזה. וילה גודי היא הווילה הראשונה, מבין כעשרים וילות ששרדו, מאלה שפלאדיו הקים. וילות אלה מהווים תרומה ייחודית של יצירתו. הוילות נבנו בעיצוב הניכר במשטחים רחבים, חשופים מעיטור ומסויידים לבן עם טורי חלונות רבועים. החזית החשופה מחולקת לשנים כאשר במרכזה, ותמיד באופן סימטרי, מצוי סטיו כניסה, שבו מספר זוגי של עמודים תומך בגמלון. העיטור האדריכלי החיצוני, אם הוא קיים, מרוכז כאן. הכניסה עם הגמלון על-גבי עמודים הפכה לסימן היכר פלאדיאני. הווילה משרה כלפי חוץ אווירה של שלום ושלווה. הווילה פתוחה אל סביבותיה באופן בלתי אמצעי, ללא חומות וביצורים. ייתכן כי אווירה זו הובאה על ידי הוונציאנים, אל היבשת מוונציה, העיר השלווה המוגנת על ידי הים, זו שכונתה בשל כך "serenissima", כלומר השלווה.

המפורסמת מבין הווילות שבנה פלאדיו היא זו המכונה בשם וילה קפרה "לה רוטונדה". היא נבנתה עבור האדון אלמריקו, וזמן-מה אחר-כך עברה לחזקתו של האדון קאפרה, ששמו מונצח בכתובות רבתי על חזיתותיה. כמה מאפיינים תכנוניים וצורניים הוציאו בניין זה מן הכלל וציינוהו לשבח. תוכניתה פשוטה למדי . בניין רבוע שבמרכזו כלולה רוטונדה - כלומר, אולם עגול מקורה בכיפה הנישאת מעל למפלס הגוש הרבוע. בסימטריה ארבע-צדדית נוספו לגוש הרבוע ארבעה מבואות זהים, וכל אחד מהם דומה לחזיתו של מקדש רומי: שישה עמודים עם כותרות יוניות נושאים בגמלון משולש. במידה מסוימת ניתן לראות כאן חזרה על חזית הפנתאון של רומא, בניין שעשה רושם ניכר על פלאדיו. אין לבניין בנינים נספחים כלשהם, ולמעשה אין הוא וילה כל עיקר. מאחר שהבניין בנוי בראש גבעה נמוכה הרי תכליתו העיקרית להיות משקיף אל הנוף הסובב אותו (טיפוס המכונה Bellvedere), ואמנם בעליו הראשונים עשה בבניין שימוש בעיקר לקיום נשפים. מבחינה זו וילה רוטונדה היא טיפוס בניין לעצמו.

בנייה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה'בסיליקה' היא הבניין המפורסם ביותר של פלאדיו. מקומו המיוחס, הנסמך אל הכיכר המרכזית, בלבה של העיר ויצ'נזה, וגודלו של הבניין ודאי תרמו לכך, אך גם תוכניתו וחזותו של הבניין. הייתה זו העבודה הגדולה הראשונה שהוזמנה מפלאדיו. בחירה זו הביאה לסיומה התלבטות ארוכת שנים של פרנסי העיר בעניין עיצוב מחודש של "הארמון הציבורי" שבו התכנסה מועצת העיר, והיו בו גם משרדי המינהל המקומי וקפלה קטנה. את השם "בסיליקה" העניק לבניין פלאדיו עצמו, בראותו לנגד עיניו את הבניינים הציבוריים שנבנו בתקופה הרומית, שבהם התנהלו משפטים וחרצו דין. היה זה ציפוי חדש למבנה קדום, והבעיה הייתה להתאים ציפוי קצבי לבניין בלתי רגולארי, שהיה מורכב משלושה גושי בנייה שונים במידותיהם, עם שני מעברים רחבים ביניהם. הבסיליקה היא אפוא בניין דו-קומתי העושה שימוש, בשתי הקומות, בטורי אומנות, מחוזקות בעמודים אחוזים ובצמדי עמודים חופשיים, ואלה תומכים קשתות סרליאניות (קשת עם משקופים משני צדדיה הנתמכים כל אחד על זוג עמודים). ההצלחה שלו בתכנון הבסיליקה, בגיל צעיר, הייתה הסיבה הראשונה לפרסומו. אצילי ויצ'נזה שהיו ממונים על הפיקוח על הבנייה היו גם אלה שהזמינו אצלו אחר-כך את תכנונם של וילות וארמונות. הבנייה של הבסיליקה הדו-קומתית הסתיימה בשנת 1614, ופלאדיו לא זכה לראות בהשלמתה.

פלאדיו תכנן בחייו גשרים אחדים. תוכנית משלו לבניית גשר ריאלטו בוונציה לא התקבל על ידי פרנסי העיר. לעומת זאת בנה את גשר בסאנו דל גרפה שהוא גשר עץ מקורה בעיירה בסאנו דל גרפה.

מפעל הבנייה האחרון של פלאדיו הוא התיאטרון האולימפי (Teatro Olimpico) בויצ'נזה, המהווה עד היום, יחד עם הבסיליקה הניצבת בליבה של ויצ'נזה ועם הווילה רוטונדה הניצבת בשוליה, את מוקד התיירות המרכזי בעיר. הבניין הוקם בשנים 1579/80 והוא כבר לא ראה בהשלמתו ובהפעלתו. התיאטרון הותקן בתוך בניין קיים. התיאטרון האולימפי נבנה בויצ'נזה בהשראתה של אגודה למדנית, שביקשה לקדם ולפתח פעילות אינטלקטואלית ברוח המורשת של התרבות הקלאסית. ה"אקדמיה האולימפית של ויצ'נזה" נוסדה בשנת 1555, בידי דניאל ברבארו ואנדריאה פלאדיו כדי להעלות טרגדיות יווניות. תכנון חזית הבמה ותפאורתה עוצבה לקראת העלאת המחזה הראשון, גרסה איטלקית פרי עטו של הרוזן טריסינו, של הטרגדיה הקלאסית אדיפוס המלך של סופוקלס.

למתבוננים בקיר חזית הבמה ולכל מה שמצוי מעבר לה צפויה ההפתעה מלאה. החזית בנויה כמקובל, בשלוש קומות, ובה קרועים שלושה פתחים, ולה מראה המזכיר מאוד שער ניצחון רומי. שני פתחים נוספים, אחד מכל צד, קרועים בניצב בקירות הקצרים, הצדדיים, של צידי הבמה. פתחים אלה, הקיימים במערך כזה בתיאטראות הרומיים, שירתו את המחזה, באפשרם כניסות ויציאות של השחקנים לפי דרישות המחזה.

את קיר חזית הבמה הספיק פלאדיו לעצב במו ידיו. את העיצוב המיוחד שמעבר לקיר החזית כבר השלים תלמידו ויצ'נזו סקאמוצי. משטח הבמה נמשך ועובר דרך חמשת הפתחים הרחק פנימה. האזור שמעבר לכל פתח מתאר רחוב או סמטה, וזה שמעבר לפתח המרכזי - שלוש סמטאות, ההולכות ונסוגות אל תוך הרקע כבציור פרספקטיבי. אלא שלא מדובר בציור אלא בעצוב ממש של חזיתות בנינים, הולכים וקטנים הולכים ומתרחקים מעיני הצופים. מאחר שמעבר לפתח המרכזי, הרחב מאוד מן האחרים עוצבו שלוש סמטאות כאלה, הרי שבסך הכל עוצבו בתיאטרון שבע סמטאות. הייתה בכך התאמה נאה לתוכן המחזה שעבורו עוצבה הבמה הזו בראשונה - אדיפוס המלך - המתרחש בעיר היוונית תבי, עליה העיד הרודוטוס כי היו לה שבעה שערים.

כתיבה אדריכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1414 הופנתה לראשונה תשומת הלב לכתב יד של החיבור "על אודות האדריכלות בעשרה ספרים" (De architectura libri decem) פרי עטו של האדריכל הרומי, בן המאה הא' לפסה"נ, ויטרוביוס (Vitruvius). זהו הספר היחיד מסוגו שנותר מן העת העתיקה. הספר מנסח את עיקריה של האדריכלות של העולם הקלאסי, זו של יוון ורומי הקדומות. לספר הייתה השפעה מכרעת על אדריכלי ואומני הרנסאנס האיטלקי. עד מהרה תורגם הספר מלטינית לאיטלקית ולשפות האירופאיות האחרות, במידה רבה הוא הפך מעין ספר "מקודש" בידיהם.

למרות שוויטרוביוס ניסה ככל יכולתו להנהיר את רעיונותיו לקוראים, הבנת דבריו לא הייתה כל-כך פשוטה והצריכה פרשנות, בעיקר משום שהשרטוטים לספר, שאליהם הוא מפנה את קוראיו, לא שרדו. במאה השש-עשרה החלו לצאת לאור, בעיקר באיטליה, אך גם בצרפת, ספרים המוקדשים לאדריכלות. הייתה זו סוגה חדשה של ספרות מאויירת, שהתבססה על ויטרוביוס. הספר היה מקור השראה לספרים בתאוריה אדריכלית שיצאו לאור במאה החמש עשרה (ליאון בטיסטה אלברטי) והשש-עשרה (סבסטיאנו סרליו, ג'אקומו בארוצי דה ויניולה. ספרים אלה מלאו בוודאי את הצורך לספרי הדרכה מעשיים לאדריכלים ובנאים המבקשים להשתית את עיצוביהם על יסודות האדריכלות הקלאסית, זו שאת שרידיה ראו סביבם בכל מקום. גם פלאדיו פרסם ספר תאורטי בשם 'ארבעת הספרים על אודות האדריכלות', שיצא לאור בשנת 1570.

פלאדיו נפטר בשנת 1580. על אחדים ממפעלי הבנייה הגדולים שלו, כמו הבסיליקה בוויצ'נזה וכנסיית סן ג'ורג'יו מאג'ורה בוונציה עוד המשיכו לעבוד זמן רב אחר-כך.

מורשת פלאדיו: הכל מחשיבים את פלאדיו כאדריכל תקופת הרנסאנס בעל ההשפעה הגדולה ביותר בתחום האדריכלות. הדבר מתבטא בתחומים אחדים, בראש וראשונה בהמשכיות הניכרת בשימוש בסגנונו, באירופה. אחד המתווכים העיקריים הראשונים לכך היה האדריכל האנגלי איניגו ג'ונס (Inigo Jones, 1652-1573). עוד באנגליה הושפע מספריהם של ויטרוביוס ופלאדיו, אך רק הנסיעה לאיטליה הביאה אותו למגע בלתי אמצעי עם מורשת העולם הקלאסי ועם יצירותיו של פלאדיו. האדריכלות של ג'ונס היא החוט המקשר לאסכולה אדריכלית שפעלה באנגליה במאה ה18, הלא היא תנועת האדריכלות הפלאדיאנית (Palladianism), שפטרונה העיקרי היה הלורד בורלינגטון, ואדריכליה הבולטים היו קולין קמפבל וויליאם קנט. הלורד בורלינגטון הוא גם זה שרכש באיטליה כמות ניכרת של תוכניות, חתכים ושאר שרטוטים פרי עפרונו של פלאדיו. אלה שמורים בארכיון המכון המלכותי של האדריכלים הבריטיים (RIBA), ומהווים מקור חשוב לחקר עבודתו של פלאדיו.

פלאדיו הוא האדריכל הנחקר ביותר כפי שמעידה הביבליוגרפיה העצומה שנכתבה אודותיו. בשנת 1959 הוקם בוויצ'נזה המרכז הבינלאומי ללימוד האדריכלות ע"ש אנדריאה פלאדיו (Centro internazionale di studi di architettura Andrea Palladio [CISA]). המרכז מקיים אירועים, תערוכות, מפרסם כתב עת. הפרסום העיקרי הוא ה- Corpus Palladianum, שכל כרך ממנו מתעד וחוקר את אחד מן המבנים שבנה פלאדיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודולף ויטקובר, עקרונות הארכיטקטורה בעידן ההומניזם. תרגם: רון פוקס, בצירוף הקדמה ומילון מונחים. רסלינג 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]