אקס סילנטיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אקס סילנטיו (לטינית, argumentum ex silentio, טיעון מן השתיקה. מילולית: שתיקה כהודאה) הוא כשל לוגי שבו שתיקתו של הדובר או הכותב בנוגע לשאלה מסוימת מוכיחה או מצביעה על כך שאין לדובר מה לומר ביחס ל-X או שהפגין את בורותו בנושא.

טיעונים המתבססים על "שתיקה כהודאה" עשויים להיות נכונים או סבירים ובמקרים מסוימים, במיוחד בהקשרים משפטיים, שתיקה בנושאים מסוימים עשויה להחשב כתורמת לסבירות הנחה מסוימת, אך התייחסות אליה כהוכחה בלעדית היא כשל לוגי.

שתיקה עשויה להתפרש כהודאה באמיתות הטענה במקרים כמו הבא:

ראובן: גד, האם הכנת את שעורי הבית שלך?
גד: (שותק)
ראובן: אם כן, אני מבין משתיקתך שלא הכנת אותם.

אבל במקרה הבא, זו הנחה שגויה:

ראובן: האם אתה מסכים איתי שהמנהל שלנו, שמעון, הוא נבל?
גד: (שותק)
ראובן: אתה שותק, ואני יכול להבין מזה שאתה מסכים איתי.

כאן, לא ניתן לקבל ששתיקתו של גד מהווה קבלה של הטיעון של ראובן. ייתכן והוא מחבב את שמעון, אך חושש מראובן, ייתכן ולדעתו ראובן הוא הנבל האמיתי, אך חושש להתמודד עצמו, ייתכן והוא נואף עם אשתו של ראובן ומבקש שלא להחל בוויכוח עמו, וכן הלאה.

טיעונים המתבססים על שתיקה כהוכחה על דרך ההיפוך למשהו נפוצים במחקר, במיוחד כזה שבסיסו טקסטים כתובים או מושמעים. לדוגמה, העובדה שהמילה "ירושלם" אינה מוזכרת בחומש בתנ"ך מתפרשת אצל חלק מהחוקרים כהוכחה לחשיבותה הזוטרה יחסית עבור הכותבים בעת כתיבת החומש. אצל כמה חוקרי נצרות, העובדה שפאולוס (שאול התרסי) אינו מאזכר את לידת הבתולין של ישו מהווה עדות לכך שטיעון זה לא היה מוכר בזמנו. בשני המקרים, שתיקת המקורות הכתובים עשויה להצביע על נכונות הטיעונים, אך היא אינה הופכת אותם לנכונים בוודאות. דרך יעילה לאשש הוכחה "מן השתיקה", תהיה להצביע על נימוקים מדוע יש לצפות במקרה זה ל"אמירה מפורשת".