פאולוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בפאולוס, שליח נוצרי. אם התכוונתם לאישים בשם זה, ראו פאולוס (פירושונים).
| ערכים בנצרות | |
|---|---|
| נצרות | |
 |
|
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| השילוש הקדוש: האל האב • ישו • רוח הקודש |
|
|
זרמים עיקריים
אישים מרכזיים
הבתולה • יוחנן המטביל • השליחים • פאולוס • פטרוס • אתנסיוס • אוגוסטינוס • אבות הנצרות • תומאס מאקווינס • לותר • קלווין מונותאיזם • השילוש הקדוש • הקרדו • לוגוס כתבים נוצריים
ראו גם
|
|
פאולוס מתרסוס (במקור, שאול התרסי) או פאולוס השליח (נולד ~10 לערך, הוצא להורג בין 62 ל-67 לספירה), נחשב בנצרות כשליחו החשוב ביותר של ישו, וכדמות החשובה ביותר בהתפתחותה של הדת הנוצרית, מלבד ישו עצמו. בשל השפעתו העצומה על התפתחות התאולוגיה הנוצרית, ועל התרחקותה מהדת היהודית, יש אף המכנים אותו בשם "מייסד הנצרות".
פאולוס היה בצעירותו יהודי פרושי-הלניסטי ונולד בעיר תרסוֹס שבאסיה הקטנה (כיום בטורקיה).
פאולוס נחשב כקדוש בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודקסית. פאולוס קידם בעיקר את הפצת האמונה בישו בקרב גויים ומתיהדים, ונחשב לאחד מיוצריה של הדוקטרינה הנוצרית המוקדמת. איגרותיו מהוות חלק חשוב מן הברית החדשה. יש שטוענים, כי הוא זה שהפך את הנצרות מזרם של היהדות לדת חדשה, ובעיקר לאחר שביטל את חובת קיום המצוות המעשיות.
אין אנו יודעים אם הוא עצמו שינה את שמו, אך כחלק מפעולתו המיסיונרית, בדרכו לקפריסין אחרי שנת 44 לספירת הנוצרים, השתנה שמו משאול לפאולוס. החל מפרק י"ג בספר מעשי השליחים ואילך הוא מופיע כפאולוס, בלי שניתן הסבר לשינוי השם.[1]
בשל כתביו והשפעתו העצומה על ההתפתחות של הנצרות, חוקרים רבים רואים בו את מייסד הנצרות האמתי, משום שחרג מהגותו של ישו והוסיף דוקטרינות חשובות חדשות. אולם דעה זו שנויה במחלוקת. חוקרים נוצרים רבים אומרים כי לא שונתה כל הגות, וכי פאולוס הרחיב והעמיק את ההתגלות של ישו בהרמוניה מוחלטת עם דבריו.
תוכן עניינים |
[עריכה] המקורות אודות פאולוס
קיימים שני מקורות מרכזיים המלמדים על קורות חייו של פאולוס, שנכתבו עוד בחייו או זמן קצר לאחר מותו: איגרות פאולוס ששרדו (אם כי יש מחלוקת בשאלה כמה מתוכן אכן כתב הוא בעצמו), והסיפור ב'מעשי השליחים', שבנקודות מסוימות מצטט דיבור ישיר של עדי ראייה. אולם, לשני המקורות יש חולשות: איגרות פאולוס ששרדו נכתבו בתקופה קצרה של חייו, אולי רק בין השנים 50-58, ומחבר 'מעשי השליחים' מוסר כמה פרטים חשודים (לדוגמה: הטענה כי פאולוס היה נוכח במותו של אִסְטְפָנוֹס הקדוש, 7:58).
קיים גם חיבור אפוקריפי בשם 'מעשי פאולוס ותקלה'; אולם האירועים שנרשמו בחיבור זה אינם מתאימים לאף אחד מהאירועים כפי שהם מתוארים באיגרות פאולוס או ב'מעשי השליחים', ועל פי רוב אין החוקרים מתייחסים ברצינות לחיבור זה.
בשל הבעיות בשני מקורות אלה, כפי שמסביר ריימונד אי בראון (An Introduction to the New Testament, 1998), היסטוריונים נוקטים אחת מארבע גישות:
- הגישה המסורתית היא לבטוח לחלוטין בתיאור המצוי ב'מעשי השליחים', ולהתאים את החומר מאיגרותיו של פאולוס לסיפור זה;
- חוקרים מודרניים מסוימים אינם נותנים אמון בתיאור שב'מעשי השליחים' ומשתמשים אך ורק בחומר המצוי באיגרותיו של פאולוס;
- חוקרים מסוימים מטילים בספק גם בטקסטים המיוחסים לפאולוס.
- גישת ביניים, המתייחסת לאיגרות פאולוס כעיקר ומשלימה את העדויות הללו בעזרת חומר הלקוח מ'מעשי השליחים'.
ישנן נקודות רבות במחלוקת בין החוקרים; הכרונולוגיה שתפורט להלן היא ניסיון לשרטט את האירועים העיקריים בחייו של פאולוס בהתבסס על הגישה הרביעית.
[עריכה] חייו של פאולוס
[עריכה] מוצאו ומעשיו בצעירותו
פאולוס תיאר את עצמו כישראלי משבט בנימין וכפרושי (רומאים, 1:11, פיליפיים 5:3). הוא נולד כשאול בתרסוס שבקיליקיה באסיה הקטנה, וקיבל חינוך יהודי. לפי מעשי השליחים 3:22, הוא למד בירושלים אצל רבן גמליאל; תומאס רובינסון מתאר את פאולוס כמי שלמד אצל רבן גמליאל, כאשר שמאי נהיה לנשיא הסנהדרין ועם עליית בית שמאי מ־20 לספירה. אולם לחוקרים אחרים, כמו הלמוט קואסטר, יש ספקות לגבי הימצאותו של פאולוס בירושלים בזמן זה או ביחס לימודיו אצל רבן גמליאל. פאולוס פירנס את עצמו במסעותיו, עובדה שהוא מתייחס אליה מספר פעמים (לדוגמה, אל הקורינתיים א' 13-9:15); לפי מעשי השליחים 3:18, הוא עבד כמייצר אוהלים. פאלוס מספר גם שהוא נכח בסקילתו של סטפנוס הקדוש.
במעשי השליחים 25:22 ו־27-29 מציינים, כי פאולוס היה אזרח רומאי, פריווילגיה שבה השתמש מספר פעמים על מנת להגן על כבודו, כולל גם דרישה להישפט ברומא לאחר שהורשע ביהודה. מכיוון שפאולוס עצמו אינו מציין את אזרחותו, יש חוקרים שהטילו בכך ספק; כבוד כזה היה יוצא דופן בתקופה זו. אזרחות הייתה מצריכה השתתפות בפולחן הקיסר, דבר שהיה אמור להיות בסתירה להשקפות היהודיות שהחזיק בהן.
פאולוס עצמו מודה, כי הוא עצמו עסק ברדיפה אחר נוצרים (אל הפיליפיים 5:3). אך אחר כך הוא קיבל את האמונה שנגדה לחם. במעשי השליחים 1-9:9 מתוארת ההתגלות שהייתה לו בדרך לדמשק; ישו או אלוהים התגלו אליו וגרמו למהפך גמור בדעותיו. פאולוס עצמו אינו מוסר תיאור ברור של המאורע באף אחת מאיגרותיו, ועובדה זו, יחד עם העובדה שהמחבר של מעשי השליחים מוסר את האירוע בשינויים קלים בשני מקומות שונים, הביאו לכך שיש חוקרים המטילים ספק בחזון הזה. אולם פאולוס כן כתב שישו הופיע לפניו "אחרי כולם, נראו גם אלי, הדומה לנפל" (אל הקורינתיים א', 8:15), וטען פעמים רבות כי הסמכות שלו כשליח הגיעה ישירות מהאל (אל הגלטיים 13-1:16).
[עריכה] מסעותיו המיסיונריים
לאחר שהמיר את דתו עבר פאולוס לחיות בממלכה הנבטית (לה הוא קורא "ערב") למשך שלוש שנים, ואחר כך חזר לדמשק (גלטיים 17-1:20) עד שהיה חייב לברוח מן העיר בלילה (מעשי השליחים 23-9:25; קורינתיים ב', 11:32). הוא נסע לירושלים, שם הוא פגש בפטרוס וביעקב, אחיו של ישו (שאין להתבלבל בינו לבין יעקב הקדוש, בנו של זבדי ואחיו של יוחנן).
כתביו של פאולוס עצמו והתיאור של מעשי השליחים מתארים תיאור שונה במקצת לגבי מעשיו לאחר הביקור בירושלים. לפי מעשי השליחים הוא הלך לאנטיוכיה, ומשם נסע ברחבי קפריסין ודרום אסיה הקטנה לדרוש על ישו, מעשה שנודע כמסע המיסיון הראשון שלו (13:13 – 28:14). פאולוס עצמו מציין רק כי הוא דרש בסוריה וקיליקיה (גלטיים 18:1-20), ולמרות שמעשי השליחים אומר כי פאולוס מאוחר יותר "עבר בסוריה וקיליקיה, וחיזק את הכנסיות" (מעשי השליחים 41:15), הוא לא מציין בפירוש כי כנסיות אלה נבנו על ידיו במסע הראשון.
מסעות מיסיונריים אלה נחשבים כמעשים החשובים ביותר של פאולוס. עבור המסעות, הוא בדרך כלל בחר בחבר אחד או יותר ללוות אותו. בר-נבא, טיטוס, טימותיוס, יוחנן, עקילס ופריסקילה כולם ליוו אותם בחלק מהמסעות. הוא סבל במסעות אלה: הוא נאסר בפיליפי, הולקה ונסקל כמה פעמים, וכמעט נרצח פעם אחת (קורינתיים ב', 24-11:27).
בערך בשנת 49, לאחר 14 שנים של מסעות, הגיע פאולוס לירושלים עם בר-נבא וטיטוס על מנת לפגוש את המנהיגים של הכנסייה הירושלמית – פטרוס, יעקב ויוחנן; אירוע שידוע כ"מועצה האפוסטלית". כאן התיאורים של "מעשי השליחים" ושל פאולוס עצמו שונים למדי. הראשון אומר כי פאולוס היה ראש משלחת מכנסייה אנטיוכית, שבאה לדון בהמשך השמירה על מצוות יהודיות, ובעיקר חוקי הכשרות והמילה. שאלות אלה התעוררו מכיוון שבאו אנשים מיהודה ו"מורים את-האחים לאמר: 'אם-לא תמולו כדת משה לא תיוושעון'" (מעשי השליחים 1:15). פאולוס אמר אחר כך כי הוא הגיע "על-פי מחזה", על מנת לשים לפניהם "את-הבשורה אשר-קראתי בגויים" (גלטיים 2:2), "מפני אחי השקר המתגנבים בתוכנו אשר באו לרגל את-חרותנו אשר-לנו בישוע המשיח למען העבידנו" (גלטיים 4:2). נראה כי הוא רצה להיות בטוח שמה שהוא לימד את הגויים בשנים האחרונות היה נכון – שההשלמה של ישו את חוקיו של משה, מותו ותחייתו, שחררו את המאמינים הנוצרים מהצורך להישמע לחוקים אלה, ובגלל הדאגה "פן-תהיה לריק מרוצתי אשר ארוץ ואשר-רצתי" (גלטיים 2:2).
לאחר דיון ארוך, פטרוס אומר כי אלוהים "לא הבדיל בינינו (=היהודים) וביניהם (=הגויים) כי טיהר את-לבבם על ידי האמונה" (מעשי השליחים 9:15), ויעקב אומר כי "לא להחמיר על-השבים מן-הגויים לאלוהים" (שם). הם שלחו מכתב, יחד עם כמה מנהיגים מהכנסייה היהודית עם פאולוס וחבריו, על מנת לאשר כי המאמינים הגויים אינם צריכים להמשיך לשמור את המצוות, מלבד "רק לכתוב אליהם אשר ירחקו מטמאות האלילים ומן-הזנות ומבשר הנחנק ומן-הדם" (שם). האיגרת גם מתייחסת לפאולוס ובר-נבא כ"חביבינו" (שם, 25:15).
למרות ההסכמה שהגיעו אליה במועצה האפוסטלית, פאולוס מספר כי כאשר פגש את פטרוס באנטיוכיה זמן קצר לאחר פגישתם בירושלים, גער בו על כך שהוא לא רצה להשתתף בארוחה עם גוי (גלטיים 11:2-13). "מעשי השליחים" לא מספר דבר על כך, אלא אומר ש"זמן לאחר מכן" החליט פאולוס לעזוב את אנטיוכיה (מה שבדרך כלל נחשב כתחילת המסע המסיונרי השני), כשמטרתו היא לבקר את המאמינים בעיירות שהוא ובר-נבא דרשו בהן קודם לכן. ייתכן כי חוסר הסכמה ציבורית עם פטרוס הייתה הסיבה לכך. אולם, פאולוס ובר-נבא רבו האם לקחת את יוחנן (בן דודו של בר-נבא) איתם, ולכן התפצלו דרכיהם (מעשי השליחים 36:15-41) – בר-נבא עם יוחנן ופאולוס עם סילא. אחר כך הם השלימו – פאולוס מזכיר כי הם היו ביחד בכלא, ואומר לקהילה בקולאס לקבל אותו אם הוא מגיע אליהם (קולאסים 10:4).
פאולוס העביר את השנים הבאות במסעות במערב אסיה הקטנה, כשהפעם הוא נכנס למקדוניה, וייסד את הקהילה הנוצרית הראשונה בפיליפי, שם הוא עובר רדיפות. פאולוס עצמו מתאר את החוויה כ"עונינו ולחרפה היינו" (תסלוניקים א' 2:2); מחברו של "מעשי השליחים", אולי כשהוא שואב מידע מעד ראיה, מסביר כי פאולוס גירש שדים משפחה, דבר שמנע ממנה את האפשרות להגיד עתידות, והוריד את ערכה – מעשה שבעליו של העבד טען כי הוא גניבה, ולכן הוא שם את פאולוס בכלא לזמן קצר (מעשי השליחים 22:16). פאולוס אז נסע לתסלוניקה, שם הוא נשאר לזמן מה, לפני שעזב ליוון. ראשית הוא הגיע לאתונה, שם הוא נאם את נאומו המפורסם "אריוס פגוס" שם הוא דיבר בשמו של אל לא ידוע שכבר נעבד שם (16:17-34), ואז הוא נסע לקורינתוס שם הוא התיישב לשלוש שנים וכתב את האיגרות הראשונות שלו כדי להתפרנס, תסלוניקים א'.
שוב בקורינתוס הוא הסתבך בצרות משפטיות: לאחר התלונות של קבוצת יהודים, הוא הובא לפני הפרוקונסול גיליון, שהחליט שנושא זה אינו ראוי לתשומת לבו וביטל את ההאשמות (מעשי השליחים 12:18-16). מכתובת בדלפי שמזכירה את גיליון, אנו יכולים לקבוע את תאריך המשפט לשנת 52, דבר שנותן עוגן היסטורי להאחז בו בכרונולוגיה של חייו של פאולוס.
לאחר משפט זה, המשיך פאולוס את דרשותיו (מה שקרוי המסע המסיונרי השלישי), כשהוא נוסע שוב ברחבי אסיה הקטנה, מקדוניה, ולאנטיוכיה וחזרה. הוא גרם למהומה גדולה בתיאטרון של אפסוס, שם צורפים מקומיים חששו מאיבוד הכנסתם בשל פעילותו של פאולוס. הכנסתם נסמכה על מכירה של פסלונים מוכספים של האלה ארטמיס, אותה עבדו, והאספסוף כמעט והרג אותו (21:19-41). לאחר מכן אסף פאולוס כסף בשביל קרבנות הרעב שהיה בארץ ישראל באותו זמן. במסעו לירושלים עבר שוב במחוז, וכתוצאה מהמהומות הקודמות חשש להיכנס לאפסוס. הוא שט מסביב ואמר לחסידיו לפגוש אותו במילטוס (17:20-38).
כשהגיע פאולוס לירושלים עם כספי הסיוע, הביאו האשמותיו של חנניה הכהן הגדול למעצרו (מעשי השליחים 1:24-5). פאולוס טען לזכותו כאזרח רומאי להשפט ברומא, אך הודות לחוסר המעש של המושל אנטוניוס פליקס, פאולוס נשאר במעצר בקיסריה במשך שנתיים עד שמושל חדש, פורקיוס פסטוס, קיבל את התפקיד, שפט אותו, ושלח אותו לרומא בדרך הים, שם הוא בילה עוד שנתיים במעצר (30:28).
"מעשי השליחים" מתאר את מסעו לרומא לפרטיו. המסע היה איטי וארוך, ולבסוף נטרפה ספינתם על חופה של מלטה. שם הם העבירו שלושה חודשים. פאולוס מתאר כיצד ריפא את המושל פובליוס ממחלה, וכן אנשים אחרים, אך עם בוא האביב הם החלו שוב במסעם.
"מעשי השליחים" מספר על חייו של פאולוס רק עד הגיעו לרומא, בערך בשנת 61; מכתביו של פאולוס עצמו מפסיקים עוד הרבה לפני כן.
על מנת לדעת על שנותיו האחרונות של פאולוס אנו נאלצים לפנות ל"מסורת". מסורת אחת מוסרת כי הוא ביקר בספרד; העדויות לכך לא מובילות למסקנה חד משמעית. מסורת אחרת אומרת כי הוא מת ברומא. איזוביוס מקיסריה אומר כי הוא הוצא להורג ברומא, בשנות מלכותו של הקיסר נירון, ומאורע זה תוארך לשנת 64 או 67.
[עריכה] התאולוגיה הפאולינית
לפאולוס הייתה השפעה מכרעת על הווצרות הדת הנוצרית. ראשית, הרעיון כי האמונה במותו ותחייתו של ישו החליפו את תורת משה, אמונה שמבוטאת לעתים כ"ישו מת בשל חטאינו". לא ברור כמה מרעיון זה הגיע מפאולוס עצמו; הירונימוס מציין את הימצאותה של כת נוצרית בסוריה במאה הרביעית, הקרויה "אביונים", שעדיין שמרו על חוקי משה, ולפיכך ייתכן שהיו נוצרים שלא האמינו ברעיון זה.
אולם, יש עדויות שמושג הגאולה המגיעה ממותו של ישו לא הייתה ייחודית לפאולוס בין הנוצרים, שכן הקטע בפיליפיים 5:2-11, שהכריסטולוגיה שלו דומה לשל פאולוס, זוהה כמזמור של הנוצרים הראשונים, עוד לפני מכתבו של פאולוס. בפגישה עם השליחים ותלמידי ישו בירושלים, ניצחה דעתו של פאולוס שיש להפיץ את תורת ישו גם בין הגויים, ביחוד לאור ההצלחה המועטה של תורה זו בין היחודים והרדיפות שממשיכי ישו סבלו מידי היהודים. כאשר הוא החל בפעולתו המיסיונרית בקרב הגויים, נתקל פאולוס בבעיה- האם על הגויים המתנצרים לקבל עליהם את עול המצוות (הנוצרים הראשונים ראו עצמם כיהודים לכל דבר) כולל את מצוות המילה שהיתה קשה מאוד בעיני הפגאנים? בוועידה עם השליחים בירושלים הוחלט שאין לכפות מצווה זו על הגויים המתנצרים. החלטה זו הביאה להגברת הצלחתו המיסיונרית של פאולוס. מכאן המשיך פאולוס בצעדו הבא והוא ביטול המצוות כולן. לשם כך הוא פיתח את תורת ה"חטא הקדמון". לפי גישה תאולוגית זו, ברגע שאדם וחוה חטאו הם זיהמו את עצמם ואת כל צאצאיהם שבאו אחריהם בחטא שהפך אותם לבלתי מושלמים ועל ידי כך איבדו את צלם האלוהים שהאל נתן לאדם כאשר יצר אותו. אבל האל אהב את האדם וניסה להציל את נשמתו על ידי כך שנתן לבני האדם את המצוות, בעזרתן הם יכולים לגאול את נשמותיהם. אך האדם החוטא והבלתי מושלם לא יכול היה לעמוד בעול זה ועל כן בני האדם, למעשה, איבדו את האפשרות להגאל ולהגיע לגן העדן. השטן ניצל את חולשותיהם כדי להתגבר ולשלוט על בני האדם ולמשוך את נפשותיהם לגיהנום. כאשר אלוהים, שהמשיך לאהוב את בני האדם (כחלק מתכונה עיקרית של האל שהיא אהבה, אליבא דפאולוס), ראה זאת, החליט שרק צעד קיצוני ביותר יכול להציל את אהוביו בני האדם. צעד קיצוני זה הוא לשלוח את בנו יחידו ארצה, בצורת בן אדם. בן אדם זה יטיף את תורתו לתלמידיו ואחר כך יאסר וימות בצורה ובסבל נוראיים למען אותם בני אדם. כך יקריב אלוהים את בנו יחידו כשה ("שה האלוהים") אשר יכפר על חטאי בני האדם ויציל את נשמותיהם. לאחר מעשה זה, אין, כמובן, יותר צורך במצוות. מספיק להטבל במים טהורים ולהאמין בישו בן האלוהים שירד ארצה כבן אדם, מת על הצלב וקם לתחיה כעבור שלושה ימים, כדי לגאול את הנשמה ולהכנס לקבוצת אלו שיזכו למלכות שמיים. זו ברית חדשה בין האל ובני האדם המבוססת על אמונה, תפילה ואהבה, בניגוד לברית הישנה המבוססת על המצוות. היות שיש ברית חדשה אז יש גם עם נבחר חדש או עם ישראל חדש. עם ישראל ההסטורי של הברית הישנה והמצוות הוא "עם ישראל שבבשר" שמרכזו הרוחני בירושלים שבארץ יהודה היא "ירושלים של מטה". עם ישראל החדש הוא המתנצרים החדשים שאינם נזקקים עוד למצוות ומרכזם העתידי, בעת הגאולה היא "ירושלים של מעלה" השמימית. אלו הם "בני ישראל שברוח". תאולוגיה זו של פאולוס מהווה למעשה את הבסיס התאורטי להתפתחות הכנסיה הנוצרית בעתיד והמנוע שהביא להתנתקות הנצרות מהיהדות. לא רק שהנצרות הפאוליאנית רואה עצמה מנותקת מהיהדות אלא שהיא רואה ביהודים אשמים באי הצלחת הגאולה המלאה של האנושות, מסיבה שהיהודים בגדו במשיח ומסרבים להכיר בישו כבן האלוהים שמת וקם לתחיה. בכך היה פאולוס היהודי ומייסד עקרונות הנצרות, גם למייסד השורשים הראשונים של האנטישמיות. מצד שני הוא הציג את הנצרות כממשיכתה הנוכחית של היהדות ובכך נתן לה את ההילה של מקור עתיק, הילה שהייתה חשובה מאוד בעיני הפגאנים. היות שכל אדם שהוא, ללא הבדל מין, גזע ומעמד, יכול להצטרף לקהילת הנוצרים, הוא הפך את הנצרות לדת אוניברסלית ושוויונית, שונה מאוד מהיהדות, קודמתה.
קשורים לפרשנותו זו של פאולוס הם עקרונות האמונה שלו, לגבי צדק ומחילת החטאים, בקטעים שאוגוסטינוס אחר כך השתמש בהם על מנת להרחיב לגבי החטא הקדמון. בברית החדשה הדוקטרינה של החטא הקדמון מבוטאת בצורה הברורה ביותר בכתביו של פאולוס. כתביו גם מבטאים בצורה ברורה את הדוקטרינה שהגאולה אינה מושגת על ידי תורת משה, אלא על ידי אמונה בישו הנוצרי. דוקטרינה זו אושרה במועצה האפוסטולית. פאולוס היה גם מהראשונים שהצהירו על הדוקטרינה של טבעו האלוהי של ישו.
פאולוס גם מפתח את הדוקטרינה של רוח הקודש. הרבה מ"רומאים", ובמיוחד הסיום של קורינתיים ב', מציג את רוח הקודש במעמד שווה לאב ולבן. רעיונות אלה אחר כך יפותחו לרעיון השילוש. הרעיון של פאולוס כי רוח הקודש שוכנת בכל המאמינים בזמן שהם ממירים את דתם היא מרכזית לתורת הכנסייה והמסיון שלו ולאסכטולוגיה שלו.
[עריכה] דעותיו החברתיות של פאולוס
כתביו של פאולוס בנושאים חברתיים השפיעו על החיים והאמונות בתרבות הנוצרית בדיוק כמו אמירותיו הדוקטרינריות. למעשה, מכיוון שדעות אלה הם חלק מכתבי הקודש, דעות אלה ואחרות עדיין נחשבות לחלק מהדוקטרינה הנוצרית לפי הנוצרים השמרנים יותר.
פאולוס גינה פריצות מינית, כולל הומוסקסואליות, כשהדבר כנראה התבסס על החוקים המוסריים הקשיחים של התנ"ך, וכן מהגילוי האישי שלו מרוח הקודש (פאולוס נחשב במסורת לבתול). חלק מהקביעות האחרות שלו כוללים עצות לבני זמנו שלא להתחתן, בציפיה לחזרתו הקרובה של ישו והאפוקליפסה; רשות להתחתן, או לפחות להישאר נשואים, למי שאינו מאמין, בתקווה שבן הזוג ימיר את דתו לנצרות בעתיד; ההמלצה לנשים להישמע לבעליהן (כשהוא מתבסס על סיפור אדם וחוה: "אדם לא נעשה בשביל האשה, אלא האשה בשביל האדם"), ולגדל משפחות; ש"מי שאינו עובד, גם לא יאכל"; והציווי על גברים צעירים שחטאו בכך ששכבו עם אשה להתחתן עמה, רעיון שנותר מרכזי בתרבות האירופאית ובחוק האנגלי עד לאחרונה.
פאולוס היה אמביוולנטי כלפי העבדות, ולא גינה אותה במפורש, כשהוא אומר שבגלל חזרתו הקרובה של ישו, אנשים צריכים להתמקד באמונתם ולא במעמדם החברתי (קורינתיים 21:7). בשל סמכותו, לדעות אלה היו השפעה על החברה המערבית בתקופה המודרנית; העובדה כי פאולוס לא גינה את העבדות באיגרת לפילימון לפעמים פורשה כמצדיקה את הבעלות על בני אדם. עם זאת, יש לפרש את הדבר בהתאם לנורמות החברתיות באותו זמן.
פאולוס ביסס לא רק מודעות תרבותית חדשה וחברה של חסד, אלא גם חתר תחת הסמכות הרומאית בדיבור ובמעשה. פאולוס אימץ תארים מהקיסרים על מנת לתאר את ישו. אוגוסטוס השתמש בתארים "אל האלוהים", "מלך המלכים", ו"בן האלוהים" (מכיוון שהוא היה הבן המאומץ של יוליוס קיסר שטען כי הוא אל). כשפאולוס מתייחס לישו כ"חדשות הטובות", "אוונגיליון" ביוונית, הוא מאמץ תואר נוסף שניתן לאוגוסטוס. כתובות רומאיות עתיקות קוראות לאוגוסטוס "האוונגלון", החדשות הטובות, עבור רומא. תארים אלה היו אמורים לחתור תחת הסמכות הרומאית ולדבר ישירות אל תוך התרבות העכשווית.
[עריכה] כתביו של פאולוס
פאולוס כתב מספר איגרות אל הקהילות הנוצריות ואל יחידים. אולם לא כולן שרדו; בקורינתיים א', 9:5, יש התייחסות לאיגרת אבודה שהוא שלח לנוצרים בקורינתוס. האיגרות ששרדו הן חלק מהקנון של הברית החדשה, שם הם מופיעות לפי גודלן, מהארוכה לקצרה. חלק מן האיגרות, אותן הוא כתב בכלא, נקראות "מכתבי הכלא", והמסורת אומרת כי הן נכתבו ברומא.
הוטלו ספקות בכך שכתב את האיגרת אל העברים כבר מאז אוריגינס. מ1750, מספר איגרות אחרות שבדרך כלל יוחסו לפאולוס נחשדו בכך שאחרים כתבו אותם בזמן כלשהו במאה ה-1 – מספיק מוקדם כך שמחברים דתיים כמו מרקיון וטרטוליאן לא ידעו על כך שמחבר אחר כתב אותם.
הכתבים הבאים הם הכלולים בקנון הברית החדשה. אלה שיש ספק לגבי ייחוסם לפאולוס מודגשים; אלה שנחשבים כ"מכתבי הכלא" מסומנים בכוכבית.
- איגרת אל הרומאים
- איגרת אל הקורינתיים א'
- איגרת אל הקורינתיים ב'
- איגרת אל הגלטיים
- איגרת אל האפסיים
- איגרת אל הפיליפיים*
- איגרת אל הקולסים
- איגרת אל התסלוניקים א'
- איגרת אל התסלוניקים ב'
- איגרת אל טימותיוס א'
- איגרת אל טימותיוס ב'
- איגרת אל טיטוס
- איגרת אל פילימון*
- איגרת אל העברים
הכתבים האפוקרופיים הבאים יוחסו לפאולוס:
- קורנתיים
- איגרת ללאודיקנים
- ההתכתבות של פאולוס וסנקה הצעיר
- איגרת למקדונים (אבוד)
- איגרת לאלכסנדרונים (אבוד)
[עריכה] דעות אלטרנטיביות
בספריו "יוצר המיתוס" ו"פאולוס וההלניזם", חוקר התלמוד היים מקובי הציג תאוריה, שלפיה פאולוס היה למעשה גוי שגודל בסביבה שהושפעה על ידי דתות המיסתורין ההלניסטיות הפופולריות שמרכזן היה באלים מושיעים שמתים וקמים לתחייה, שאחר כך התגייר וקיווה להיות לחכם פרושי. הוא מצא עבודה בירושלים כקצין משטרה של הכהן הגדול הצדוקי, שהיה באותו זמן בובה רומית בירושלים. עבודתו של פאולוס ברדיפות אחר אויביו של הכהן הגדול הובילה למאבק פנימי בנפשו, שהתפרץ בזמן שהוא היה בדרך לדמשק. מקבוי חושב, כי ההתגלות של פאולוס הייתה בעצם ההתאחדות של העצמי המפורד שלו. פאולוס לאחר מכן מיזג את דתות המיסתורין, את היהדות ואת מותו של ישו לאמונה חדשה לחלוטין, שמתרכזת במותו של ישו כקורבן מכפר מסתורי. מקובי טוען כי טענותיו של פאולוס לרקע יהודי ולחינוך פרושי הם שקריות, כשהוא מראה כי כמה פסקאות בכתביו של פאולוס מראים על בורות בהלכה. מקובי גם טוען כי פאולוס המציא מושגי יסוד רבים בדת הנוצרית, וכי הבשורות ושאר המסמכים הנוצריים המאוחרים נכתבו על מנת לשקף את דעותיו של פאולוס ולא את חייו האותנטיים של ישו. מקובי גם תוהה על יושרו של פאולוס.
דעה ביקורתית יותר כלפי פאולוס מגיעה ממחקריו של א. ויקטור גאראפה. הוא טוען, כי פאולוס פעל כנגד סמכותם של תלמידי ישו הנותרים, וכנגד הקהילה הירושלמית המקורית שפעלה תחת יעקב, אחי ישו. כשהוא משתמש בטקסט של הברית החדשה, גאראפה מציע פירושים חדשים לכמה פסקאות חשובות, ומציע כי כבר שם ניתן לראות שהיה מאבק כוחני בין השליחים השונים.
דעה אחרת היא מה שנודע כ"פרספקטיבה החדשה" על פאולוס, שהוצגה לראשונה על ידי רבי יעקב עמדין (1697-1776). דעתו של עמדין הייתה כי שאול התרסי היה פרושי מלומד ואדוק, שכשהוא חוזר בו מדעותיו השמאיות הקודמות, החל להאמין בגאולה לגויים ותחת הסמכות של שמעון כייפא (הוא פטרוס) החל לבנות דת עבור בני נח המבוססת על התנועה הישועית. פאולוס האמין כי היתרון של היהודים הוא כי הייתה להם התגלות, ובגלל שהם קיבלו את התורה. אך הוא התנגד לנוצרים יהודים שטענו (תחת השפעה של בית שמאי) כי הגויים אינם יכולים להיגאל אלא אם כן יתגיירו. פאולוס אמר כי כל שהם צריכים הוא אמונה טהורה והתנגד לגיור. אמנם הוא טען כי על כל יהודי למול (לדוגמה, טימותיוס, שהוא עצמו מל אותו) ולחיות תחת חוקי ההלכה. לפי דעה זו, פאולוס הוא בעצם רב פרושי, שהבין כי אף ש"שיתוף" (אמונה בעוד אל מלבד ה', או בה' מבעד לשמו של אל אחר) הוא תקין לגוי למרות האיסור לבני נוח על עבודת אלילים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- פאולוס באנציקלופדיה הקתולית
- אורי דורי, אור לגויים: מבוא לאיגרת אל הרומים
- ספר מאת יצחק בנימיני, פאולוס והולדת קהילת הבנים: עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2005, כרך 1, עמ' 42
| השליחים | ||
|---|---|---|
| 12 השליחים | פטרוס הקדוש • אנדראס הקדוש • יעקב בן זבדי • יוחנן בן זבדי • פיליפוס הקדוש • ברתולומאוס הקדוש
מתי (לוי) • תומאס הקדוש • יעקב בן חלפי • תדיאוס הקדוש (מזוהה גם עם יהודה, אחי ישו) • שמעון הקנאי • יהודה איש קריות ומחליפו מתיאס |
|
| שליחים נוספים | פאולוס • סילא • ברנבא • יעקב הצדיק | |
