ארנסט יונגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארנסט יונגר במדים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה

ארנסט יונגר (גרמנית: Ernst Jünger)‏ (29 במרץ 1895 - 17 בפברואר 1998), סופר ופילוסוף גרמני.

יונגר נולד בהיידלברג וגדל בהנובר, בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער הוואנדרפוגל. במלחמת העולם הראשונה שירת כמתנדב בחזית המערב, נלחם בקרב על הסום, נפצע וזכה בעיטורים רבים בהם העיטור הרם ביותר פור לה מריט. את חוויותיו במהלך המלחמה תיאר בסדרת מסות וספרים שכתב במהלך שנות העשרים בהם "בסופת הפלדה" (1920), ו"המלחמה בחזית הפנימית" (1922).

עם פרישתו מהצבא בשנת 1923 החל ללמוד זואולוגיה ופילוסופיה, אך פרש בטרם סיים את לימודיו. יונגר היה חבר במספר קבוצות לאומניות בתקופת רפובליקת ויימאר והיה בקשר עם מנהיגים נאצים כיוזף גבלס ואוטו שטראסר. יחד עם זאת, סירב להצטרף למפלגה הנאצית ולהיות חבר ברייכסטאג מטעמה.

ב-1932 ראה אור ספרו של יונגר "העובד" הפורש את משנתו הפוליטית באותה עת. לפיה הוא תפס את החברה כמערכת של גיוס וייחס תפקיד מכריע לטכנולוגיה כמאפשרת את גיוסה המוחלט של החברה למלחמה. החיבור בין הגוף למכונה יוביל לגאולה פיזית ורוחנית של האדם. את המלחמה קישר לאסתטיקה וליופי. בטכנולוגיה אף טמון מרכיב משמעותי בגיוסו הפוליטי של ההמון, רעיון שהשפיע ויושם על ידי הנאצים. ב-1933 סירב יונגר להצטרף לאגודת הסופרים הגרמנית שטוהרה בידי הנאצים. על פי יומנו שפורסם לאחר מלחמת העולם השנייה, יונגר התנגד לנאציזם וחש כלפיו בוז עמוק, יותר בגלל התנגדות האינטלקטואל לוולגרי מאשר מתוקף התנגדות אידאולוגית. ביומנו הוא מספר על הבושה שאחזו בו למראה יהודים עם טלאי צהוב[1].

ב-1940 הוצב יונגר כקצין במפקדת הוורמכט בפריז. בעת היותו בפריז יצר קשרים עם משכילים צרפתים כמו פבלו פיקאסו וז'אן קוקטו[1]. לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר ב-20 ביולי 1944 שוחרר מהצבא, על אף שככל הנראה לא היה מעורב בו. בראשית 1944 נעצר בנו על פעילותו האנטי נאצית. עד לשנת 1949 נאסר פרסומם של כתביו של יונגר. לאחר מלחמת העולם השנייה היו שלמדו זכות על יונגר וטענו שספרו "צורי שיש" מהווה אליגוריה המבקרת את השלטון הנאצי. אחרים הזכירו שהספר זכה לתשבחות בבטאון דאס רייך של יוזף גבלס[2], וראו ביונגר דוגמה לסופר גרמני אנטישמי‏[3].

זכה בפרסים רבים והחשוב שבהם בשנת 1982 פרס גתה לספרות, שהוענק לו לאחר ויכוחים מרים בין חברי הוועדה הבוחרת עקב קשריו בעבר עם הנאצים, וכן בשל הגותו ועברו הלאומני.

יונגר הוא מן המחברים והוגי הדעות הרבגוניים ביותר. הוא כתב מסות, מניפסטים פוליטיים, יומנים, ספרי פילוסופיה וסיפורת.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Afrikanische Spiele. Munchen, Ungekurzte Ausg., 1958
  • Auf den Marmorklippen. Erlenbach, E. Rentsch
  • Aufmarsch des Nationalismus. von Friedrich Georg Junger, hrsg. von Ernst Junger. Berlin, Vormarsch-Verlag
  • Auswahl aus dem Werk in tunf Banden. Stuttgart, Klett-Cotta, 1994
  • Autor und Autorchaft. Stuttgart, Klett-Cotta, 1984
  • Copse 125: a chronicle from the trench warfare of 1918 New York, H. Fertig, 1988
  • Glaseme Bienen. Stuttgart, E. Klett, 1957
  • In Stahlgewitten: aus dem Tagebuch eines Stostruppfuhrers, Berlin, E.S. Mittler, 10 Aufl. 1926
  • Jardins et routeL journal i, 1939-1940/ ernst Junger, traduit de l'allemand par Maurice Betz, ed. definitive Rev. par Henri Plard. Paris' C, Bourgois, 1979
  • Der Kampf um das Reich / hrsg. von Ernst Junger. Essen, Deutsch Vertriebsstelle "Rhein und Ruhr", Wilhelm Kamp
  • Krieg und Krieger/ hrsg. von Ernst Junger. Berlin, Junker und Dunnhaupt, 1930
  • On the Marble Cliffs. Harmondsworth, Middlesex, Penguin Books, 1970
  • Premier Journal parisien: Journal 22, 1941-1943/ Ernst Junger, traduit de l'allemand. Paris, C. Bourgois, 1980
  • Second Journal parisien: Journal iii, 1943-1945. Paris, C.Bourgois, 1980
  • Sgraffiti, Stuttgart, E. Klett, 1960
  • Siebzig verweht. Stuttgart, Klett-Cotta, 1988
  • Strahlungen. Tubingen, Heliopolis-Verlag, 1949
  • fUber die Linie. Frankfurt am Main, V. Klostermann, 1958,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מ. פוליטי, סופר גרמני במדי הכובש בצרפת, מעריב, 18 ביוני 1965
  2. ^ ווילהלם שווצ'יק, אננה זגרס, על המשמר, 2 ביולי 1948
  3. ^ אברהם שאנןדין הסופרים האנטישמיים, דבר, 17 בפברואר 1967