בלקברן בקניר
 | |
| בקניר S2B של חיל האוויר המלכותי, 1991 | |
| מאפיינים כלליים | |
|---|---|
| סוג | מטוס תקיפה ימי |
| ארץ ייצור |
 בריטניה |
| יצרן |
בלקברן אירקרפט הוקר סידלי |
| טיסת בכורה | 30 באפריל 1958 |
| תקופת שירות | 17 ביולי 1962 – 1994 (כ־31 שנים) |
| יחידות שיוצרו | 211 |
| משתמש ראשי |
הצי המלכותי חיל האוויר המלכותי חיל האוויר של דרום אפריקה |
| תרשים | |
 | |
בלקברן בקניר (באנגלית: Blackburn Buccaneer) היה מטוס תקיפה ימי שפותח בבריטניה בשנות ה-50 של המאה ה-20.
הבקניר שירת בזרוע האוויר של הצי המלכותי ובחיל האוויר המלכותי הבריטי בשיא המלחמה הקרה החל מ-1962 עת הוחלף בהרייר ימי ב-1979 בשירות הצי המלכותי, וב-1994 עם סגירת טייסת הבקניר האחרונה בשירות חיל האוויר המלכותי. לאורך שנות שירותו, הבקניר שימש חמש טייסות מבצעיות של חיל האוויר המלכותי, חמש טייסות מבצעיות של זרוע האוויר של הצי המלכותי, וטייסת אחת (טייסת 24) של חיל האוויר של דרום אפריקה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבקניר תוכנן במקור בתגובה לפיתוח הסיירות הקלות הסובייטיות מסדרת סוורדלוב. במקום לפתח סדרת אוניות שיעמדו מול האיום החדש, הצי המלכותי בחר בבקניר שהיה מסוגל לתקוף מנושאת מטוסים, לטוס בגובה נמוך מחוץ לטווח המכ"ם של הספינות, ועם יכולת לתקיפה בנשק גרעיני או תחמושת קונבנציונלית. במהלך חיי השירות שלו, התפתח הבקניר לשאת גם טילים נגד ספינות, מה שיאפשר לו לתקוף כלי שיט ממרחק רב ובכך לשפר את כושר השרידות שלו מול כלי נשק מודרניים מבוססי ספינות נגד מטוסים. הבקנייר ביצע את טיסת הבכורה שלו באפריל 1958 ונכנס לשירות זרוע האוויר של הצי המלכותי במהלך יולי 1962.
מטוסי ייצור ראשוני סבלו מסדרה של תאונות, בעיקר בשל כוח מנוע חלש; בעיות אלו תוקנו בפיתוח דגם ה-S.2 בשנת 1965 שצויד במנועי סילון ספיי של רולס רויס. הבקניר S.2 היה המטוס הראשון של זרוע האוויר שהיה מסוגל לחצות את האוקיינוס האטלנטי ללא תדלוק. במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, הצי המלכותי ביסס את טייסות זרוע האוויר הימיות (שפעלו מנושאות מטוסים) סביב מטוסי פנטום, פיירי גנט והבקנייר. באוקטובר 1969 הבקניר נכנס לשירות גם בחיל האוויר המלכותי.
הצי המלכותי הוציא לגמלאות את אחרון נושאות המטוסים הגדולות שלו בפברואר 1979; כתוצאה מכך, אומץ ההוקר סידלי הרייר על פני הבקנייר בתפקיד מטוס התקיפה הימי של זרוע האוויר, משום יכולת ההמראה והנחיתה מותאמת לנושאות מטוסים קטנות יותר של ההרייר. בשנת 1980 צי הבקנירים המזדקנים של חיל האוויר המלכותי צומצם ל-60 מטוסים בעוד השאר הוצאו משירות. סיומה של המלחמה הקרה בשנות ה-90 הוביל לקיצוץ צבאי שהאיץ את פרישתם של הבקנירים שנותרו בבריטניה; אחרוני הבקנירים פרשו במרץ 1994 לטובת הפאנאוויה טורנדו.
חיל האוויר הדרום אפריקאי היה לקוח הייצוא היחיד לבקנירים, איתו לקחו חלק במלחמת הגבול הממושכת של דרום אפריקה.
דגמים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בקניר S.1: דגם הייצור הראשון שפותח על פי צורכי הצי המלכותי, כולל יכולת טיסה מנושאת מטוסים וכנפיים מתקפלות. ה-S.1 התבסס על מנועי דה הבילנד גריפון ג'וניור 101.
- בקניר S.2: דגם משופר שבו בין היתר הוחלפו המנועים לרולס-רויס ספי.
- בקניר S.50: דגם ייצוא שהותאם לדרישות חיל האוויר של דרום אפריקה.
מפרט טכני (בקניר S.2)[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכונות כלליות
- צוות: 2
- אורך: 19.33 מטר
- מוטת כנפיים: 13 מטר
- גובה: 4.95 מטר
- שטח כנפיים: 47.8 מטר רבוע
- משקל ריק: 13,608 ק"ג
- משקל מלא: 28,123 ק"ג
- הנעה: שני מנועי רולס-רויס Spey טורבופן סימן 101, המספקים 11,000 ליברת-כוח (49kN) כל אחד.
ביצועים
- מהירות מרבית: 580 קשר (1,070 קמ"ש) בגובה 200 רגל (61 מטר) - מאך 0.95
- טווח: 2,000 מייל ימי (3,700 ק"מ)
- רום מרבי: 40,000 רגל (12,000 מטר)
- מטען כנף: 588 ק"ג למטר רבוע
חימוש
- 4 נקודות נשיאה מתחת לכנפיים לנשיאת חימוש עד 5,443 ק"ג, עם מספר אופציות חימוש:
- 4 תאי רקטות עם 18 רקטות 68 מ"מ מסוג SNEB
- 2 טילי AIM-9 סיידוויינדר; או 3 טילי AS-37 מרטל; או 2 טילי AJ-168 מרטל TV; או 3 טילי אוויר-ים סי איגל
- מגוון סוגי פצצות מונחות או לא מונחות, כולל פצצות גרעיניות טקטיות מסוג WE.177 או רד ביירד
- תוספות אחרות לפי צורך כגון מכל דלק נתיק, ציוד לחימה אלקטרונית, או ציין לייזר
- 1 תא פצצות בגוף המטוס עם יכולת נשיאת פצצות עד 1,814 ק"ג
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בלקברן בקניר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ההיסטוריה של הבקניר באתר Thunder and Lightnings.
